דברי ריבות ס״וDivrei Rivot 66
א׳ראובן ושמעון היה קטטה ביניהם על ענין מי יהיה מרביץ תורה בק"ק יצ"ו באופן שאיש לדרכו פנו ועשו באופן שנעשה הקהל כתות כתות מהם לבם חפץ לראובן ומהם לשמעון עד שבא ראובן והשביע לכמה אנשים מהקהל שלא ישמעו דברי תורה מפי שמעון באופן שהיה הקהל כמעט נחלק לשנים והיה ביניה' מחלוקת גדול עד שבאו ראובן ושמעון ובררו להם דיינים וקבלו עליהם נזירות שמשון ונשבעו שבועה חמורה שלא לדרוש שום דרשה בעולם בק"ק ושלא לעשות שום דבר בק"ק שיהיה נראה ממנה שיש לו שררה בק"ק אלא לעמוד ולקבל עליהם כל מה שיאמרו הדיינים שביררו כמו מפי סנהדרי גדולה אחר כך מה שגזרו הדיינים היה באופן ששום אחד מהם לא היה יכול לדרוש שום דרשה בק"ק ולא לנהוג שום שררה אחר כך בהמשך הזמן נתעורר שמעון והיה דורש בק"ק בכל שבת ושבת ואמר שלא עבר על החומרות לפי שהחומרות שקבל על עצמו היו על תנאי שיתיר ראובן כל החומרות שהטיל על יחידי הקהל בתוך שלשה ימים והוא לא התירם נמצא הנדר בטל. ואעפ"י שבשטר הברירה והחומרות שקבלו עליהם לא הוזכר תנאי גם כן לא הוזכר שהיה בלא שום תנאי ושמעון מוציא שטר חתום בעדים שאומר שאותם החומרות היו על תנאי הנז' ואמרינן בכתובות פרק שני עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים והוא הדין עדים אחרים כמו שהביאו הטור בסימן פ"ב דתנאי מילתא אחריתי היא ולא קא עקר ליה לשטרא.
1
ב׳תשובה נראה לעניות דעתי דאע"ג דבעלמא עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים בנדון הזה אינן נאמנים והטעם דזיל בתר טעמא טעמא מאי נאמנים כשאמרו שתנאי היה ביניה' משום דמילת' אחריתי היא פרש"י דמודי' הם שהשטר אמת אלא שהתנאי היה ביניה' וזו עדות אחרת היא ושטר' ממילא מעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאי בזמנו וכן התוספו' פ' מילתא אחריתי פי' לד"א הן באי' ולא לעקיר' השטר אלא תוספ' בעלמא שמפרשין עדותן האיך ועד השתא קיים השטר הרי שנראה מתוך דברי שניהם שצריך שלא יכחישו העדות אלא מקיימין אותו ואומרים אמת הוא מה שאמרתם ויפה חתמתם בשטר שעדיין באותה השעה רצוני לומר בשעת החתימה היה אפשר להתקיים התנאי נמצא דלא חתמי אשיקרא ואם לא יתקיים התנאי השטר ממילא מעקר לאחר זמן.
2
ג׳אבל בנדון שלנו שמעון עצמו מודה לפי מה שאמר לי שלא נכתב שטר הברירה והחומרות אלא אחר זמן הרבה אחר שעבר זמן גבול התנאי אם כן נמצא שלפי דברי העדים האומרים שבתנאי היה נמצא שהעדים החתומים על שטר הברירה חתמו אשיקרא כיון שכבר עבר הזמן שהוגבל לבטל החומרות ולא נתקיים ונמצא שהנדון הזה הוא כשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקת שנשבע ונדר ואלו ואלו מודים בזה ולא מכחשי.
3
ד׳דגדולה מזו אמרו בבתרא פרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא אמר ליה רבא הא עדות מוכחשת היא אמר ליה נהי דאיתכחש באכילתה באבהתא מי אתכחש וכתב הרא"ש והלכתא כרב נחמן וכן פסק רשב"ם דסבירא ליה לרב נחמן כרב הונא דאמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ואפילו באותו עדות כיון דלא הוכחש באותו מקצת כל שכן בנדון שלנו דמודים אלו לאלו במציאות השבועה והחומרות.
4
ה׳וכל שכן שעם מה שאכתוב לקמן אפשר לומר שאינם מכחישות הכיתות זו את זו והוא ששמעון טוען ואומר שהעדים החתומים על שטר הברירה אומרים שבתחלה הוזכר תנאי ובשעת גמר הדבר לא הוזכר תנאי ולא הוזכר גם כן בלא שום תנאי ולפיכך חתמו על השטר שסברו שכבר בטלו התנאי אבל שמעון טוען שעל תנאי ראשון כיון וקבל החומרות נראה לע"ד שזו אינה טענה דאם כן הוה ליה לפרושי בשעת גמר הדבר דדברי' שבלב אינם דברי' כדאמרינן פרק שני דקידושין על ההוא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אף על גב דמקמי דזבין גילה דעתו דלמיסק זבין לא מהני דדברים שבלב אינם דברים וכן פי' הרא"ש והר"ן בכתובות פרק אלמנה ניזונת ופרק שני דקידושין וכן כתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה וכל שכן הכא בנדון שלנו דאמרינן דברים שבלב אינם דברים לחומרא.
5
ו׳ועוד ראיה מהא דאמרינן בנדרים פרק ג' על ההיא משנה שאמר רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו וכו' אמרינן בגמרא רבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא במאי עסיקינן כגון שהתנה בר"ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת ראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת ראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה ופירשו בתוספות דהתנה בשעת ביטולו שלא היה מבטל כל נדריו שידור בכל ענין אלא פירש אם אדור בענין זה או מדבר זה יהא בטל והשתא כשלא אמר על דעת ראשונה אני עושה כיון שהיה זכור שעשה התנאי ולא חשש לו עתה לומר על דעת הראשונה אם כן בטליה לתנאיה וקיים לנדריה. ועוד הקשו בתוספות למה ליה לרבא לדחוק ולהעמידו שהתנה ולא ידע ממה התנה לימא כגון שידע שפיר ממה ונזכר דאמר על דעת ראשונה אני עושה ויש לומר דזה לא היה שום חידוש כיון שזכור יפה מבטול נדרים שעשה פשיטא דכי אמר על דעת ראשונה עושה אני דנדריה בטל ואם לאו הנדר קיים.
6
ז׳הרי לך ראיה ברורה דצריך שיפרט התנאי בשעת הנדר ואם לא פרט דעקריה לתנאי שכן אמרו התוספות פשיטא. וכן כתב הר"ן וז"ל לענין הלכה קיימא לן כרבא הלכך נקיטינן דכל שהתנה מתחלה ובשעת נדרו זוכר שהתנה אבל אינו יודע על מה התנה כל שלא אמר על דעת ראשונה אני עושה עקריה לתנאי וקיימיה לנדריה שכיון שהיה זכור קצת היה לו להתנות ולומר שעל דעת ראשונה הוא עושה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות נדרים ומתניתין דקתני ובלבד שיהא זכור הכי קתני ובלבד שיהא התנאי זכור בפיו בשעת הנדר הרי לך ראיה ברורה בנדון שלנו דעקריה לתנאי בשעת הנדר.
7
ח׳וא"ת דהא תניא בגטין פרק מי שאחזו תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וחזר ואמר בפני שנים אחרים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי ק"ק זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז ופרש"י דבתנאי הראשון לא מסר הגט ובתנאי השני מסר. והשתא אפשר לדון ולומר ומה אם במקום שהתנה תנאי אחר בשעת מעשה דנראה דעקריה לתנאי הראשון אפילו הכי אמרינן לא ביטלו דבריו אחרונים את הראשונים במקום שהוא סתם לא כ"ש ואומר לעניות דעתי שכבר ידוע שיש ב' פירושים אחרים בברייתא שהרמב"ן והרמב"ם פירשו דמיירי שמסר לה הגט בשעת תנאי הראשון ואחר כך התנה התנאי השני וכמו שהביאו מגיד משנה בהלכות גרושין פרק ח' ולפי זה הפי' אין לברייתא לא יחס ולא שייכות עם הנדון שלנו ואחרים פירשו דמיירי שלא מסר לה הגט לא בשעת תנאי ראשון ולא בשעת תנאי שני אלא שמסרו אחר כך סתם בפני ב' כתי עדים משני התנאים ואף על פי שמזה הפירוש אפשר להביא ראיה שהרי אף על פי שנתן הגט סתם אמרינן דלא עקריה לתנאי האמת הוא שאין ראיה דאיכא למימר דמשום חומרא דגט אמרינן הכי אבל לא מחמרינן כולי האי שיהיו ב' התנאים קיימים כיון שלא אמר הב' בלשון תוספת.
8
ט׳אבל כשנדקדק היטב אפילו לפירוש רש"י אין שום ראיה והטעם לפי שכשהאדם מתנה בגט לצעורא קא מכוין וכיון דלצעורא קא מכוין בדווקא מתנה אותו ולפיכך צריך שיבטל התנאי בפירוש ועל הסתם אינו בטל אבל בעלמא או בנדון דידן שהתנאי הוא להנאתו אין דעתו שיתקיים אלא אם הוא מקפיד ויחזור להתנות בשעת מעשה וכיון שלא התנה עקריה לתנאי וזהו שאמר רש"י ולעקור נמי לא בא שמן הדין לעקור בא כיון שלא פירש התנאי הראשון וכל שכן כאן שהתנה תנאי אחר הטעם הוא לפי שלצעורא קא מכוין ולא ביטל דברו הראשון בפני אלו וכו'.
9
י׳והר"ן הביא זה החילוק בכתובות פרק המדיר על ההיא סוגיא דקדשה על תנאי וכנסה סתם אמר רב צריכה ממנו גט ואמר דטעמא משום דאחולי אחיל לתנאי והקשה דאמרינן הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולים לך אינה מגורשת עד שתתן. התם הוא משום דלצעורא קא מכוין והא לא צערא אבל הכא מצי מחיל והיינו טעמא דכל תנאי שאינו מתכוין להנאתו אלא לצער את חבירו בדוקא מתנה אותו אבל בתנאי שהוא להנאתו אין דעתו שיתקיים אלא אם הוא מקפיד אבל כל שאינו מקפיד שיהיה המעשה קיים.
10
י״אועם זה אפשר שהכיתות אינם מכחישות זו את זו שהעדים האומרים בתנאי היה חשבו כיון שבתחלה הוזכר ואחר כך היה סתם דעל תנאי ראשון נדר אע"גב דאין הדין כך כמו שכתבתי דכולי עלמא לאו דינא גמירי אבל במציאות בשעת גמר מעשה שנאמר שהיה תנאי נאמר שלא היה וכן מצינו לגבי עדות החדש עד אחד אומר גבוה ב' מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת דכיון שהוא דבר שהדעת טועה לא אמרינן דמכחשי אהדדי אף כאן בנדון שלנו אפשר דטעו לומר שהיה על תנאי הראשון אף על גב דלא הוזכר בשעת מעשה אבל כבר כתבתי מה שנראה לע"ד יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
11
