דברי ריבות ס״חDivrei Rivot 68
א׳שאלה ק"ק פלוני היה להם חכם מרביץ תורה ביניהם והחכם הנז' מרביץ תורה גם כן בקהל אחר ולכן בשבת שהולך החכם הנז' להרביץ תורה בקהל האחר הם בטלים מדברי תורה ובראותם כך רוב הקהל תקנו ביניהם שהשבת שילך החכם להרביץ תורה בקהל האחר שירביץ ביניהם תורה החכם פלוני בנו ולא יהיו בטלי' מהדרשה ומדברי תורה הנהוגים בשבת בכל גבול ישראל וקצת מאנשי הקהל כשראו כך הוציאו שטר מכמה אנשים מאנשי הקהל חתומין למטה איך מקדמת דנא זה כמה קבלו עליהם ונשבעו שבועה חמורה לדעת רבים מפורשים שלא ליקח לחכם פלוני ולא לשום אדם אחר בעולם לא לדורש ולא לחכם קבוע כל זמן שהחכם השלם יצ"ו מרביץ תורה בקהל יהיה בחיים חייתו ואם אנשי הקהל יקחוהו ויעמידוהו עליהם שלא יאותו בדבר אלא קבלו עליהם מכח השבועה הנז' להלוך אחרי ארבעה אנשים ידועים להם לכל מה שיאמרו הארבעה אנשי' הנז' ויגזרו עליה' באופן שכשראו כך הד' אנשים הידועים נפרדו מהקהל והתרו בחתומים האחרים שילכו אחריהם מכח השבועה הנז' עכשיו קצת מהאנשים החתומים המושבעים מתחרטים משבועתם ושואלים אם יש היתר לשבועה זו שאף על פי שהיתה לדעת רבים מפורשים כיון שעיקרא היתה לבטל דברי תורה והאיכא מצוה הצריכה להיתר שבועה כזו יהיה לה היתר או דילמא כיון שאפשר לקיים מצוה זו בקיום השבועה ובהיותה עומדת במקומה והוא שכל אחד יכול ללמוד בביתו כל היום כלו אם ירצה באותו השבת שהולך החכם הנז' לבית הכנסת האחר או ילך אחריו וישמע דברי תורה מפיו בקהל האחר באופן שאין השבועה סבה לביטול המצוה לא יהיה לה היתר וכן הדין נותן שכתב הר"ר קולון שרש נ"ב וז"ל אין נראה לע"ד כלל להחשיב דבר מצוה אלא היכא שאי אפשר למצוה לעשותה אם לא בהפרת שבועה כי ההיא דלא אשתכח דדייק כוותה דאז ודאי רבים מסכימים בחרטה כדי שלא תבטל המצוה אבל בנדון דידן שאפשר לקיים המצוה באופן שכתבתי מי יימר דרבים יסכימו בחרטה זו.
1
ב׳תשובה קרוב בעיני הדבר שאפילו שאלת חכם אין צריך להתר שבועה זו וכל שכן שיהיה חשוב דבר מצוה להתירה עם היות שהיא על דעת רבים מפורשי' והטעם דגרסינן במסכת שבועו' פ"ג אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונ' בשוגג והשנייה במזיד פטור וכו' וכתב רש"י דאשמעינן רבא שכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה ראשון הילכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ולכן כשאכל את הא' ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו ומש"ה קאמר שאם אכל הראשונה בשוגג כלומר שלא נזכר שאיסור שניה נתלה בה אף על פי שאכל השניה במזיד שהוא זכור שאכל את התנאי ושאיסורא של זו תלוי באכילת הראשונה אפילו הכי פטור לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה וכתב הר"ן דהאי פטור דקאמר הכא פטור ומותר קאמר שכל שאוכל ראשונה בשוגג מותר לו לכתחלה לאכול השניה דליתא אשבועה כלל וכו' דהא מסייעינן ליה בגמרא מותרין דנדרי שגגות מותרין וכו' וכן כתב הטור סימן רל"ט ואם אכל התנאי תחלה בשוגג שמותר בשנייה משמע לכתחלה הרי שאין השבועה חלה כלל עד שעת קיום התנאי.
2
ג׳אף בנדון דידן השבועה שנשבעו המושבעים היא שאם ישימו הקהל או קצת מאנשי הקהל את החכם פלוני שירביץ תורה שם בעת וזמן שאביו הולך לקהל אחר נתחייבו בשבועה חמורה לדעת רבים להלוך אחרי רצון ומאמר הארבעה אנשים הרשומים ומוזכרים ביניהם. הרי שהתנאי הוא היות פלוני מרביץ תורה או דורש בקהל והאיסור הוא היותם הולכים המושבעים אחרי הארבעה ראשים ואם כן לפי מה שכתבתי לא חל השבועה על המושבעים להלוך אחרי הד' הנזכרים כי אם אחר ששמו לחכם פלוני למרביץ תורה בקהל וכיון שזה אמת מי נתן להם רשות או כח לישבע על כך או איך תחול השבועה כי כבר היא מצוה מהתורה בכל דבר אחרי רבים להטות וכיון שרוב הקהל תקנו כך אינם יכולים לפרוש עצמם מן הצבור ולילך אחר הארבעה כי אפי' הארבעה עצמם מחוייבים לקבל עליהם תקנת הקהל.
3
ד׳וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ששי וששאלת אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולים להוציא עצמם מן ההסכמה שיעשו הקהל או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר רע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים דאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות. עוד בשאלה אחר' כתב אם הסכימו הקהל על דבר אין היחיד יכול למחו' ועל זה אמר' תורה אחרי רבים להטות וכן כתב במקום אחר יראה לי שהסכמת הקהל תלויה ברוב דעות שעל כל חלוקי דעות אמרה תורה אחרי רבים להטות.
4
ה׳הרי שכתב בפירוש שהיא מצות עשה מהתורה לילך אחרי רבים ואפילו במקום דאיכא חומרא שכתב בכלל ששי ציבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה ולא התרה להתרה עד סוף העולם וכו' וסוף דבריו יתירו חרם האחרונה שהחרימו שלא להתיר ואחר כך יתירו החרם ואין מכשול בהתרה זו אם היא מדעת רוב הקהל הרי שהכל תלוי ברוב וכן כתוב הגהה מיימונית פרק א' הלכות תפלה וילכו אחר הרוב הן לבחור ראשים הן להעמיד חזנים הן לתקן כיס של צדקה וכו' סוף דבר כל דבר צורך הקהל יעשה על פיהם ככל אשר יאמרו ואם ימאנו המיעוט יש כח ביד הרוב להכריחם ולכופם בין בדיני ישראל בין בדיני האומו' וכן הרשב"א סימן תשס"ח וז"ל עוד השיב שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל ולומר לא אכנס בתקנות וכיוצא בהן לפי שהיחידים משועבדים לרוב וכו' עד ומ"מ אם נשבע קודם לכן הרי זה אסור. נראה טעמא דנשבע קודם לכן הא אחר כך לא מהני משום שהוא משועבד לרוב ובנדון דידן השבועה חלה אחר התקנה כמו שכתבתי ולא מהני ואפילו אסורא ליכא.
5
ו׳וגדולה מזאת כתב מרדכי פרק שבועות שתים וז"ל ועל אותו ששמע שציבור ממשמשין עליו לגזור גזירתם ונשבע שלא לקיים גזרתם ואחר כך גזרו עליו אם צריך לקיים אם לאו כן ראיתי שנשבע לעבור דרך ציבור נשבע לשוא הוא ואלו התרו בו חייב תיבת בו מיותרת מלקות דאורייתא וצלל במים אדירים והעלה חרש בידו ולא נפטר מתקנות הקהל אע"פי שקדמה שבועתו לשבועתם שהרי נשבע לבטל המצוה הוא וכו' וכל שכן בנדון דידן שקדמה תקנתם של הרוב לשבועתם כי לא חלה אלא עד אחר התקנה והוצאתם לפועל כנודע אצלי מתוך השאלה רוצה לומר שלא אמרו מעכשיו.
6
ז׳וכי תימא בנדון דידן מועט הנפשות חשיב רוב לפי שהם מגדולי פורעי המס ואזלינן בתר רוב ממון זה ליתא דהא הלכה פסוקה היא דאין הולכין בתר רוב ממון אלא בדבר ממון דאמרינן בקמא פרק שני תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות הואיל ונתפשרו בממון ואם שכרו תייר לפניהם לנחותם הדרך פן יטעו מן הדרך ויסתכנו מפני החיות והלסטים ויאבדו גוף וממון מחשבים אף לפי הנפש הרי שבעסקי ממון דוקא אזלינן בתר רוב ממון אבל בנדון דידן אין שום עסק ממון כי החכם שלקחו שירביץ תורה ביניהם אינו לוקח שום שכר ופרס לשיאמרו שגם הם יתנו חלקם ושראוי שילכו בתר הממון כי אין הכוונה כי אם להרביץ תורה ביניהם ובזה כלם שוים לטובה כקטון כגדול ולכן אין ראוי להלוך כי אם בתר רוב דעות.
7
ח׳ועוד דבר מן דין עשו הדין והשורה במה שעשו שכתב הרשב"א בתשובותיו סימן ש' על ענין שליח צבור שזקן ושב ונתן בנו עמו וסייעו וקצת מאנשי הקהל היו מוחין בידו על זה הענין כתב בסוף השאלה וז"ל ועוד שאפילו לא היה האב יכול לעמוד בשמושו אם הבן ראוי לכך אף על פי שיש אחר טוב ממנו שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת האבות וגם זה היה אביו ואבי אביו חזנים לפי מה שכתוב בנוסח הטענות וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המינויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי אעפ"י שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו הבן קודם שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו וכל שכן עכשיו שאב קיים ומשמש בשמושו אלא שצריך עזר לקצת ימים שהדין נותן שיהא בנו קודם לכל אדם.
8
ט׳הרי הנדון דידן בפנינו אות באות כי אבי אביו זלה"ה של החכם הנזכר הרביץ תורה כמה ימים ושנים בקהל ההוא וגם החכם אביו יצ"ו מרביץ תורה בקהל זה כמה שנים בלא כסף ובלא מחיר וגם החכם בנו שלקחו לסייעו הוא הגון וראוי וחכם באופן שמכל הצדדין עשו כדין וכשורה ועל הכל היותם רוב הקהל ויש לאל ידם לעשותו על פי התורה ולכן ראוי לכל מושבע ועומד להלוך אחר הרוב לקיים מצות עשה מן התורה אחרי רבים להטות וקרוב בעיני שאין צריך התרה לשבועתם מהטעם שכתבתי וכל שכן אם ישאלו עליה שהיא מצוה גדולה להתירה לקיים מצוה עשה מהתורה.
9
י׳ועוד יש בנדון דידן כמה מיני מצות שראוי להתיר השבועה שהיתה על דעת רבים בשבילם ויובן בזה כי נשאלה שאלה על בחור אחד אשר נדר על דעת רבים ואמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו חוץ מן החטין אם ישחק בקוביא לא בגיני ולא בגין אחרים ויהי היום ויעבור וישחוק בגין אחרים כי הציקתהו רוחו ועתה בא לשאל אם יש תקנה התשובה היא ארוכה מאד אבל דרך כלל כתב וז"ל ומזה הטעם נראה שיש למצוא תקנה להיות לו הפרה לנדרו כמו לדבר מצוה כי ידוע וברור לנו שאי אפשר לו לעמוד כל ימיו ואי אפשר שלא יכשל כמה פעמי' וזה הדבר מצוה שאם לא יפירוהו יבא לידי מכשול עון כל ימיו וכן כתב הר"ר בר ששת סימן תס"א על ענין שבועה על דעת רבים ואין לך מצוה גדולה מהסיר מכשול ונזקין מדרך הרבים הרי שאפילו שהשבועה היתה לדעת רבים לפרוש מאסורא שלא לשחוק בקוביא מ"מ חשיב דבר מצוה להתירה כדי שלא יבא לידי מכשול אף בנדון דידן יש תקנה והיתר לשבועה זו כדי שלא יבא לידי קטטות ומריבות להחזיק ידי מחזיקי הפרוד וההפרשה וזה כי אין ספק ודבר ברור הוא כי בהיותם נפרדים איש מעל אחיו ישתלשלו כמה קטטות ומריבות בזמן המסים והארנוניו' וגם העניים המוטלים עליהם אינם מושגחים כמו שהדין נותן ועיניהם תלויות ואינם יודעים על איזה מהכתות יסמוכו ואין דרך ומבוא לסלק כל זה ולשים שלום ביניהם אחר החקירה והדרישה לפי מה שאמרו לי כי אם בזה האופן להתיר שבועת המושבעים המתחרטים משבועתם ויתחברו עם רוב הקהל ומתוך כך הנשארים לא יחזיקו כל כך בסברתם באופן שיבא הכל לידי גמר טוב ולהיות שלום ביניהם ואין ספק כי השלום הוא דבר מצוה להתיר השבועה העשויה על דעת רבים בלא דעת רבים שנדר לדעתם וכמו שכתב מהר"ם וז"ל ואחרי שהשלום תלוי בכך דבר פשוט הוא שלדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו יש התרה בלא דעת רבים שנדר לדעתם כההוא מקרי דדרדקי וכו' וכן כתב הרמב"ם פרק ששי הלכות שבועות אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום וכו' ושקיום שבועה זו גורם לעברה ולקטטה פותחין לו וכו' ועוד בר מן דין יש מצוה להתיר השבועה והוא כי מצאתי שאלה מהעתק יד בשם הראב"ד וז"ל הנה נא הסכימו כל חכמי ארצינו על השבועה אשר נשבעו לה אנשים כי היא לבטול מצוה מכמה פנים. הא' כי היתה לדבר מחלוקת וההפרדה וכל חוזק ידי מחלוקת ופרידה אין ביטול מצוה גדול מזה. והב' כי היתה לבטול תפלה. והג' כי נתכוונו לדחות את רבם ואת זקן שבעיר' והמבזה את רבו אין לו מחילה עולמית ולא יהא אלא החולק על ישיבת רב הרי הוא כחולק על השכינ' וגורם לו שתסתלק מישראל וכו' וסוף דבריו ש"מ שאין שום נדר בעולם עומד בפני ביטול מצוה ומדגמרו להא ממילתא דרבינא בההוא מקרי דדרדקי אלמא כי הדדי נינהו אף בנדון דידן תרתי איתנהו ביה א' כי היתה השבועה לדבר מחלוקת ופרידה. ב' כי הם מבזים את רבם כי למדם תורה זה כמה והנהיגם והדריכם בדרך ישרה והוא כחולק על השכינה כי אין לך בזיון גדול מזה כי חולקים עליו ועושים תקנות לבטל את דבריו ולבסוף ויפנו אליו עורף ולא פנים. ועוד בר מן דין יש בנדון דידן מצוה לשנוכל להתיר השבועה בשבילה וזה כי כתב ר"י בר שמואל בהגהה מיימונית פרק ח' הלכות תפלה וזה לשונו ר"י נשאל על אחד שהדיר את חבירו מליכנס לביתו על דעת רבים ובית הכנסת בביתו אם יכול להתיר את נדרו לילך לבית הכנסת להתפלל אף על פי שאין מנין בעיר אפילו עם המודר והשיב נראה לי כי דבר מצוה הוא ולא מבעיא היכא דאיכא מנין לפרקים אלא אפילו לא היה מנין לפרקים מצוה הוא שישתפנו לתפלה ובית אלקים יהלכו ברגש כיון שכבר קבעו שם מקום לתפלתם ומתוך כך קובעים עצמם יותר לתפלה ומכוונים את לבם לאביהם שבשמי' וקובעים יותר מקום לתפלת' מתוך שמתפללי' במקום המיוחד להם להתפלל ויכול להתיר את נדרו כדי לילך לבית הכנסת להתפלל עם חבירו ותפלתו של אדם נשמעת בבית הכנסת אף בנדון דידן כיון שכבר קבעו מקום לתפלתן בבית ה' החדש ומתוך כך יקבעו עצמם יותר לתפלה ויכוונו את לבם לאביהם שבשמי' מה שאין כן בהיות' מפוזרים נעים ונדים לכן על כל אחד מהמצוות שכתבתי כל שכן דכלהו איתנהו ראוי לכל אדם מהמושבעי' להשתדל להתיר שבועתו ויש מצוה רבה בהיתר שבועה זו ואנן סהדי דניחא להו בהכי להנהו רבים שנשבע על דעתם ולענין מה שנודע לי אחר כך שכתוב בשטר השבועה שהמושבעי' קבלו הנאה מהארבע' ידועי' המשביעי' ואם הוא כך צריך שיהא ההתר' מדעת' כדאמרינן בנדרי' פ' רבי אליעזר תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו שפירשו המפרשים ומייתי ראיה ממשה עם יתרו ומצדקיהו עם נבוכדנצר וכו' בנדון דידן איכא למימר שאין לחוש לזה מכמה אנפי ראשונה שהמושבעי' מכחישי' ואומרי' שמעול' לא קבלו הנאה מהם ולא נשבעו בשביל כך וודאי שהם נאמני' לומר כן כי כל החתומי' בשטר הם נוגעי' בדבר ואינם נאמני' להעיד כנגדם ומיגו דאי בעו אמרי לא נשבענו כלל כמו שכתב הה"ר אליה המזרחי בתשובותיו דנאמן אדם לומר מעולם לא נשבעתי על כך אף על פי שהוא חתום על השבועה דאין בחתימתו כלום נאמנים לומר נמי אמת שנשבענו אבל לא נשבענו בשביל שום הנאה ולא מחמת שום טובה ועל מציאות השבועה חתמנו ועל ההנאה לא חתמנו כדאית' בירושלמי נאמנים העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו הביאו הטור סימן ע"א וכתבו כן בשטר להראו' חוזק הענין כדי שלא יבואו הקהל לעשות מה שעשו ובשביל אמתל' זו חתמנו. ועוד ראיה לזה דבנדון דידן הורע חזקת השטר אפילו לפי דברי התובעים לפי שהם בעצמם מודים שיש שם אנשי' חתומי' שלא נשבעו ולא שמעו קול אלה בהיות כתוב בשטר אנו חתומי מטה וכו' והודאת בעל דין כמאה עדים דמי כל שכן שיהיו נאמני' אלו לומר חתמנו על השבועה אבל לא על ההנאה. ועוד לו הונח שחתמו על הכל ושנשבעו בשביל הנאה וטובה כבר כתבתי בתחלת דברי שלא חלה השבוע' כלל עד אחר גמר המעשה כיון שלא אמרו מעכשיו ואז לא חלה שבועה כלל לפי שהיא מבטלת מצות עשה מהתור' דאחרי רבי' להטות. ועוד הונח שהשבועה חלה כבר כתבו התוספו' דמאי דבעינן דעת המשביע היינו כשההיתר הוא לדבר הרשות אבל כשהוא לדבר מצוה מתירין לכתחלה אפילו שלא מדעתו דאי לא תימ' הכי מאי דעתיה דצדקיהו בהיותו צדיק גמור ומה מועיל לו ההתרה וגם הסנהדרין למה התירו לו אלא בודאי שאפילו לכתחלה מועיל ומאי דקאמר אין מתירין אלא בפניו הוא מפני החשד ואפילו בעל כרחו. ועוד דבנדון דידן כבר התירו להם ובודאי דבדיעבד מהני לפי רוב הפוסקים כי כן פסק רבינו תם והרא"ש וכן הטור וכן הכריח ה"ר חסדאי קרישקאש דאם התירוהו מותר כמו שהביאו הר"ר בר ששת סי' קפ"ו וכן נראה מתוך דברי הרמב"ם לכן מתוך הבחינות והצדדין והטענות שכתבתי ראוי לכל אדם שיתחרט משבועתו וישתדל לבקש היתר לחומרתו ויצטרף עם רוב אנשי הקהל לקיי' מצותו אחרי רבים להטות ויסיר מכשול מריבות וקטטות ולא יבזה את רבו חכם וזקן שבעירו וירצה דבריו להטות ובזה יכוין את לבו לאביו שבשמים זהו מה שנראה לפי עניות דעתי ואמר לי לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה:
10
