דברי ריבות פ״אDivrei Rivot 81
א׳סימן זה מורכב במקור משני סימנים בעלי ספרור זהה. החל מהפסקה השתים עשרה מתחיל הסימן השני ראובן הלוה מאה פרחים לשמעון בויניציא ממטבע ויניציאה כדי לקבל בתוגרמה מלוי שותפו של שמעון חמשים לבנים מכל פרח וקבל ראובן על עצמו אחריות המאה פרחים הנז' על כ"ח קשרים של מירסאש שהיו לשמעון מויניציאה עד אלישי"ו ואחר הגעת המירסאש בלאשי"ו כל אחריות היבשה הוא על שמעון ושמעון קבל המעות ועשה לראובן כתב של קאמיו כמנהג התגרים בעד לוי שותפו שיפרע לראובן או לשלוחו הק' פרחים ובתוך הכתב מבאר שאחריות המעות הוא על ראובן מויניציא עד אלישיו וזהו טופס הכתב ואין ביניהם שום חיוב אחר זולת זה הכתב על הכתב ליד לוי שותפו של שמעון בויניציא השי"ח ט"ו אדר ראשון פגארי"ש פור אישטה די קאמיו אה יוסף מאה דוקאדוש די אשפרוש שינקואינט' פור דוקאדו אה טרינט' דואש די לייגאדה לה רופה אין שאלוניקי שון פור אוטרוש טאנטוש אבידוש אקי די ראובן די ליבראש ו' שולדוש ד' פור דוקאדו אי ר"יגוש דינירוש קורין רישגו שוברי כ"ח באלאש די מירסאש קארגאדוש אי און אי שקיראסו פאטרון דימו בארבארי פאשטה אלישי"ו אינון מאש דיגו קידי אלישיו פאר' אליא נו קורין רישגו די"גוש דינירוש אי אל טיינפו לי פאריש בואין פאגאמיינטו אי פור שיר אנשי לא וירדאר פיזי יו לה פריזינטי שמעון. אחר כך נסעה הספינה מויניציאה ובסערת הים נהדפה מדרכה והלכה לעיר אנקונא ושם הלשינו שבתוך הספינה הנז' היה מביא תוגר אחד חרבות ובקשו תוך הספינה ומצאו החרבות ונתגלגל הענין שתפשו בכל נכסי הספינה ולקחו כל המירסאש בעד המלכות ועתה ראובן תובע משמעון שיחזור לו מעותיו שנתן לו כי זה האחריות לא היה עליו זולתי אחריות סערת הים או שוללים הבאים על הספינה ושמעון טוען שכל אחריות מויניציאה עד אלישי"ו סתם קבל עליו כמבואר בכתב של קאמיו שעשה לו וכל מציאות אחריות בכלל כ"ש כי בסערת הים הלכה הספינה לאנקונה ולא מרצון ואם באנקונ' נאנסו הנכסים מה לי שוללי ים מה לי שוללי' היוצאים מאנקונ' והלא מעשים בכל יום בין הסוחרי' שמבטיחי' סחור' תוך הספינות ממקו' למקום בכך וכך למאה ולפעמים הספינה בסערת הים הולכת לפולייא שתופשים שם כל סחורות אנשי תוגרמה בעד המלכות או תפול דליקה בספינה ונשרפת בים ופורע המבטיח הכל ואין בידו לומר מעולם לא עלה על דעתי שתלך הספינה לפולייא או תפול בה דליקה ולא קבלתי רק אחריו' הים או שוללי' כ"ש בנדון זה שראובן בא להוציא משמעון ולא כל כמיניה לומר זה אחריות קבלתי וזה לא קבלתי הואיל וכתב של קאמיו כותב בה אחריות סתם ועל ראובן להביא ראיה הואיל ושמעון הוא המוחזק. הדין עם מי.
1
ב׳תשובה גרסינן במסכת גיטין פרק מי שאחזו ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אתא לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילית עלך כל אונסא דמתיליד אמר ליה רב אחא בר תחליפ' לרבינא אונס' דלא שכיח הוא איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא אמר להו אונס' דלא שכיח הוא ותו גרסינן התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבין שומשמי אגידא דנהר מלכא אגור מלחי לעוברינהו קבילו להו כל אונס' דמתיליד לסוף אסתכר נהר מלכא אמרו להו אגורו חמרי אפקינהו ניהלן דהא קבילתו עלייכו כל אונסא דמתיליד אתו לקמיה דרבא אמר להו קאקי חיורי משלחי גלימא דאינשי אונסא דלא שכיח הוא הרי דמשמע דאונס' דשכיח קביל עליה ואונס' דלא שכיח לא קביל עליה וכן הלכת' וכן כתב רב אלפס שם בהלכו' והלכת' כרב'.
2
ג׳וכיון שכן בנדון דידן אם זה האונס הרמוז מתפישת כל נכסי הספינה בשביל החרבות הוא אונסא דלא שכיח כלל פשיט' ופשיט' שהדין עם ראובן דודאי דלא קביל עליה אונס' דלא שכיח כלל שהרי לענין גיטין אף על גב דקיימ' לן דהלכת' כלישנא קמא דפרק' קמא דכתובות דקאמר רבא ולענין גיטין אינו כן דקסבר רבא אין טענת אונס בגיטין כדיהיב טעמא בגמר' משום צנועות ומשום פרוצות משום צנועות דאי אמרת לא להוי גט זימנין דלא אניס וסבר' דאניס ומיעגנ' ויתבה ומשום פרוצות דאי אמרת לא להוי גיטא זימנין דאניס ואמרה לא אניס ואזלא ומינסב' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכן פסקו כל הפוסקי' דהלכת' כלישנא קמא דאין טענת אונס בגיטין הני מילי באונס' דשכיח ולא שכיח אבל באונסא דלא שכיח כלל אפילו לענין גיטין טענינן טענת אונס כל שכן לענין ממונא.
3
ד׳וראיה לזה שכתב ר"י בעל התוספות שם בכתובות הכריח מתוך קושיות דג' עניני אונס הן דאונס דלא שכיח כלל כההיא דמי שאחזו אפי' ללישנ' קמא דרבא דהכא יש אונס דלא שייך התם לתקן משום צנועו' ומשום פרוצות דלעולם לא סברי צנועות דנפל עליו הבית או שהשיכו נחש כיון דלא שכיח כלל ומשום פרוצות נמי ליכא למיחש כיון דלא שכיח שיעשה כן ואונס דשכיח כגון ההוא דאפסקיה מברא אפי' לאיכא דאמרי אין אונס דאיבעי ליה לאתנויי אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי תרי לישנא דרבא והלכת' כלישנ' קמ' דרבא וכן פסק הרשב"א בשיטתו פרק מי שאחזו וכן הר"ן פרק מי שאחזו דבאונס דלא שכיח כלל אפי' לענין גיטין יש טענת אונס אפי' ללישנ' קמא דרבא וכ"ש וק"ו בנדון דידן שהוא ממונא דפשיט' דיש טענת אונס כיון דלא שכיח ואמרינן דאף על גב דקביל עליה ראובן אחריות עד אלי"שו אונסא כי האי לא קביל כיון דלא שכיח כלל ולא עוד אלא אפילו יהיה אונס' כי האי דנדון דידן שכיח ולא שכיח טענינן טענת אונס לראובן דלא קביל עליה אונס' כי האי דמאי דאמרינן דבאונס' דשכיח ולא שכיח פליגי תרי לישני דפ' קמא דכתובות והלכת' כלישנ' קמא דלא טענינן טענת אונס הוא דוקא בגיטין ומשום טעמא דצנועות ופרוצות כמו שכתבתי אבל בממונא אפילו אונסא דשכיח ולא שכיח טענינן טענת אונס וכן כתב הר"ן פרק מי שאחזו וז"ל אבל באונס' דשכיח ולא שכיח הוא דאיכ' פלוגת' בין ממון לגיטין דבממון טועני' בו טענת אונס אבל בגיטין לא.
4
ה׳אבל אם זה האונס דנדון דידן הוא אונסא דשכיח פשיט' ופשיט' שהדין עם שמעון דודאי ראובן קביל עליה אותו האחריות וראיה לזה דאמרינן בכתובו' פרק קמא ללישנא בתר' דרבא סבר דיש טענ' אונס בגיטין דפריך מהכא דההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליהוי גיטא אתא ופסקו מברא ואמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא ומשני אונס' דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשי' הרי דאפי' ללישנ' דטענינן טענת אונס בגיטין דומה דממונ' אמרינן דבאונס' דשכיח לא טענינן משום דאיבעי ליה לאתנויי אף בנדון דידן אף על גב דממונ' כיון דאונס' דשכיח הוא איבעי ליה לאתנויי וכיון דלא אתני והוציא עצמו מן האחריות ההוא איהו הוא דאפסיד אנפשיה וקבילתיה עליה והדין עם שמעון וכן פסק הרמב"ם פרק י' מהלכו' מכירה וז"ל המוכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהיה חייב לשלם אפי' בא כותי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה או שבאה זועה והשחית אותה הרי זה פטור שאלו וכיוצא בהם אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה וכל אונס שאינו מצוי אינו בכלל תנאי זה והוא הדין לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנ' ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועים שבכללן היה התנאי ואם שהיו בדעת המתנה בשעה שהתנה וכן פסק הטור וכל הפוסקים וכיון שכן בנדון דידן אם הוא אונס' דשכיח וכמו שטען שמעון דמעשי' בכל יום כמו שכתב בשאלה פשיטא שהדין עם שמעון והנכסים היו באחריות ראובן.
5
ו׳וגדולה מזאת אני אומר דאפילו יהיה ספק אם הוא אונסא דשכיח או אונסא דשכיח ולא שכיח הדין עם שמעון משום שהוא מוחזק וראובן הוא המוציא וכמו שכתוב בשאלה משום דקיימא לן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ועל ראובן להביא ראיה דאונסא דלא שכיח הוא ולא קבילתיה עליה וראיה לזה כתב הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ב על ראובן שמכר יין לשמעון וראובן קבל עליו אחריות שבירת החביות ושפיכת היין ושמעון קבל עליו אחריות טעם היין אם יחמיץ אבל אם יבא כותי אחד וינסך היין הדבר מסופק על מי מוטל האחריות ההוא ופסק הוא ז"ל שם דכיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי אוקי המכר בחזקת מריה ולא יוציא ראובן המעות מיד הלוקח שהוא מוחזק בהם כי עדיין לא פרע המעות.
6
ז׳אף בנדון דידן אף אם יהיה הדבר מסופק אי מקרי אונסא דשכיח או לא הדין הוא דמוקמינן ממונא בחזקת שמעון ולא מפקינן ממונא מספקא כל שכן שמתוך התשובה הנזכרת איכא למידק ודאי דקביל ראובן האונס הנזכר בשאלה וזה שהוא ז"ל פסק שם דכיון דראובן קביל עליה אונס' דאתי מעלמא כגון שבירת החבית ושפיכה ושמעון לא קבל עליו אלא אחריות גוף היין אם יתקלקל בטעם ודאי דראובן קבל עליו כל אונסא דאתי מעלמא כגון ניסוך דמאי שנא הא מהא.
7
ח׳ועתה נידון ונאמר ומה במקום דקבל עליו אחריות גם שמעון באופן דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי מכל מקום אמרינן דחל אחריו' על ראובן כיון דאתי מעלמ' ואע"ג שפירש ואמר שלא יהא אחריות על המוכר מאותו היין רק אם תשבר החבית או תשפך בלבד מ"מ אמרינן דאונס ניסוך דלא שכיח לא אסקוה אדעתיהו להזכירו בכתיבה כמו שכתב הוא ז"ל אבל מ"מ אמרינן דאסקיה אדעתיה להתחייב בו בנדון דידן דלא קביל עליה שום אחריות כלל שמעון מויני"צייא עד אלי"שו אלא כל האחריות היה מוטל על ראובן לא כל שכן דאמרינן שכל איזה אחריות שיהיה שהוא על ראובן ועוד דבתשובה הנז' אע"גב שמיני האחריו' הם ממינים שונים כיון דאיתקשו דאתו מעלמ' אמרינן מאי שנא האי מהאי בנדון דידן שכל מיני האחריות הם ממין אחד שבאים מחמת סערת הים ושוללים לא כל שכן דאמרי' מאי שנא האי מהאי וכיון שכן אומר אני לע"ד שהדין עם שמעון ואין כח ביד ראובן להוציא ממונו מידו של שמעון.
8
ט׳וא"ת הרי ביררו ביניהם ראובן ושמעון דיינין ונשבעו לעמוד על פי גזרת' וכבר פסקו הדין ביניה'. וחייבו את שמעון וכיון שכן מחוייב הוא שמעון לשלם לראובן כפי מה שגזרו ופסקו עליו י"ל דהא קיימא לן שהטועה בדבר משנה חוזר שאין כאן דין כלל וכתב הראב"ד שאין אדם עתה בזמנינו רשאי לחלוק על דברי גאון כדי שישתנה הדין מדברי גאון אלא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו נמצא ולפיכך החולק על דברי גאון הוי כטועה בדבר משנה ועוד כתב הרא"ש הביאו הטור סימן כ"ה ולא מבעיא כשחולק על פסקי גאון אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאוני' לאו קטלי קניא באגמי הוו ואם פסק הדיין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר אבל אם לא ישרו בעיניו ומביא ראיה לדבריו המקובלת לאנשי דורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם.
9
י׳וכן פסק הה"ר יוסף קולון שורש עשירי וכיון שכן בנדון דידן ודאי שהדיינים טעו בדבר משנה שהרי למוד ערוך הוא כמו שכתבתי דהלכתא כרבא דדוקא אונסא דלא שכיח לא קביל עליה אבל אונסא דשכיח קביל עליה ובנדון דידן כבר הוכחתי דחשיב אונסא דשכיח וכיון שכן דיניה' אינו דין וחוזר ואפילו אם תמצ' לומר דאינו ברור מתוך הגמר' דנדון דידן חשיב אונס' דשכיח לשנאמר דטעו בדבר משנה מכל מקום כבר הוכחתי מתוך תשובת הרא"ש דודאי לא קבל שמעון זה האחריות אלא האחריות הוא על ראובן כיון דפסקו הדיינים שלא כדברי הרא"ש בלא קושיא מפורסמת לדברי הרא"ש חשיבי ודאי טועין בדבר משנה משום דהרא"ש לא קטיל קני באגמי הוא.
10
י״אובר מן דין אפילו שנאמר דנדון דידן לא חשיב טועה בדבר משנה אלא בשקול הדעת לומר אי חשיב אונסא דשכיח או אונסא דלא שכיח מכל מקום כבר כתב הרמ"ה והביאו הטור סי' כ"ה דיינא דטעה ולא הספיק תובע לאפוקי מניה ממונא עד דאתברר דטעה לא שנא הדיוט לא שנא מומחה לא שנא טעה בדבר משנה לא שנא טעה בשקול הדעת כל כמה דלא זכי תובע בממונו הדר דינא וכן הביאו הה"ר יוסף קולון שרש עשירי וכתב שכן משמע גם מתוך דברי הרמב"ם וכיון שכן אף בנדון דידן לא הספיק תובע לאפוקי ממונא משמעון וכיון שכן הדר דינא ואין דיניהם דין וכיון שכן נמצא ששבועת שמעון וקנינו היה בטעות דאנן סהדי שלא נתחייב אלא אדעתא שידינו דין תורה ולא שיהיו טועין בדין וכמו שיש לזה כמה וכמה ראיות ולהיות הדבר ברור אין צריך ראיה ובר מן דין איכא בחינה אחרת וזה דכיון דאין דיניהם דין נמצא שמה שפסקו על שמעון הוא כמו מתנה שגזרו על שמעון שיתן מתנ' לראובן ושמעון כבר מסר מודעא והביא עדו' בידו מגזומי ראובן שהיה מאיימו למוסרו ביד המלכו' אם לא יברר דייני' ולכך הוצרך והוכרח לברר הדייני' שדנוהו אבל רצונו אינו אלא לעמוד על פי התור' אשר יורוהו החכמים השלמי' וכיון שכן נמצא שאין מתנתו מתנ' והמודעא קיימת כי דבר פשוט הוא דבמתנ' בגלוי מילתא בעלמא שאינו חפץ בה סגי וכתבינן ליה מודעא אעג"ב דלא הכרנו באונסו כמו שפסקו כל הפוסקי' מכל אלו הבחינות והטענות נראה לעניות דעתי שהדין עם שמעון הנתבע ואין לראובן התובע כנגדו כלום ומה שדנו הדיינים אין דיניהם דין זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
11
י״בכאן מתחיל במקור סימן פ"א השני ראובן ושמעון היו שותפים קצת זמן בחנות א' ובהמשך הזמן נתפרדו איש מעל אחיו ובחנות הנז' אין דין חלוקה ר"ל בתוך רחב החנות אבל חוץ לחנות יש דין חלוקה בסופה שהיא חוץ לחנות לפי שהסופה סובבת משני עברי החנות אם יש דין חלוקה בזה ואם תמצ' לומר שאין דין חלוקה בזה רק גוד או איגוד איך יובן ר"ל מי הוא אשר יעלה בדמין תחלה התובע או הנתבע לומר אני אתן כך בעד מחצית חזק' החנו' או אתה תתן לי כך וכך או אם יעשו ביניה' אינקאנטי מי הוא אשר יתחיל לעשות האינקאנטי ילמדנו רבינו הדין עם מי עם התובע או עם הנתבע ואם הנתבע נשתמש מהחנות קצת זמן אם יוכל התובע לומר לו אשתמש גם אני מהחנו' כך וכך זמן אחר כאשר נשתמש' אתה.
12
י״גתשובה נר' לע"ד שאין בנדון הזה דין חלוקה דתנן בבתרא פ"ק זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו וודאי שאם יחלוקו הסופה ר"ל שיקח שותף אחד סופה אחת והאחר סופה אחרת כיון שהחנות עצמו אי אפשר לחלק נמצא שאין בחלק הסופה לבדה שם הראשון עליו שאין לאותה הסופה שום חנות להניח שם הנכסים או המטלטלים ולכן ודאי שאין בה דין חלוקה וכן פסק הרמב"ם פ' א' הלכות שכנים וכן הטור סי' קע"א וכיון שאין בו דין חלוקה דנין בו דין גוד או איגוד והוי דינא הכי שאם אמר א' מן השותפין לחבירו מכור לי חלקך בכך וכך או קנה אתה חלקי בסכום הזה הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו ויכול להעלותו בדמים אפילו יותר משווייו וכן פסק הרמב"ם פרק הנזכר וכתב עליו הרב המגיד שכן עיקר אף על פי שיש חולקים ואומרים שאין מעלין אלא בשומת ב"ד וכן פסק הרא"ש שיכול להעלותו כמו שירצה.
13
י״דואם אין שום אחד מן השותפין רוצה לקנות אלא למכור מוכרין אותה לאחרים ויחלוקו המעות ואם אין שום א' מהם רוצה למכור אלא לקנות או שאין שום א' מהם רוצה לא למכור חלקו ולא לקנות חלק חבירו אז ישארו שותפין וישתמשו בו כל א' שנה אחת ואם לאו ישכירוהו לאחר ויחלוקו השכר לחצאין כך פסקו כל הפוסקים הרמב"ם פר' הנז' והטור סי' נ"ז ולהיות הדברים ברורים אין צורך להאריך זהו מה שנר' לעניות דעתי ואמר לי לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
14
