דברי ריבות צ׳Divrei Rivot 90
א׳ראובן המחה לשמעון אצל לוי ואמר לו ללוי תן לשמעון סך מעות שאני חייב לו וכן עשה לוי ונתן הסך הנז' לשמעון אחר כך בהמשך הזמן עמד לוי ואמר דקדקתי בחשבוני ולא הייתי חייב לראובן הסך שנתתי לשמעון בשבילו ולכך העמידו בדין לוי הנז' לראובן הנז' שיתן לו מעותיו וראובן טען שכשהמחהו לשמעון אצל לוי אמר לו ללוי מאותן המעות שיש לי בידך תן סך כך לשמעון ומה שנשאר בידך להיותו מעט מזער כי אינו אלא זהוב אחד תנהו לי מיד ונתנו לו ושם בב"ד באותו המעמד הודה שמעון הנז' איך הוא אמת שקבל המעות מיד לוי הנז' לחשבון ראובן הנזכר ממה שהיה חייב לו הראובן הנזכר ואין לו על הראובן שום תביעה כי כבר נתפרע ממה שהיה חייב לו ומכח טענותיהם של ראובן ולוי חייבו הבית דין שבועה לראובן ונשבע בבית דין בפני קהל גדול בספר תורה בזרוע איך המעות שפרע לוי לשמעון היו מעותיו ממש שהיו לו ביד לוי ושאין בידו מלוי לא ממונא ולא דררא דממונ' ויצא זכאי ראובן מטענות לוי.
1
ב׳אחר כך בהמשך הזמן שעבר מה שעבר בין שמעון ולוי ממשאם ומתנם וחשבונותם בא שמעון הנזכר אצל ראובן הנז' והעמידו בדין וטען שיפרע לו הסך שהיה חייב לו מקדם קדמתא כי מה שפרע לו לוי בשבילו כשהמחהו אצלו לא חשיב פרעון להיות כי לא היו לו בידו של לוי מעות ומעמד שלשתן לא מהני אלא כשיש מעות בידו ולכך חייבוני הדיינים העומדים ביני ובין לוי להחזיר לו המעות שנתן לי בשבילך ונמצא שאתה חייב לי עדיין הסך שהיית חייב לי וראובן טוען שכבר הודה שמעון בבית דין שקבל מיד לוי מה שהיה חייב לו וגם לוי הודה כן שכבר פרע לשמעון מה שהיה חייב לו לראובן ולכך הזמינו לדין לוי לראובן שיפרע לו מה שפרע בשבילו ומה שטוען עתה שמה שקבל מלוי לא חשיב פרעון אפילו שהיה במעמד שלשתן כיון שלא היו לו לראובן מעות ביד לוי לאו כל כמיניה לומר כן כי מנין יודע שמעון שלא היו לו לראובן מעות ביד לוי ושפרע לו כדין וכבר הזמינו לוי לראובן על זה ותבע ממנו מה שפרע בשבילו ונשבע ראובן בבית דין שמה שפרע לוי לשמעון היו מעותיו ממש שהיה לוי חייב לו לראובן ונתנם לו בתורת מעמד שלשתן הודיעני הדין עם מי.
2
ג׳תשובה עם היות שהדבר ברור מפי סופרי' ומפי ספרים ולא היה צריך לכותבו מ"מ לשכך אזן איזה נפתל ועקש שדרכו להטיל מום בקדשים אמרתי גזרתי לברר וללבן דין אמת לאמתו וזה שהעיקר ושרש הדין הזה הוא בגיטין פרק קמא דגרסינן התם הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי פוש חמש איסתרי גבי חד מינייהו אמרי ליה יהבינהו ניהליה למריה ארעא באפי מריה ארעא וקנה מינה לסוף אזיל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ועוד הא קני מינך אמר ליה רבא אטו האי מי קאמר לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר.
3
ד׳וכתבו התוספות לא פש גביה ולא מידי פי' ר"ח וכן ר"ת שהיו בעלי דינין מודים לו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גביה מידי ומשמע מדבריה' דמנפשיה אין נאמן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע דהא דתנן בשבועות מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר לו תניהו לי אם אמר נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בפרק קמא דבתר' משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומ' אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב כלום מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך אלא משמע דבמיגו לא מהימן לומר שטעה וכן פסק הרא"ש בפסקיו וכתב שזו היא סברת ר"י ורב אלפס ז"ל כתב בהלכות שם בגיטין הא מילת' פרישו בה רבואתה דלא עבדינן בה עובד' אלא היכא דאיכ' סהדי דקמיהון עבדי חושבנ' ואשתכח דטעות' הוא אי נמי דקא מודי ליה דהכין הוא חושבנא ובהכין מיתוקם האי עובדא אבל היכא דליכא סהדי דמסהדי דהכין הוא חושבנ' אלא איהו דקא טעין הכי וחבריה לא קא מודי ליה לא מהניא האי טענתא מידי ומימרא דמסתבר הוא דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעות' הויא מילת' ונפטר אלא לאו שמע מינה דהאי מימרא דאמרי רבואתה מימר' מעלי' ותריצא הוא.
4
ה׳הרי דלכולי עלמא לא מהימן לומר טעיתי בחשבוני אפילו במקום מיגו דפרעתי משום דהוי כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דאי לאו דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשיה ואדם מדקדק היטב קודם שיודה ליתן והשתא נידון ונאמר ומה כשלא פרע עדיין לוי דאיכא מיגו רוצה לומר שהיה ראוי להיות נאמן לומ' טעיתי במיגו דאי בעי אמר פרעתי אמרינן דלא נאמן ולא מצי טעין בנדון דידן דליכא מיגו שהרי פרע לוי לשמעון לא כל שכן שאינו נאמן לוי לומר טעיתי בחשבוני וכן כתב הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ט הביאו הטור סימן קכ"ו וז"ל ולא מהימן לומר שטעה כדי להוציא מה שנתן כבר אדרב' אמרינן דקדק יפה ואלו לא היה לו בידו משל ראובן לא היה נותן בשבילו כלום וכו'.
5
ו׳ואם תאמר בנדון דידן הרי כבר הודה שמעון המקבל לדברי לוי הנותן שטעה בחשבון ואין כאן דין מעמד שלשתן ויחזור שמעון על ראובן.
6
ז׳ויש לומר דלאו כל כמיניה דשמעון לומר כן אפילו אם עדיין לא פרע לוי לשמעון כל שכן בנדון דידן שכבר פרע לוי לשמעון דלאו כל כמיניה דשמעון להחזיר מעותיו ללוי ולהטיל עצמו על ראובן.
7
ח׳וראיה לזה שכתב הרשב"א בחדושיו פרק קמא דגיטין וזה לשונו ובעקר דינא דכתב רב אלפס ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה מהימן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך האי דקנו מיניה ודאי פטור דהא מודה ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה וכו' וגינאי נמי מפטר פטורי מיניה דמרי ארע' משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוא ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן ואפי' אמרי ליה נמי אשתלין חושבנא מיפטר פטירי דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי ליה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידעינן ומיהו משתבעי דלא ידעי ומיפטרי הרי אתה רואה דאמרי' לאו כל כמיניה דבעל הקרקע שהוא המקבל לחייב לגינאי אף בנדון דידן לאו כל כמיניה דשמעון לומר שטעה לוי בחשבון לחייב לראובן שהרי ראובן טוען ודאי פרעתיך ואינו טוען איני יודע אם פרעתיך וכיון שכן אפילו אם עדיין לא פרע לוי לשמעון לא היינו מחייבים לראובן כל שכן בנדון דידן שכבר פרע לוי לשמעון וגם שמעון בעצמו הודה בבית דין ולא בוש שקבל חובו של ראובן מיד לוי דפשיטא ופשיטא דלאו כל כמיניה להשיב אחור ממונו ליד לוי ולהטיל עצמו על ראובן.
8
ט׳ואם תאמר האי דאמרינן לאו כל כמיניה דשמעון לחיוביה לראובן היינו לפי שיטת רב אלפס ז"ל דסבר דמיד כשהמחה ראובן לשמעון אצל לוי נסתלק ראובן ואין לו לשמעון על ראובן שום טענה כי אם דוקא על לוי וכמו שכתב בהלכות מציעא פרק המקבל אבל לפי שיטת ר"ת והרא"ש דסברי שלא נפטר ראובן משמעון ממה שהיה חייב לו אם לא שפטרו בפירוש אם כן אם שמעון מודה שטעה לוי בחשבון עדיין יוכל שמעון לחזור על ראובן שעדיין לא נסתלק מעליו וכן כתב הר"ן בגיטין פרק קמא ויש לומר דעד כאן לא קא מיפלגי רב אלפס ורבינו תם והרא"ש אלא היכא דלא פרע לוי לשמעון אבל היכא דכבר פרע כנדון דידן כולי עלמא מודו דלא יחזור שמעון על ראובן והטעם שבשעה שקבל המעות כבר פטרו לראובן דאנן סהדי דפטרו ורבינו תם והרא"ש סברי דכשפטרו בפירוש אפילו לא קבל המעות נסתלק ראובן ואין לך פטור גדול מקבלת המעות ועוד דלרבינו תם והרא"ש לא נשאר על ראובן כי אם דין ערבות כמו שהביאו הטור סימן קכ"ו ולכך אינו יכול לתבוע ממנו תחלה כל זמן שיכול לגבות מלוי הנמחה כי הוא העקר ולא נשאר על ראובן כי אם דין ערבות.
9
י׳וכיון שכן כשפרע לוי לשמעון נפטר ראובן מערבותו ולאו כל כמיניה דשמעון להחזיר המעות ללוי ולתבוע מראובן כי חזרת המעות הוה ליה הלואה חדשה וכבר נפטר ראובן מערבות המלוה הישנה כל שכן בנדון דידן ששמעון הודה בבית דין שכבר נפרע מחשבון ראובן ושלא היה לו עליו תביעה כלל ופטרו בפירוש.
10
י״אוגדולה מזאת נראה בעיני דאפילו יהיה הדבר ברור ויודו כלם שאין ביד לוי שום דבר מראובן בשעה שהמחה ראובן לשמעון אצל לוי דאז ודאי אין כאן דין מעמד שלשתן וכל אחד משלשתן יכול לחזור מכל מקום מה שכבר קבל שמעון מלוי אינו יכול להחזירו ללוי ולתבוע מראובן וראייה לזה שכתב הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק י"ו כבר ביארנו שראובן שלא היה לו אצל שמעון כלום והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון אף על פי שהמחהו במעמד שלשתן לא קנה ואם רצה שמעון שלא יתן לא יתן ואם נתן חוזר וגובה מראובן שהרי על פיו נתן וכן אם רצה לוי לחזור ולומר איני רוצה לגבות משמעון חוזר וגובה מראובן ואף על פי שנפרע מקצת משמעון חוזר וגובה השאר מראובן משמע דוקא השאר גובה מראובן אבל מה שכבר גבה משמעון לא יחזור לגבותו מראובן להחזירו לשמעון דאי לא תימא הכי למה לו להרמב"ם להאריך בלשונו לימא חוזר וגובה מראובן ואף על פי שנפרע מקצת משמעון ולישתק ומדכתב עוד חוזר וגובה השאר מראובן משמע דוקא השאר וכן בהלכות מכירה פרק ו' רמז זה שכתב ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון ותובע את ראובן בשאר חובו הרי שאפילו במקום שאין דין מעמד שלשתן שכלן יכולין לחזור מכל מקום במה שנפרע כבר אין יכול לחזור כל שכן בנדון דידן שאין הדבר ברור אלא אדרבה טוען ראובן שהיה חייב לו לוי המעות בשעה שהמחה לשמעון אבל לוי דפשיטא ופשיטא דלאו כל כמיניה דשמעון לחזור על ראובן כלל העולה דבהא סלקינן ונחתינן מכח הטענות והבחינות שכתבתי דלכולי עלמא אין לשמעון על ראובן לא טענה קלה וחמורה לא שבועה ולא חומרא וכל החולק על זה עליו להביא הראיה ואני מה שנראה לע"ד כתבתי וחתמתי מה שאמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.
11
