דברי ריבות צ״בDivrei Rivot 92
א׳טופס השאלה שמעון ויששכר היו שותפין ומתעסקין בסחורה ושולחין לארץ אחרת לשלוחם למוכר' ולהלביש המעו' בסחורה אחרת ושמעון היה דר בעיר אחת ויששכר היה דר בעיר אחרת אשר היא בחוף הים שמשם היו שולחים סחורתם ליד הפאטוריש שלהם שהם לוי ויהודה העומדים במדינת הים ולשם לאותו חוף הים הנז' חוזר הלבשת סחורתם ובהמשך הזמן הלך ראובן למקום שדר שמעון וראה אותו נושא ונותן בעסק שהיה עוסק ושולח למדינת הים אף הוא רצה לעשות כן ולשלוח אגרות ולהניח פאטור במדינת הים לעשות כמו ששמעון ויששכר היו עושים כשהרגיש כן שמעון אמר לו לראובן מה אתה צריך לעשות כך כמה מעות יש לך תנהו לי ואני אלבישנו בסחור' שאנו מלבישי' ואכתוב לפאטריש שלי שהמכר הראשון וההלבשה הראשונה שיעשו שיהיה לחשבונך וישלחו אותה מיד אז נתרצה ראובן ומסר המעות ביד שמעון והלבישו בפלומו ושלחו מעורב עם נכסי שותפותם של שמעון ויששכר ונמצא כתוב באגרת ששלח שמעון ליהודה פאטור שלו שהיה יהודה הנז' גיסו של ראובן הנז' וז"ל:
1
ב׳קומו קייר קימי שוהרינו ווש אברה אישקריטו לארגו שוברי לוקינוש טוקה אנואישה האזיינדה יונון אישקריבו שאלוו האזיר לי שאויר קומו פור קואינטה די רבי ראובן י"א אימא נדאדו"ק קינטליש די כלומו מישקל אדוש קון לוש נואישוש פור לקיאל ליפידו די מירסי אמי פרימו קישי לוש אינטריגי דילא קאנטידאד קי איל ליהבה קי אי מאנדאדו יופורקי לוש דישוש ק' קינטאליש נון אינטראן אינקואינטה דילוקי אי מאנדארו פור קואינטה נואיש' אי אינישטו נון אייא פאלטה פורקי אשי לוש טינגו קארגאדוש אמי קואי נטה וקודם שבאה ההלבשה מהסחורה נפטר שמעון בלי צואה והניח בן קטן וכיון ששמא ראובן כך הלך אצל יששכר השותף של שמעון הנפטר ואמר לו ק' ככרים של פלומו יש לי עם סחורתכם שכן הסכמתי עם שמעון וספר לו כל הכתוב לעיל השיב לו וסתמא כן יהיה כדבריך ואז הלכו ראובן ויששכר שניהם יחד אצל אלמנת שמעון ואמרו לה הידעת מה שראובן אומר מאלו הק' ככרים ענתה היא וגם בנה הגדול שיש לה מאיש אחר שהאמת אתו וידענו כי לא קבל דבר עד היום לפי שהיה כותב לו תדיר שהיה מתבייש ממנו מהאחור אבל מה יעשה שעדיין ההלבשה לא באה ואז האלמנה ובנה הנז' חלו פני יששכר שכשיבא ההלבשה שיתן חשבון מהככרים לראובן וכן הסכים לדבריהם יששכר הנזכר אחר כך בהמשך הזמן באה הסחורה ושאל ראובן ליששכר שיתן לו המאה ככרים רוצה לומר הלבשתם כמו שאמרת לי במעמד האלמנה השיב יששכר כיון שאין בידך לא שטר ולא ראיה איך אתנם שהם נכסי יתום קטן ואני מתירא לכשיגדל יתבעם ממני ונשאלה השאלה הדין עם מי עם ראובן או עם יששכר הטוען בשביל היתום וקצת חכמי העיר השיבו שהדין עם ראובן משום דלא חיישינן לפרעון שפרע שמעון לראובן משום דהוי כמו הלואה בתוך הזמן כיון שעדיין לא חזרה הלבשת הסחורה בשעת פטירת שמעון וגם לא חיישינן לאתפסת צררי כמו שהוכיחו והאריכו מכמה ראיות וכל דבריהם אמת אם נודה ונקיים טענת ראובן ממציאות נתינת המעות ביד שמעון.
2
ג׳אבל נראה לע"ד כי אעיקרא דדינא פרכא שאולי לא היו דברים מעולם ולכן אמרתי שהדין עם היתום ואינו חייב ליתן לראובן כלום כמו שהוכחתי וכתבתי בראיות הכתובות ונמשכו' לקמן עיינתי בדברי הרב הפוסק וכלם חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים ומיוסדים על הודאת הקדמת ידיעת להיות אמת מציאות נתינת המעות שטען ראובן שנתן ביד שמעון לקנות מאה ככרים של פלומו אז ודאי הדין עם ראובן דגרסינן אפי' מיתמי כמו שהאריך הרב הפוסק משום דהוי בגו זמניה וחזקה לא פרע איניש בגו זמניה וגם לא לאתפסת צררי אבל נראה לע"ד דאעיקר' דדינא פירכא דאיכא למיחש שמה שטען ראובן ממציאות נתינת המעות ביד שמעון מהמאה ככרי עופרת איפשר שלא היו דברים מעולם ומה שכתב שמעון באגרותיו ששלח לפאטור שלו וז"ל פור קואינטה די רבי ראובן אי מנדאדו מאה קינטאליש די פלומו מישקל אדוש קון לוש נואי שוש.
3
ד׳איפשר שכתב זה שלא להשביע את עצמו שלא יאמרו שהוא עשיר מופלג ושהיו לו נכסים אחרים מלבד הנכסים שהכניס בשותפות שעשה עם יששכר כמו שכתוב בשאלה ועביד אניש לומר כן שלא להשביע את עצמו דהכי אמרינן בסנהדרין פרק זה בורר ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתי תבעיה לדינא קמיה דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואפי' שלא להשביע את בניו עביד איניש לומר הכי כדאמרי' פרק זה בורר אמר ר' חייא כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו והכי אמרינן פרק גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו וטענת שלא להשביע טענינן ליה אפילו שהוא לא טען וכל שכן ליתמי וכן כתבו התוספות פרק זה בורר וז"ל וטענת שלא להשביע אפילו לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לקב רשו שכתבתי לעיל וכן פסק הרא"ש בפסקיו דפרק זה בורר וכן פסקו כל הפוסקים מה שאין כן בטענת משטה הייתי בך דאיהו מצי טעין אבל אנן לא טענינן ליה כמו שכתבו התוספו' פרק זה בורר מכל מקום טענינן ליתמי משום דקיימא לן שכל מה שאביה' היה יכול לטעון טענינן אנן ליתמי וזה מוסכם מכל הפוסקים ולכן בנדון דידן נדון ונאמר ומה טענת משטה הייתי בך דלא טענינן ליה טענינן ליתמי טענת שלא להשביע דטענינן אפילו ליה לא כל שכן דטענינן ליתמי ולכך בנדון דידן טענינן שכל מה שכתב שמעון באגרותיו לא היה כי אם שלא להשביע את עצמו ויאמרו הפאטוריש שיש לו נכסים אחרים מלבד נכסי השותפות שעשה עם יששכר ולכך כתב הנכסים בשם ראובן להיות שהפאטור שלו הנקר' יהודה היה גיסו של ראובן כנראה מתוך דברי השאלה וכדי שישתדל בנכסים ויעשה מה שהיה מצוה קראן שמעון בשמו של ראובן ולא בשם אחר.
4
ה׳וגדולה מזאת כתב הטור סי' ל"ב שאפילו הודה בפני האחר שאמר לו מנה לך בידי כיון שלא תבעו יכול לומר לו כדי שלא להשביע את עצמי הודתי אפילו אי לא טעין ליה אנן טענינן לי' וכן כתב הגהה הלכות טוען ונטען פ"ו כל שכן בנדון דידן שאיפשר שכל מה שכתב היה שלא בפני ראובן.
5
ו׳ואם תאמר הרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ס"ה סי' א' והביאו הטור סימן רנ"ה וז"ל לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו אלא בדיבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני ש"מ שאמ' מנה לפלוני בידי אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימ' נכרת ומקויימ' כולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו והטור סימן פ"א הביא התשובה הנז' וז"ל גירסתו כולי לא עביד כדי שלא להשביע את עצמו ואם כן בנדון דידן כיון ששמעון כתב בכתב ידו שהמאה ככרים של עופרת הם של ראובן לא מצי טעין שכתב כן שלא להשביע את עצמו דכולי האי לא עביד איניש.
6
ז׳יש לומר דזו אינה קושיא שהרי הרא"ש עצמו כתב בתשובותיו כלל ס"ה סימן י' ראובן נפטר ונמצא כתוב באחד משטרותיו בגבו מכתיבת ידו בזה השטר הוא החצי לפלוני גיסי והשיב שאין בו ממש דאפי' אם הודה לו בפני עדים זה השטר חציו שלך אם לא אמר אתם עדי יכול לומר עשיתי שלא להשביע את עצמי ואינו אמת דלא עדיף מה שכתוב ממה שאם הודה בפני עדים הרי שאפילו בכתיבת ידו ובשטר עצמו שהוא חוזק וראיית המעות אמר דמצי טעין שלא להשביע כל שכן בנדון דידן בדברים בעלמ' שהיה כותב באגרת לפאטור שלו דמצי טעין וטענינן ליה שכתב כן שלא להשביע את עצמו.
7
ח׳ולישב ולתרץ תשובות הרא"ש דקשו אהדדי נוכל לומר דמאי דכתב בכלל ס"ה דכולי האי לא עביד שלא להשביע היינו כשהיה יכול שלא להשביע את עצמו באופן אחר כגון באמירה שיאמר בפני העומדי' בפניו הנכסים הם של פלוני כיון שהיה מצוה מחמת מיתה כמו שנראה מתוך דברי השאלה וכיון שלא עשה כן אלא טרח וכתב אז ודאי אמרי' כולי האי לא עביד שלא לצורך אלא שהאמת כן הוא שהם הנכסים של פלוני הנז' אבל מה שכתב בכלל ס"ח בההוא שטרא שנמצ' כתוב בגבו חציו של פלוני מיירי שכתב כן בביתו בינו לבין עצמו ולא כתבו אלא כדי שלא להשביע את עצמו או את בניו כשיצ' השטר בבית דין ואז א"א לעשות שלא להשביע את בניו כי אם על ידי כתיבה ולא אמרינן בכי הא כולי האי לא עביד דאי איפשר בענין אחר וכתיבתו זו היא אמירתו.
8
ט׳או איפשר לחלק ולומר שמה שכתב דכולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו הוא כשההודאה היא בפני האחד דאז ודאי אמרינן כולי האי לא עביד אם לא שהאמת כן שהרי כשמודה בפני האחר אפילו באמירה בעלמא סבר הרמב"ם דלא מצי טעין שלא להשביע את עצמו כמו שכתב הטור סימן פ"א ואף על פי שהרא"ש סבר דמצי טעין אפי' כשהודה בפניו מכל מקום בכתיבה מיהא מודה לדברי הרמב"ם דבפניו לא מצי טעין דכולי האי לא עביד איניש וכן נראה מתוך סגנון לשון השאלה דמיירי בעומד לפניו שכתב ובנדון זה אם מפורש בכתב ידו שתבעו יהודה או אם יש עדים שמעידים כך בהא אמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו וכו' נראה דלא מחלק אלא בין תבעו או לא תבעו אבל כמו שבחלוקת תבעו עומד שם גם בחלוקת לא תבעו נראה שעומד שם ולכך אמרינן כולי האי לא עביד אבל מה שכתב הרא"ש בתשובה אחרת דאמרי טענת שלא להשביע אפי' בכתיבה הוא כשכותב שלא בפני האחר כמו שהוא שם שבהיותו בביתו כתב שחצי השטר מגיסו וכלל העולה מהדברים בין לתירוץ ראשון בין לתירוץ שני בנדון דידן טענינן ליתום לומר שמה שכתב שמעון באגרת היה שלא להשביע את עצמו אם לתירוץ הראשון גם בנדון דידן כתיבתו זו היא אמירתו שלא היה יכול שלא להשביע את עצמו בעיני יהודה הפאטור שלו כי אם על ידי כתיבה וגם לתירוץ הב' לא כתב כן בפני האחר כי אם בינו לבין עצמו אמרינן שכתב האגרת שלו באופן דלא מפקינן ממונא מחזקת היתום הקטן ואף על גב שאמו של היתום הקטן וגם אחיו מאמו מודים על טענת ראובן ואמרי' שהאמת אתו לא מהני משום דאפילו יהיו כשרים להעיד כנגד היתום לא מהני כיון שאין הנכסים בידם.
9
י׳וראייה דאמרינן פרק זה בורר תנו רבנן אמר להם אחד אני ראיתי אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין משום דמה לו לשקר אם רצה היה נוטל ונותנן לאותו שמעיד עליו אין בידו ליטלן לא אמר כלום ופירש נמקי יוסף ואפילו במוסר דבריו לו בלשון צוואה לא אמר כלום דמכל מקום עד אחד הוא ועל פיו לא נוציא ממון מחזקתו וכן פסק רבינו ירוחם נתיב כ"ו חלק ג' ואם כן בנדון דידן כיון שהנכסים אינם במקום שביד אמו ליטלן אפילו שיהיה כשרה להעיד אינה נאמנת ואפילו במסר דבריו לה כל שכל דאיכא ג' לריעותא חדא דאינה כשרה להעיד ועוד שאין בידה ליטלן ועוד שלא אמרה שמסר שמעון הדברים לה אלא אומרים שדברי ראובן אמת ואפשר שסוברים כן בעבור מה שכתב שמעון ואינן יודעים שאפשר שכתב שמעון כן שלא להשביע את עצמו לכן מכל מה שכתבתי נר' לע"ד שאין מוציאין ממון מחזקת היתום ואין לו לראובן כנגדו טענה כלל והחולק על מה שכתבתי עליו להביא ראיה ויורני ואני אחריש כי אני לא כתבתי אלא מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי נאם הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה:
10
