דובר צדק, קונטרס דובר צדק, ברכות ג׳Dover Tzedek, Kuntres Dover Tzedek, Berakhot 3

א׳ ברכות (ב' א') יליף מברייתו של עולם כו' ע"ש. כי בקדשים הלילה אחר היום כמו שכתוב בברכות יוצא אור קודם לחושך. אף על גב דבברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת ע"ז:) זהו לגבי השם יתברך בריאה קודם ליצירה. ובריאה חושך אצלינו כמו שכתוב בזוהר דיש אור לגדול כל כך החשוך לעין קלי הראות ולכן א' ובורא אחושך. ואצלינו. ממטה למעלה יצירה קודם לבריאה ולכן קרבנות דהיינו כפרה לחוטא וחסר, אצלו היום קודם. מה שאין כן בהנהגת ד' לילה קודם בכל ברייתו של עולם. וסלקא דעתך דקבלת עול מלכות שמים דידן בדידן תליא מילתא ויום קודם לזה אמר ויליף כו' דמיד שקיבל עול מלכות שמים ונתברר אצלו שה' אחד חוזר הכל למקורו. ויליף מברייתו של עולם כו' כי ידוע דנעוץ סופו בתחלתו והתחתון חוזר להיות עליון כמראה הבזק כמו שכתבתי במקום אחר. וע"ש בגמ' דלהך לישנא ילפינן לכל דבר דערב קודם לבוקר מה שאין כן ללישנא קמא דוקא קריאת שמע כמו שכתב תוס' ד"ה אי הכי. ושמעתי טעם נכון דקריאת שמע תלוי בשכיבה וקימה ואם אין שוכב איך קם על כן שכיבה קודמת. וזה שאיתא והכי קתני כו' ובזה ניחא לקמן י"א ריש עמוד א' גירסא דילן בבוקר ובערב וא"צ להג"ה מהרי"ב שם ע"ש. ונראה דקיי"ל כלישנא קמא לכן סדרו בעל הטור ושוחן ערוך דיני השכמת הבוקר ואחר כך בסי' רל"ו דיני הלילה. ויעוין מה שכתבתי במקום אחר טעם דנקטי במתניתין בתפלה שחרית קודם. ומ"ש התוד"ה ליתני דילפינן מתמיד לא דמי לכאן דשם תמיד שני בין הערביים ועדיין יום הוא ובזמן מנחה ושפיר שחרית קודם:

ב׳ אמנם בלאוו הכי דרך בני אדם בעבודתם כך יצא אדם לפועלו ולעבודתו מהשכמת הבוקר עדי ערב. והתחלת עבודת האדם להשם יתברך כשמשכים ונעשה בריה חדשה. וי"ל דרק בקריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים תמידי כמו שכתוב בספר החינוך דמצות שמע ואהבת הם תמידיות שצריך להיות כל כך אדוק במחשבתו רק דבר זה של עול מלכות שמים ואהבה ויראה עד שגם בשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ויהיה כמו שכתוב לקמן גמ' ברכות (ט"ז ב') ונשכים ונמצא יחול לבבינו כו'. מיד שמשכים ימצא עצמו במקום ששכב בו באותו מחשבה כמו שכתוב ביעקב ויחלום והנה ד' נצב עליו ואין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו (כמו שכתוב ברכות נ"ה:) כל היום שד' ניכחו וגם בלילה לא שכב לבו במחשבה אחרת. ולכך בקריאת שמע לבד שהיא קבלת עול מלכות שמים בלי הכרת הנוכח כדפרש"י כ"ה ריש עמוד א' של לילה קודם. ולא בתפלה כי התחלת הכרת הנוכח הוא בתחלת היום כמו שכתוב בהג"ה דריש או"ח. ולא כל אדם זוכה למדרגת יעקב אבינו ע"ה שזכה בשינה למדרגת הנוכח שהיא ידיעת אנכי גם בשינה וזהו מעין עולם הבא כמו שאמרו ז"ל דזהו מדרגת עולם הבא (י"ז.ע"ש) ויעאבינו ע"ה זכה בחייו לזה כמו שכתוב בתנא דבי אליהו רבה פ"ג. ולכן איתא בתענית (ה':) דלא מת. מה שאין כן כל אחד הכרת הנוכח היא רק לפי שעה ומיד נעלם וצריך לזה השתדלות ויגיעה וזהו רק ביום. אבל בלילה קבלת עול מלכות שמים בעתם וכמו שכתוב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. אמונה סתמית וקבלת עול שלא יחטא עכמה פעמים מה שאין כן הגדת חסד זהו בבוקר:

ג׳ ברכות ב' ב' מדמה קריאת שמע בזמנה לזמן אכילה ע"ש י"ל שהקריאת שמע דוגמת אכילה לגוף. בבוקר ישבעו לחם בקריאת שמע של שחרית הוא שביעה ובערב רק אכילה ויעוין מה שכתבתי בזה במקום אחר. ונוטל ידיו קודם קריאת שמע((י"ד:) כקודם אכילה שהידים עסקניות רצה לומר כלי המעשה עלולים להתטנף במעשים מגונים ורוחצים במי הדעת של דברי תורה ותשובה. ולתפלה מהדר אמיא עד פרסה (ט"ו.) שהיא שיעור שעה וחומש צריך לחפש למצוא תיקונים על ידי תורה ותשובה. אבל לקריאת שמע סגי בנקיון בעפר (כמו שכתוב שם) רצה לומר זכרון יום המיתה. ועיין בגמ' ט"ו עמוד א' נקט ג' דברים י"ל נגד ג' דברים שאמר עקביא, עפר כי מעפר אתה. ובצרור, הם המושלכים ע"פ חוצות ככלי אין חפץ זהו לאן אתה הולך. ובקסמית הוא עץ המתבקע על ידי קרדומין זהו לפני מי אתה עתיד ליתן דין כי האדם עץ השדה. וכפרה לא בעינן רק לקדשים דהיינו ליכנס לפני ולפנים ולמי שרוצה להתקדש. אבל לטהרה סגי רק בטבילה שהיא התעוררות האדם. והערב שמש דממילא ערבא ואינו ביד האדם והוא גמר הסיוע למי שבא לטהר שאלמלא הקב"ה עוזרו כו' (סוכה נ"ב.):

ד׳ [ג' א'] שלש משמורות הוי הלילה כו'. פירוש לילה חושך והעדר האור שהוא על ידי בית המקדש כמו שאמרו ז"ל (מנחות פ"ו: ע' ויקרא רבה פל"א) על חלונות שקופים אטומים שממנו אורה יוצא לעולם וזהו ישאג על נוהו ואוי לבנים כו'. והוא נחלק לג', ראש תוך סוף שזה הוא חלוקת כל דבר. ואיכא משמורות בארעא נמי לעבודת ד' גם בעת החושך [ונקרא משמורות שכך הוא הזמן גרמא לעבודה זו כמו שכתוב הלילה למשמר וכמו שכתוב מצאוני השומרים וגו' בלילה ונאמר אמר שומר אתא בוקר וכן הנביא בגלות אמר על משמרתי אעמודה כי אז זמן השמירה מליסטים ומזיקין על ידי אנשי משמר ובעלי משמורות] ובמשמורה ראשונה עד סופה זמן הליכת בני אדם לשכב ועדיין לא שכבו שסמוך לאור היום. כי הלילה זמן שינה פירוש העדר ההיזק כמו שכתוב (בע"ז י"ט ב') יכול יגרר עצמו בשינה. [ובשבת פ"ט ב' דל פלגא דלילתא] כי בחושך די השמירה מן ההיזק אמנם לא סגי בשינה כדמסיק בע"ז שם דלא זה התכלית. וגם בלילה דאין זמן לרוב מצות התמידיות כציצית ותפילין וגם תפילת ערבית רשות מכל מקום חייב בקריאת שמע. ולר"א באשמורה ראשונה דעדיין מאיר לו קצת מאור היום בסמוך ועדיין לא נדעך ונשכח אור המאיר לגמרי ויקבל עול מלכות שמים. וזהו משמור הראשון לעבודת ד' החיוב על כל אחד בלילה על כל אחד לא יהיה בלי עול וצריך לישא עול מלכות שמים גם בלילה. ואפילו חמור פחות הברואים כמו שכתוב (יבמות ס"ב ע"א) עם הדומה לחמור וכמו שכתוב בשבת (נ"ג.) דאפילו בתקופת תמוז קרירא ליה פירוש בעת תוקף חום האדם לעבודת ד' קרירא ליה. וקרירות הוא עצלות ושינה ובטלה כמו שכתוב יושב בטל כישן ואפילו הכי חמור מכיר אדונו כמו שכתוב וחמור אבוס בעליו ונושא עול אדנותו. ובמשמר א' גם הוא נוער להשמיע לאדונו וליסטין המזיקין בורחין מקול נעירותו:

ה׳ ומשמר ב' מפני המזיקין אינו על ידי החמור שכבר ישן דכבר יצא ידי חובתו בקריאת שמע עד האשמורה כדברי רבי אליעזר הכולל גם ההמונים. רק אז משמרת הכלבים שאין ישנים וצועקים ומתייראים המזיקים הליסטים והוא בתפלה כמו שכתוב בזוהר צווחין ככלבין דלית עניא מכלבא כמו שכתוב שילהי שבת. ותפלה הראויה היא תפלת העני כמו שכתוב בזוהר (חלק א' כ"ג:) ולכך תפילת ערבית רשות לא חובה על כל אחד. [בעל משמור א'. וזהו בזמן התלמוד אבל בעת שעומדים במשמר ב' וג' של גלות קבלוהו לחובה] והיינו האמצעית דאמצעיתא שהוא עת רצון וזהו כחכמים דעד חצות הוא קבלת עול מלכות שמים. והיינו לאילין דצווחין ככלבין שהם עובדים על כל פנים ואין עצלים כחמור רק שעבודתם לגרמייהו הב לן חיי הב לן מזוני ולא לאקמא שכינה מעפרא. שזהו בעלי משמור ג' הקרובים לאור היום השמורה אז על ידי בני אדם [שהם בצלם ובדמות ונק' אדם] שכבר ניעורו וזהו כר"ג דעד שיעלה עמוד השחר יש זמן לקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים לאותן שמרוחקים מן העבירה. ולא חיישינן לאונס שינה כי מתוקף עול מלכות שמים שעליהם לא יוכלו לישן הם השומרים משמר ג' שהשגתם מרובה עד כי תינוק כו'. והיינו כי ג' עמודי עולם תורה ועבודה וגמילות חסדים גמילות חסד רצה לומר מצות מעשיות כחמור למשוי שהוא מצד עול מלכות שמים כמו שכתוב בברכות וסנהדרין עול מצות שטעון וסובל עול כמו שכתוב בפ' חלק (צ"ג:) מטעינו מצות. ועבודה שבלב זו תפלה כמו שכתוב בריש תענית וכן תפלות נגד קרבנות תקנו((ברכות כ"ו ע"ב) זהו משמור בו צווחין ככלבין כנ"ל שהם עניי הדעת. ומשמור ג' הוא עמוד התורה שנמשלה לחלב ויניקת התינוק כמו שכתוב בפסחים קי"ב א' יותר ממה שעגל רוצה לינוק. ואמר תינוק כו' ואשה כו' שניהם יחד הוא רק במשמר ג' לאפוקי מקודם אפשר לזה בלא זה כשתינוק כו' ואשה נעורה בעל ישן וכשאשה כו' תינוק ישן [ואין יונק כמו שכתוב בזוהר] ובנמשל אשה כלל הכנסת ישראל וראשי חכמי ישראל מקבלים מהשם יתברך [מספרת יש לומר כמו מספר דגבי ר"א בנדרים כ' ריש עמוד ב'] ותינוקת של בית רבן הם כשהאומה יונקים מהם. [מה שאין כן במשמור ראשון בימי חכמי הגמ' דאשה מספרת אבל אין תינוק יונק דהי' הרבה עמי הארצות אז שאין עכשיו כמו שיראה בגמ'. ובעת משמור ב' היה הגזירות והשמדות זהו נגד הצעקה בתפלה] וקאמר תחלה תינוק קודם לאשה ובסוף למאן דגני כו' הקדים אשה. כי במעשה תינוק קודם שהוא מעוררם משנתם מצד צרכו אבל בנרגש לאחר מרגיש קודם קול אשה מספרת. והבן היטב בנמשל העורר הם המון ישראל על ידי תשוקתם מתגדל הרב לקבל תורה מפי השם יתברך להשפיע אף על פי שכפי הנראה ונרגש לבני אדם הוא להיפך:

ו׳ והנה מכל עבודת האדם למטה הכח רוחני של עבודה ההוא עומד למעלה כאחד מצבא מרום. וז"ש שמכל מצוה נברא מלאך. וזהו משמורות דרקיע שהוא נמשך כי היכי דאיכא (כו הוא גירסת הרא"ש) כו' כי כל עבודת מלאכים הוא רק על ידי עבודת בני אדם כמו שכתוב בפרק גיד הנשה (צ"א:) אין מלאכים אומרים קדוש כו' אז יש להם רשות וכח [כי אינם בעלי בחירה כשאין להם רשות אין להם כח] לאמור. רצה לומר לגלות ולפרסם דבר זה לפי שכבר פרסמוהו ישראל וכחם למעלה נברא ונתגלה מלאך כח רוחני עומד ומשמש במרום ומגלה כח עובדא זו. וזהו עבודת ושיר המלאכים שהוא רק על ידי ישראל וזהו הג' משמורות שלהם עיין בריש דיבור המתחיל אי קסבר:

ז׳ שם (ג':) אין אומרים בפני המת כו'. רצה לומר רשעים בחייהם קרוים מתים((י"ח:). ואיתא בפ' ב"מ (ל':) כתיב ענה כו' וכתיב אל תען הא בד"תהא במילי דעלמא. ודבריו של מת רצה לומר להוכיחו על רשעותן שפיר דמי. ותרתי לישני תליין בזה אי דברי תורה שרי:

ח׳ שם עד חצות כו'. אז תוקף הדין כידוע מזוהר וכן תוקף חשכת הגלות ואז מתנמנם דלא ידע לאהדורי סברא (מגילה י"ח:) מכובד העול. אבל אחר חצות מתחילים החסדים של בוקר להאיר כמו שכתוב בבוקר חסדך ואז עוסק בתורה שנקראת תורת חסד. [והוא גם כן אמונתך בלילות אמונה רצה לומר הקווי לישועה וזהו על ידי התורה. והאמונה קיום העולם כענין יתד במקום נאמן וכן התורה כמו שאיתא((פסחים ס"ח:) אלמלא כו' שנאמר אם לא בריתי כו'. ואיתא (אבות פ"א) על שלושה דברים העולם עומד כו'. ושלשתם כלולים בתורה. עבודה כמו שכתוב (מנחות ק"י.) כל העוסק בתורת קרבן כאלו הקריב. וגמילות חסדים כמו שכתוב גומל נפשו איש חסד וזהו על ידי התורה כמו שכתבתי במקום אחר]:

ט׳ שם כנור היה תלוי. הוא כנור המנגן מאליו מקירות לבו כמו מעי ככנור יהמיון. ולמעלה ממטתו רצה לומר המטה היא מקום המנוחה וזה היה למעלה שאין מניחו לנוח רק גם בשכבו ידע לפני מי שוכב. וכשהגיע רוח צפונית שמשם תפתח הרעה וחצות שמתגברים חסדים גם הרעה מתגברת. וזה היה נושב בקירות לב דוד וככנור יהמיון ומנגן מאליו בשירות ותשבחות להעיר החסדים. אי נמי לאתעוריה משינתיה שינת העצלות. ואחר כך עוסק בתורה שהיא תורת חסד. וכיון שהאיר עמוד השחר שהיא המאיר ומעיר לבות בני אדם כמו שכתוב השחר מעיר אותי עיין בט"ז או"ח רס"א להיות אדם יוצא לפעלו לעבודת השם יתברך. מיד צריכים פרנסה לנפש והמעוררים על זה הם חכמי ישראל. ואמר להם שיקבלו זה מזה בעשיות המצות. ועל זה אמרו אין הקומץ משביע כי זה בלתי מספיק להשביע נפש רחבה ואף על פי שהוא טוב אין בו כדי שביעה שהוא בגדר טוב מאוד וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ט) טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע. ואין הבור כו' דלהשלמת האדם אין מספיק מה שבטבע תולדתו על ידי זה ימלאנו דזה מקרי אשר לא עבדו כמו שכתוב בתניא . רק צריך לפשוט בגדוד מלחמת היצר שהיא טוב מאוד שעל ידי זה יש נבועה טפה חדשה והיא המשבעת. [ועז"א (סוטה מ"ו.) יצר כו' תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. י"ל לכך הימין מקרבת כדי שיהיה השמאל דוחה וזהו טוב מאוד. ושמעתי דרבותינו ז"ל המשילו היצר לשאור שבעיסה (ברכות י"ז.) והשאור הוא תיקון העיסה (ואיתא ברכות ל"ד א') בשאור דמיעוטו יפה]:

י׳ ומיד יועצין כו'. ששלשה דברים צריך קודם המלחמה עצת שכליות ועצת התורה [ופרש"י בסנהדרין (ט"ז.) שיתפללו, קשה דאין זה נמלכין. רק רצה לומר שיגידו איך יעשו על פי התורה] ועצת הנבואה. [וז"ש בירושלמי דמכות (פ"ב הל"ו) שאלו לתורה שאלו לחכמה שאלו לנבואה שהם ג' מדרגות הנז'] שהוא רצון השם יתברך עכשיו באותה שעה כי דבר בעתו מה טוב אם עכשיו הוא העת לעשות לה' דבר זה כענין בני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'. ועצת השכל שבמוח ראשון כי דרך ארץ קדם לתורה. ואחר כך עצת התורה שהוא הבינה שבלב והיא משפט הכללי של השם יתברך ואחר כך ההכרה באורים ותומים אם כן הוא רצון הפרטי בעת ורגע ההוא. וזהו בכבד כמו שכתוב ביחזקאל שאל בכבד כמו שכתוב בפ' הרואה (ס"א:) כבד כועס ובעת כעסו אין משגיח בחכמה ותורה כמו שכתוב בעירובין (ס"ה:) בשלשה דברים אדם ניכר שאז יוצא מגדר החכמה. וברא השם יתברך הכעס באדם לצורך קדושה כמו שכתוב (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. ועל ידי רגזון זה יוצא מגדר החכמה ותורה. ועצתו אז למי שמאיר ד' עיניו הוא כאשר ישאל איש בדבר אלקים הפרטי לפי שעה ורגע ההוא [וזה מ'ל'ך' ר"ת ג' הנז' מח לב כבד על פיהם יצא למלחמה כמשפט המלך]. והם ג' עמודים תורה ועבודה וגמילת חסדים. ג' חלקי השכל אנושי שזה ממצות שכליות. ועבודה היא השראת שכינה במעשה ידיו ומכיר על ידי זה רצון השם יתברך הפרטי. ותורה עצה התוריות. ולענין קיום העולם גמילות חסדים לאחרונה יסע כמו שכתוב בקידושין (מ"א.) כל שאינו במקרא במשנה ובד'א כו'. משנה נגד עבודה שעל ידי תורה שבעל פה ההלכות מתבררות כל דבר בעתו וזמנו על ידי חכמי הדורות כמו שכתוב בדורו של רב פלוני היה כו' במקומו של רב פלוני היה כו' (שבת ק"ל ע"א) כי מאיר עיני שניהם ד'. מאיר לעשיר כפי מקומו ושעתו של עני, ודרך ארץ קדם לכל אבל הבליטה במעשה שנעשית גם על פי שכל אנושי זה אין ניכר רק בסוף כשנוצח. וכמו ששמעתי עמ"ש (נדרים ס"ב ע"א) סוף הכבוד לבוא. הא בתחלה לא כי אין שכל האדם מסכים לזה. והנה עצת האורים ותומים הוא על העת לעשות שהוא רק לפי השעה המיוחדת ואין ללמוד ממנה לא לפניה ולא לאחריה. וזהו שכורתין דבריהם על להבא שלא יהיה קיים לעולם כמו כרת דשני. ומופלאים בדברים על העבר שהוא דבר מחודש שלא נראה כן נקרא פלא:

י״א [ד' א'] לא חסיד אני כו'. פירוש חסיד הוא הנבדל מקנאה תאוה וכבוד שמוציאין כו' וכנגדן ג' דברים שהעולם עומד. כי תורה היא תיקון לתאוה כמו שכתוב ועץ חיים תאוה בה. כי תאוה דהיינו שכל מה שיש לו רוצה יותר עיקרה נבראה בשביל התורה כמו שאמרו ז"ל (מכות ר'.) אוהב כסף כו' וכשמשים תאותו בה ניצול מתאות עולם הזה כמו שכתוב הרמב"ם (סוף הל' איסורי ביאה) כי לא תמצא תאות אלא בלב פנוי מדברי תורה. ועבודה תיקון לכבוד כי אין כבוד במקום עבודת השם יתברך וכמו שכתוב בבני עלי כי מכבדי וגו' וכמו שכתוב (פסחים נ"ז:) ביששכר דכריך ידיה בשיראי ועביד. כי העבודה היא עבודת עבד ואין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומאין יחפוץ בכבוד אחר שיודע רבונו ומכיר קונו וגדולתו ושפלת עצמו. וגמילות חסדים בין אדם לחבירו נגד קנאת איש מרעהו שממנו מקור כלל עבירות שבני אדם לחבירו. [ואולי נגד זה יועצים באחיתופל שכל אנושי ודעת בני אדם תיקון גמ"ח ונמלכים בעצת תורה תיקון תאוה ושואלין באורים ותומים השראת שכינה תיקון כבוד כנ"ל. וזה לשון סדורא דמשנה ראשונה כמו שיתבאר הטעם]:

י״ב וטעם שינוי הסדר כי אלו ג' מדות נגד שלוח ג' מחנות. מצורע בכל הז' דברים שחשבו בשבועות (ח' ע"א) וערכין (ט"ז ע"א) הם תולדות הקנאה והיא המוציא רע. ורע היינו מה שבין אדם לחבירו כמו שכתוב בזוהר וזהו חוץ ממחנה ישראל כי אין זה ממדת ישראל כמו שכתוב ביבמות ע"ט א' ג' מדות כו' רחמנים גומלי חסדים בטבע. שאין אצלם מדת הקנאה כל כך רק זו מנפש הבהמות שבאדם ומשתלח חוץ לערי חומה כמו שכתוב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו רצה לומר לקנאתו וכעסו. שהקנאה מכונה ברוח כמו שכתוב ועבר עליו רוח קנאה. וזב הוא מתאוה כמובן. וזהו ממחנה ישראל שתאותם יתירה על ידי התורה כנ"ל רק משתלח ממחנה לויה שהיא הממוצע וההבדל שבין קודש לקודש. ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה שענינו הבדלה והפרשה. והבעל תאוה אינו מוגדר בקדושה ופרישות אבל מוגדר בחומות אבן בעד הקנאה. וטומאת מת הוא נגד הכבוד כמו שכתוב אין שלטון ביום המות שזהו תכלית העדר הכבוד כי כל הרודף כו' בורח ממנו (ע' עירובין י"ג ע"ב) שהוא באמת נעדר מכל כבוד. וזה רק ממחנה שכינה כי אין כבוד לפני השם יתברך כמו שכתוב (ברכות מ"ג:) בהולך בקומה זקופה כאלו דוחק כו' ובפרק קמא דסוטה (ה' ע"א) גבי מתגאה ע"ש מה שאין כן במחנה לוי' יש מקום לכבוד שהרי עדיין יש גבוה על גבוה מחנה שכינה. ולכך לענין הוצאה מן העולם נקטינהו כסדרן של ג' מחנות ודרך הוצאתן ממטה למעלה. [וכן לענין ההמלכה טרם יצא לגדוד אם אין היציאה שלא במשפט רק מצד אחד מג' כונות ופניות לגרמיה האלו. חשבם כסדר הקשה קשה תחלה] מה שאין כן לענין קיום העולם בתיקונם. העיקר על ידי [מחנה] ישראל שלולי הם אין עולם. ואחר כך [מחנה] השראת השכינה. ואחר כך מחנה המבדלת ביניהם שאם אין ב' ענינים שונים מקודם אין צריך מבדיל ביניהם:

י״ג והנה היותר נקל לתקן הוא התאוה שהוא די על ידי טבילה במים שהוא התורה לבד ואין צריך יותר. [רק טעון ביאת מים חיים ושמעתי דרצו לומר תורה לשמה שהוא דביקות בחיים וכמו שכתוב אורך ימים בימינה] אבל מצורע ומת צריכים עוד הזאה כל אחד לפי ענינו. וחסיד אני שדי חסידות בביטול התאוה ונקט תאות שינה שהוא היותר קשה לבטל עד שקריה אונס לקמן ע"ב ובר"פ ב' דיומא ובנדה. ואין יכול לנצחה אלא מי שלבו בוער בקרבו עד שאין מניחו לישן. ואידך סבר דזה קל כנ"ל ואין קרוי חסיד אלא בהעדר כבוד וזהו ואני ידי מלוכלכין והם בכבודם כו'. והעדר קנאה זהו למפיבושת רבי כו' ולא בושתי ועל ידי זה נקרא חסיד:

י״ד שם שמא גרום החטא. אף על פי שכבר לבו חלל בקרבו מכל מקום חטא שוגג יארע גם לצדיקים כמו שכתוב (תוספות שבת י"ב ב') ושאר דוכתי דרק במידי דאכילה אין הקב"ה מזמין תקלה. [ומ"ש בנדרים י' א' שאין הקב"ה מביא תקלה כו' [שובב מצאתי קושיה זו אחר זמן רב בספר בני חיי בליקוטים] היינו דרוב חטאות נקרא חטאת חלב בנדרים ושאר דוכתי. והטעם כמו שפי' הרא"ש (נדרים ד' ע"א) משום דלא שכיחי שארי עבירות המביאות לידי חטאת. וא"כ הנך דלא שכיחי בודאי לא היה אפשר להזמין לידם רק חטאת חלב וזה במידי דאכילה] לא זולת זה. וכשאדם חוטא עבירה גוררת עבירה ויוכל לבוא לידי א' מג' אלו שלא יוכל לנצח. וזה עיקר התעלות הצדיקים על ידי החטאים כי לולי כן כשלבו חלל ואין לו יצר הרע מה מקום לשכר רק על ידי חטא שוגג נכנס בו יצר הרע כחודה של מחט וצריך מלחמה חדשה. וחסיד הוא שכבר נצח ואין לו שוב מלחמה ועל זה פריך ודוד כו' מה שייך יראה על להבא. וגבי יעקב בכל אשר תלך בכל מקום הליכה היינו בדרך ד' [וכמה פעמים בכל ספר משלי דו"ק ותשכח] ויראת יעקב [והיינו שמא יגרום החטא וזהו מלחמת השר כידוע] בלתי ספק לא בשביל הריגת גוף רק היזק לנפש ע"ש:

ט״ו שם עד יעבר עמך ה' . כי ביאה ראשונה הללו עובדי עבודה זרה כו' רק למה שהם עמך ד' כרחם אב על בנו אף שאינו הולך בדרך טובה וגם קבול התורה היה באונס. מה שאין כן בביאה שניה שהדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון (שבת פ"ח.) והיו צדיקים עד שהיו ראוים כו' זה עם זו קנית בקנין שהוא על ידי חלופי דבר בדבר ולא במתנה והם עם זו שמראין עליהם באצבע. מה שאין כן ביאה ראשונה שרק השם יתברך ראה סופם לטוב ושטובים הם וסתם ברא חייס כו' (ברכות ז':) זה רק עמך שאין נראה לעין:

ט״ז שם ב' ואוכל כו' וחוטפתו שינה. עיקר החשש משינה, ואסרו האכילה שהיא גורמת השינה שהוא העצלות והבטלה דכישן דמי. שכל תאות הגוף אף דהיתר מביאים בטלה [והבטלה כו'] ודאיכא אונס שינה אף על פי שהאכילה אינה באונס סלקא דעתך דזה שפיר דמי דאכילה דקודם של היתר הוא ושינה דאחר כך באונס [ויעוין מה שכתבתי במקום אחר לענין אוכל בלילה הרבה ואחר כך בבוקר אין לו גוף נקי ועל ידי זה פטור מתפילין יעויין שם ביאור כמה סוגיות בזה] קמ"ל דגם זה אסור אכילת היתר, שקודם שצריך לגדור מי' שערי ההיתר. וזהו דברי חכמים שגודרין מן ההיתר וזהו המיתה שהוא בטול והעדר החיות:

י״ז שם הסומך גאולה כו'. גאולה הוא מיד צוררי נפשו והוא תאות הגוף ושאור שבעיסה דהוקש (ברכות י"ז.) לשעבוד מלכיות ואחר כך יוכל להיות תפלה. וזהו מקודם קריאת שמע קבלת עול מלכות שמים אחר כך יוכל להיות הגאולה ואחר כך התפלה שהיא עיניך לנוכח יביטו ותאות הגוף קיר ברזל שאין יכול להביט. [וכן בתורה נאמר מקודם אנכי ואחר כך לא יהיה זהו הגאולה מרע ואחר כך כי אנכי חוזר להתגלות ביותר בירור. ושמעתי אנכי ראשון בפסח ואחר כך לא יהיה בימי הספירה לנקות עצמו מכל טומאה ואחר כך כי אנכי בשבועות] וצריך להיות תיכף שצריך לשמור רגע הגאולה כמו שכתוב אני ד' נוצרה לרגעים אשקנה ותיכף לה התפלה שתהיה יתד שלא תמוט. ולילה היא עת המנוחה כי יצא אדם לפעלו רק עדי ערב לכן אין בו גאולה שלימה היינו היציאה לגמרי רק העדר השעבוד וזה יוכל להיות לעולם מה שאין כן היציאה לגמרי שהיא [מדרגת אדם כי ימות באוהל שממית עצמו כו' (שם ס"ג:)] הגאולה זהו רק רגע א'. והיינו טעמא דר' יהושע בן לוי דאין צריך קריאת שמע סמוך למטה שהיא המנוחה ובמה שהולך לישן בו במחשבה קם. וכיון שהקימה בקריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים כענין ונשכים ונמצא יחול לבבינו כו' (שם ט"ז:) גם השכיבה צריך להיות כן בקבלת עול מלכות שמים. ור' יוחנן סבירא ליה סוף מעשה במחשבה תחלה ומחשבת התפלה היא סמוך למטה בבוקר בראש ולכך צריך לומר גם כן סמוך לשכיבה התפלה והיינו על ידי סוף מעשה. [והנכון דסבירא ליה הכל סדר א' קריאת שמע עם התפלה כיון דצריך להיות תכופים. וכך היא השכיבה כמו שקריאת שמע כולה סדר א' ואי אפשר להקדים בשכיבה פרשת ויאמר ולאחר פרשת שמע סמוך למטה. דוגמת הקימה שמע סמוך למטה הכי נמי לרבי יוחנן תפלה עם קריאת שמע הוא סדר א' וענין א' מסודר וק"ל] וקיימא לן כרבי יוחנן מטעם ראשון ואף על גב דבכל מקום הלכה כרבי יהושע בן לוי נגדו. הכא שאני רבי יהושע בן לוי שנכנס חי לגן עדן (כמו שכתוב כתובות ע"ז ע"ב) לגבי מדרגתו גאולה דאורתא לא חשיבי מידי מה שאין כן לדידן. ולצאת ידי טעם ב' קורין קריאת שמע על המטה ורק פרשת שמע כמו שכתוב בגמ' שבה הוא הקימה. ומה שאמר כיון דתקינו כו' היינו דכח ביד חכמים בתקנתם להמשיך הגאולה ולהאריכה על ידי שמירת השכיבה שהיא ברכת השכיבנו הגאולה מתארכת וזה רק על ידי תיקון חכמים. [ורק בלילה דרק גאולה דאורתא ורק על ידי ברכת השכיבנו. וכיון דתקינו רבנן יכולה על ידי זה להתארך להיות ג"ז נחשב מן הגאולה ויציאה מן הרע כאשר יהיה המנוחה בשלום והעדר הרע]:

י״ח והסמיך כל האומר כו' דאית בי' תרתי אתיא בא"ב זהו גאולה שהבן חורין הנהגתו על פי סדר. מה שאין כן המשועבד אין לו סדרים כי הוא ביד רבו כגרזן ביד החוצב. [ולכך אין אומרים אשרי בלילה דעדיין לא יצאו מן העיר באורתא. והעיר והמקום הוא המסדר והסדר ועדיין לא יצאו ממקום השעבוד] ונותן לחם הוא התפלה שעיקרה ההכרה שכל צרכיו מהשם יתברך. כמו שכתבו הקדמונים דזהו עיקר התפלה להכיר ולהודות שהוא רק כעבד הנוטל פרס מרבו והוא הנותן לו. ובתפלה הוא בפרט וכאן בכלל ולכך צריך ג' פעמים ביום כמו התפלה כי בתלתא זימני הוי חזקה וכל מדות חכמים כך הם כמו בעומר (מנחות ס"ה.) ושאר דוכתי דצריך אמירה ג' פעמים. רק בתפלה מצרפין גם הערב אבל כאן אינו אלא בעת העבודה ששם הוא הסדר הגמור ודי ההכרה הכללית הזו. ולכך מובטח לבן עולם הבא שהוא מדת יום כמו שכתוב (ריש פסחים) עולם הבא דומה ליום. ומקדימין ג' פעמים אשרי כי אשרי הוא בעולם הזה כמו שכתוב (ברכות ח' א') על אשריך שהוא חירות בעולם הזה מג' שעבודין של היצר. יושבי ביתך לשון רבים זהו העדר הקנאה בין אדם לחבירו. וזהו עוד יהללוך לשון רבים שיהללוך כולם בהוספה שיהיה לאחד דאיןם אומרים הוספה לרבים רק אחד מוסיף בכח השגתו והרגשתו וכאלו כולם יהללוך בתוספת זה שכל אחד שמח ונהנה בשל חבירו ולא מתקנא בו. ולא נאמר עם כאן כמו שכתבתי לעיל כי המקנא אינו בכלל עם ומחנה ישראל כלל, מה שאין כן בב' אשרי האחרים נאמר העם. ושככה לו רצה לומר שדי לו כמו שהוא ומסתפק בחלקו ואין מתאוה כמדת הבעל תאוה דלא ישבע כו' ואין אדם מת וחצי תאותו כו' (כמו שכתוב קוהלת רבה פ"א). ושד' אלקיו אז העדר הכבוד כמו שכתבתי לעיל ואז שייך תהלה וגו'. ולא נאמר נו"ן כו' כידוע על פסוק שבע יפול צדיק וכי יפול לא יוטל. כי בעל הסדר הגמור יש לו הנפילה וגם היא מכלל הסדר שהוא לצורך הקימה וירידה שהוא צורך עליה כידוע וכדמתרצי במערבא רק לפי שעה נפילה היא ואינה מכלל הסדר. רק הסמיכה שלא יוטל זה הוא מכלל הסדר מראה שגם הנפילה לא היה יציאה מן הסדר כי הסמיכה אינה רק לצורך הנפילה לבד אבל הוא לצורך ולתועלת ענין הסדר והבן זה היטב:

י״ט שם דאלו במיכאל כו' מועף ביעף. משמע שאין לו כח הפריחה בעצמו רק הוא כח נבדל והוא מועף על ידי יעף שהוא דבר אחר זולתו. ופירוש עפיפה התפשטות לאין קץ וזהו מדרגת החסד כידוע. כי מיכאל שר של ישראל דכולו חסדים כמו שכתוב ביבמות (ע"ט.) ג' דברים נאמרו בישראל גומלי חסדים. וא' בשבת (ק"ד.) דרכו דגומל חסד דרדיף כו' זהו התפשטות. אבל גבריאל הוא מדת הגבורה וכמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קי"ח.) שהוא שר של אש. ובמדרש (בראשית רבה פי"ב) המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל. ובמדרש (דב"ר פ"ה) מיכאל של מים וגבריאל של אש שהוא מדת הצמצום ואין לו התפשטות מצד עצמו רק התפשטותו הוא על ידי דבר הנבדל וחוץ ממנו. ואיתא (ברכות שם) מיכאל באחת כו' דממחשבה לגמר מעשה דהיינו משמים לארץ הוא אחת דמדה טובה אינו חוזר. מה שאין כן גבריאל בשנים כמו שכתוב (בשבת נ"ו ע"א) דלרעה חוזר ונמצא דיש ב' משמים לארץ ונייחא בינתיים שהרי אפשר לחזור. ואליהו שהוא מלאך השלום כדאיתא שילהי עדיות וכמו שכתוב שהוא פנחס (ע' ב"מ קי"ד: וברש"י שם וזה"ק ח"ג רט""ו.) ונאמר בו הנני נותן לו את בריתי שלום ולכן יבוא לפני וגו'. כמו שכתוב בבראשית רבה (פ"ח) דשלום אומר אל יברא דכולו קטטות ועיין עוד שם במדרש. והם ד' מדות קנאה תאוה וכבוד וקטטות. והם נתמעטו בדרשת חז"ל (תמורה כ"ח:) אצל קרבן דרצה לומר הקרבן לד' מקראי דמן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן. נתמעט מוקצה [נבדל מבני אדם נגד] קנאה. ונרבע נגד תאוה. ונעבד נגד כבוד. ונוגח הוא קטטה. והם האבות ודוד המלך ע"ה. אברהם כולו חסדים העדר קנאה ויצחק גבור הכובש יצרו העדר תאוה. ולכן אמרו (שבת פ"ט ב') דרק יצחק מציל מרוב עבירות מתאוה כמו שכתבתי לעיל דזב אין משתלח ממחנה ישראל [וכך שמעתי על פי דרכו דזב רצה לומר דשילוח מחנות בזמן אחר או במקום אחר או באיש אחר וזה חטא הרגיל במחנה ישראל]. ויעקב העדר הכבוד [שהוא שקר דלכן הרודף אחר הכבוד - הכבוד בורח ממנו (עירובין י"ג:) והפכו אמת ליעקב] כענין וידו אוחזת בעקב וכן היה משועבד ללבן ובמצרים. ודוד המלך ע"ה רגל רביעי שבמרכבה נגד הנוגח שזהו המלך הכולל ומאחד כל העם להיות שלום ואחדות ודבר זה יושלם על ידי משיח כי לא יתוקן בעולם הזה:

כ׳ וזהו צדק וחסד אומרים יבראו נגד קנאה שאין ממחנה ישראל דכולו חסדים. וכן כבוד דכולו צדקה ומתן אדם ירחיב לו וראוי לכבוד ולכן קברי צדיקים אין מטמאים (מד' משלי פ"ט הובה בתוס' יבמות ס"א.) וכן מטמא לכתחלה למת מצוה((ברכות י"ט:) דכבוד הותר מכללו לחכמים אשר כבוד ינחלו. ואפילו בשעת סכנה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ"ב:) אל ישנה עצמו מרבנות מי שרגיל בה וראוי לה וכל ישראל בני מלכים (שבת קי"א ע"א) ראוים לאותה איצטלא וזהו לימוד זכות דכולו צדקה. ואמת דהיינו תורה נגד תאוה כנזכר לעיל אומר אל יברא דכולו תאוה [וקודם מתן תורה] שהוא שקר ודבר פוסק כמו מקור נכזב וכמו שכתוב ערב לאיש לחם שקר וגו' והוא עד ארגיעה. ומה שאין כן שפת אמת תכון לעד ולכך השליך אמת ארצה שהוא מתן תורה הורידה משמים לארץ והיא תיקון התאות. אבל לשלום אין תיקון בעולם הזה דאיכא מחלוקת לשם שמים דאלו ואלו דברי אלוקים חיים ושנאת הרשעים בעולם הזה שעדיין לא תמו החוטאים רק לעתיד לבוא וגר זאב עם כבש ולא יהיה נוגחים וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א ובמדבר רבה פי"ד) בדוד עם דואג עלי לעשות שלום ביניהם. וזה גם כן ג' רגלים פסח נגד קנאה שיצאו לחירות וכמו ששמעתי על מצה רומז להיות שמח בחלקו פת חריבה ושלוה בה דרך חירות. ושבועות מתן תורה נגד תאוה. וסוכות נגד ענני כבוד כי על כל כבוד חופה שזה דרך כבוד של אמת, ושמיני עצרת נגד רגל רביעי שהוא נגד היחוד הגמור כמו שאמרו ז"ל (סוכה נ"ה:) במשל כו' כמו לעתיד ועל ידי יחוד כזה הכל מתייחד ואין כאן מחלוקת כלל ולכך פסח ראש השנה לרגלים:

כ״א וזהו אליהו בד' עפיפות שהם ד' רגלים הנזכר לעיל בא משמים לארץ שהם ד' מלכיות. בבל נגד קנאה כמו שכתוב כמה פעמים בנביאים שהוכיחם על החמס וכן צדקיהו לא רצה להמסר ביד נבוכדנצר אחר כל נביאות ירמי' מפני קנאה חמת גבר והוא סלוק מחנה ישראל לכן נתחייבו גלות. ולפי דאמיתות ישראל כולו חסדים והם לא עשו אלא לפנים ומה שלמדו מן האומות ואינו מחלקם לכך גאולתם על ידי האומות מלכי פרס וכורש. ופרס לפי שנהנו מסעודתו (מגילה י"ב.) תאוה וגאולתן על ידי תאות אחשורוש ותיקונן צומו עלי וגו' העדר התאוה. ויון מעמדת בגזירותיה כו' (ויקרא רבה פי"ג) לאמור גלה כבוד מישראל [שזה נאמר על שביית הארון וגלות התורה בין האומות וזה היה ביום שהעתיקו התורה יונית כמו שאמרו ז"ל שבו ביום חשכו כו'] נגד כבוד. וגאולתם על ידי הכהנים החשמונאים בעלי עבודה שהיא תיקון הכבוד כנזכר לעיל. ואדום נגד קטטה כמו שכתוב בפרק קמא דיומא (ט':) בחורבן שני בשביל שנאת חנם ונתחייבו גם כן גלות כי שורשו קנאה כידוע רק שזהו מכלל מחנה ישראל. ולכן צריך גירושין כמו שכתוב (סוטה מ"ט.) ב' ת"ח כו' א' מת וא' גולה על דרך שאמרו בעירובין (ס"א.) כלבא בלא מתיה לא נבח. וכן בסבא דבי אתונא (בכורות ט' ע"א) אקשו קמיה כשהשליך מעפר ארצם. וזה גם כן עבודה זרה [כבוד והוא נעבד] גילוי עריות [תאוה] שפיכות דמים [קנאה]. ואיתא בירושלמי פרק קמא דפאה דלשון הרע שקול נגד כולם שהוא קטטה. וכמו שכתוב במדרש דאדום קשה מכולם שעליו נאמר אימתני ותקיפא יתירה (ע' בראשית רבה פמ"ד) וגאולתן רק על ידי אליהו מקודם שהוא תיקונן כנזכר לעיל דבא לעשות שלום ואחר כך משיח. ולכך יש מן הרצון העליון עד גמר מעשהו ד' עפיפות. [והבן עוד כי מיכאל אותיות מלאכי שכולו מלאך והוא באחד וגבריאל אותיות גבר וכן נקרא איש בדניאל שהוא ממדרגת אישים שכ' הרמב"ם פ"ב מיסודי התורה שהם האחרונים וכמו ממוצעים בין איש למלאך והוא מלאך ומתדמה לאיש הוא בשנים. ואליהו איש ונעשה מלאך לכך בד' שעיקרו איש. ועוד כי מיכאל רק יסוד א' משרתיו אש לוהט. וגבריאל ב' יסודות מכלל מלאכיו רוחות רוח וכל שכן אש של מעלה ממנו. ואליהו מד' יסודות לכך בד'] ומלאך המות בח' כמו שכתוב (בסוכה נ"ב.) ז' שמות נקרא היצר הרע. ובפר"א ז' מדורי גיהנם ועל כל אחד מאה"מ עומדים ואומרים כו' ע"ש. שהם ז' מדרגות ברע עד שבשמיני נקרא מת ועד יום מותו תחכה לו מתי ישוב וניחם ושבע יפול צדיק וקם רשע יפול בא' שהוא השמינית. וז"ש בערכין (י"ג:) כנו"ר דלעתיד לבוא של ח' נימין שאז יבולע המות לנצח וכל הח' מדרגות יהיה כנור המנגן מאליו ומודיע כבוד שמים כמו שכתוב בסוכה שם דלעתיד לבוא ישחט ליצר הרע כו'. ולכך מלאך המות בח' פריחות הוא מהחל ועד כלה ורק בשעת כו' באחד כי בשעה שניתנה רשות למשחית אין מבחין בין כו' כמשאחז"ל (ב"ק ס'.) והוא באחד ומי ישיבנו [דוגמתם החסד] כי כשצריך להשיבו אז נכלה זעם המגפה וממילא נקצצו רגליו המהירות וצריך ח' פריחות אבל כל שלא כלה הזעם דמגפה הוא באחד:

כ״ב שם [ט"ז א'] פרט לחתן. אולי דרש דרך מן דרך גבר בעלמה ועיין ריש קדושין:

כ״ג שם כי דרך כו' מאי בלכתך כו'. לכאורה הוה ליה למימר אלא, דהא אין זה למודו של ר"פ. ונראה דהא כל הפרשה לשון נוכח ואהבת ולאו דוקא דהוה ליה למימר בלכת. רק לכך שינה תיבת בדרך ולא בדרכך כמו בביתך לאורויי דכולהו לדיוקא וזהו כי דרך:

כ״ד שם [ב] אין קורין אבות אלא לג' כו'. פירוש התואר אב במה שהוא זוכה לבנו בה' דברים (עדיות פ"ב מ"ט) והבן נמשך מכחו.[דבלא"ה גם שור גם שה יש להם אבות אלא שאין לאב שייכות בכח הבן. ובזה י"ל מה שנענש שם דלא זכה לכהונה מחלציו (כמו שכתוב נדרים ל"ב ע"ב). וק' הא אברהם גם כן לא כל בניו היה כהנים וגם לא תיכף רק אחר כמה דורות זכה אהרן לכהונה והרי הוא כך מיוצאי חלצי שם כמו מיו"ח אברהם ומה נפקא מינה דשם לא זכה ואברהם זכה. וי"ל דשם לא זכה שיהיה מכחו ויהיה הוא האב שמתחלה היה מוכן לזכות הכהונה מכחו ואחר כך נלקח. ורק אברהם נקרא אב ואין קורין אבות אלא לג'. אבל שם אף על פי שהוא מיוצאי חלציו אין נקרא אב ואין נקרא מזרעו. והנה אברהם אבינו ע"ה תחלה לגרים (סוכה מ"ט:) וגר כקטן שנולד ואין לו ייחס אבות כמו שכתוב (ב"ק פ"ח א') לכך אין קורין כו' רק מאברהם אבינו ואילך]. והאם לפי שמשועבדת ואין לה כח בפני עצמה אין היא הזוכה. רק מכל מקום למה שגם הוא משועבד לה למלאות חסרונה נמצא יש לה כח זה של מילוי החסרון. וזה הוראת תואר אם שהיא המולידתו ועושה מאין וחסר יש ומילוי וזהו בכחה שאליו תשוקתה למילוי חסרונה. וזהו ובן כסיל שהוא בעל חסרונות תוגת אמו. מה שאין כן בן חכם בעל מעלה לבד מילוי חסרון ישמח אב שמכחו הוא. ולכ"א (ביבמות ס"ב א' ובב"ק ט"ו א' פ"ח א') דעבד אין לו ייחס ובירושלמי דיבמות וקידושין כפר בן בקר. דעבד אין לו שום כח בפני עצמו [אפילו כח הטוב ביד הרב לשחררו ולחייבו במצות] רק הכל קנוי לרבו ומאין יהיה לו כח להנחיל לבן. [וכעין שאיתא בקידושין (ל':) אשה לא נאמר כבד שרשות כו' ואין יכולה לכבד לזולתה]:

כ״ה והנה איתא (בראשית רבה פנ"ד) עד כאן רחמי האב כו' שאין זוכה רק עד דור שלישי וכמו שכתוב ועטרת זקנים בני בנים [אבל תפארת בנים רק אבותם ולא דור ג' למעלה וכמו שכתבתי במקום אחר] ולא יותר דאין כחו חזק כל כך להיות משהו שבתערובי תערובי תערובות מועיל לפעפע בכולו. והנה בדבר חשוב קיימא לן דהתערובות הג' מותר (ע' ביצה ג' וש"ד) אבל אלו אבהן דעלמא היה כחם חזק לפעפע עד סוף כל הדורות מושרש בטבע כל איש ישראל מטבעם כנודע ולכך אין קורין כו' [והתואר אבא פירוש כמו שקורין עכשיו לישיש זקני וזה לא שייך בעבדים שאינם אבות אף לבניהם ולכן נאמר כבוד [ואהבה] באם ומורא באב כי האהבה למי שמשלים חסרונו כענין ואליך תשוקתו. ויראה להשלים המעלה כתלמיד לרב ועבד לאדון [ולכך יראה נגד הלא תעשה ואהבה נגד עשין שעל כן צריך להיות שלם בצד ב' ודו"ק]. ובנפש האדם המוח אב בחכמתו לכלי המעשים. והלב אם בבינתה להשלמת החסרון כנודע בזוהר. וזהו קריאת שמע ותפלה קריאת שמע קבלת עול מלכות שמים ומצות שלימות מעלתו ותפלה למלאות חסרונו והוא אחר כונת הלב. וזהו אברכך בחיי זה קריאת שמע (ברכות שם) מצד מעלת עצמו. ובשמך זה תפלה שהוא חסר מכלום רק בשמ"ך מצדך שתמלא חסרונו. ולכך תפלה אחר קריאת שמע שאחר כל השלימות יכיר כי הוא חסר ואז כמו וגו' שתכלית הידיעה שלא נדע. וזהו תשבע נפשי תכלית השביעה בתאות [גם ברוחניות כן ודו"ק] כשמרעיבו שבע (סוכה נ"ב.) והם ב' עולמות העולם הזה תשלום החסרון כמו שכתוב (אבות פ"ד מכ"ב) יפה שעה אחת כו' כי יותר שמח העני כשמעשיר מעשיר שמעשיר יותר. וזהו מדת לילה שאז די תשלום החסרון [כנז"ל גם כן] של הניתוך על ידי השינה. וזהו אין רנה של תורה כו' (שמות רבה פמ"ז) שהוא תבלין ליצר הרע. וזהו אמונתך הקוי ואין מקוה אלא מי שחסר זה בלילות והעולם הבא שלימות מעלות דומה ליום שהוא זמן הפעולה:

כ״ו שם אחרית ותקוה. פירוש לכל מדרגה יש אחרית ואחר כך הקוי לשל מעלה ומי שאין הקב"ה עוזרו, לעולם עומד במדרגתו ואין לו אחרית וממילא שאין לו תקוה:

כ״ז שם יה"ר כו'. התבונן באלה התפלות דר' אלעזר ור' ויחנן בקשו כל אחד ז' בקשות. ור' זירא ור' חיא כל אחד רק ג'. ורב ורבי כל אחד יו"ד [רק של רב הם תוס' טובה [וחיים ארוכין אינו מחשבון] ושל רבי הצלה מרע] והבן איך מקבילים זה לזה ובמכוון במספרים אלו ואיך מיוחדים לאותן האומרים ואין כאן מקום להאריך:

כ״ח שם מאבותינו פירוש האבות הם הלב ומוח כנ"ל וכשלא נחטא במעשה לא נכלם במחשבה:

כ״ט [י"ז ע"א] בקרן אור. פירוש קרן הארה כמו קרני אור שיש הארה נשגבה ומחשכת עיניו מרוב זוהרה. וזהו קרן חשכה ואז הלב דוה שאינו יכול להשיג אותו אור והעין נחשך להסתכל אף למטה והיינו שלא יציץ למעלה ממדרגתו:

ל׳ שם ספרא דאיוב. שמלא מקושיות צדיק ורע לו אמר הכי לנחמה כי שמן טוב הוא טוב העולם הזה כענין משמני הארץ. ומאחר שסוף אדם למות אם כן כל התענוגים כאפס נחשבו. מה שאין כן בעל השם טוב שאצלו טוב יום המות מיום הולדו הוא בעל התענוג האמיתי כי אין פחד המות לנגדו שהוא הממאס כל התענוגי העולם וכולם כאין מפחדו מה שאין כן אצל זה. וזהו אשרי וכו' כהוראת מלת אישור דרצה לומר אף בעולם הזה כדדרשינן לעיל חלק א' על אשריך וטוב לך שגם בתענוגי עולם הזה אשריו כנ"ל. ופירוש אדם ובהמה על דרך שאמרו בפרק קמא דחולין (ה':) שדומין כו' ומיתה היינו בידי שמים (שבת ק"ח.) ושחיטה היא פעולת האדם להנאתו כי רשעים הם לצורך הצדיקים וניכר מסופן. וכדרך שאמרו בר"ה (י"ז.) אפר תחת כפות רגלן כדי שיהא רך לילך. וכדרך שאמרו (חגיגה ט"ו ע"א) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו' ולכך נברא לצורך הצדיק ועל ידי זה הוא התעלות גם לרשעים על ידי שזה נהנה ממנו והעלאת נפש בהמה בשחיטה שאדם נוטל חלקה. והכל למיתה כו' היינו בעולם הזה רק אשרי כו' דזוכה לסוף רצה לומר סוף הכל דהיינו בעולם הבא זהו על ידי שם טוב. כטעם ונתתי להם בביתי ובחומותי שם טוב וגו' פירוש ביתי היינו בית המקדש השלישי שהוא לעולם הבא וכמו שכתוב בר"פ חלק (צ'.) דארץ נקרא עולם הבא [וזה מבנים ובנות נוחלי הארץ זה לוקח מהם] ובשכר שמירת שבת שהיא מעין עולם הבא (ברכות נ"ו:). וזהו שם עולם נצחי אשר לא יכרת כאן רמוז שם הכתר דבריאה כנודע. וכנודע דראש לשועלים הוא זנב לאריות שהיא סוד הארץ כנודע ואין כאן מקום להאריך: