דובר צדק, קונטרס דובר צדק, עירוביןDover Tzedek, Kuntres Dover Tzedek, Eruvin

א׳ בס"ד קונטרס דובר צדק

ב׳ עירובין פ"א (ב'.) אשכחן משכן דאיקרי מקדש כו'. הוא ענין לשם יחוד קודשא בריך הוא שכתב בתשובות חות יאיר סי' ר"י שלא ידע פירושו. וביאורו הפשוט כמ"ש בריש פרק כיצד מברכין (ל"ה:) אביו הקב"ה ואמו כנסת ישראל וענין כנסת ישראל הוא האם ומקור השורש אשר משם התפשטות ולידת כל חלקי הנפשות מישראל. וידוע חלק ד' עמו שנפשות ישראל הם חלק אלוק'. כמו שכתוב ויפח באפיו מאן דנפח מתוכו נפח. וכמו שכתוב ונתתי משכני בתוככם אני ד' השוכן אתם. הוא חלק אלוק' ממש השוכן בקרב כליות ולב נפשות ישראל. והוא דנקרא שכינה בכל מקום. כמ"ש במגילה (כ"ט.) גלו לבבל שכינה עמהם כו'. ובסנהדרין (מ"ו.) שכינה מה אומרת קלני כו'. לפי שהוא התגלות ד' השוכן בתוך בני ישראל ובקרבם לעולם. ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ"ב). היא הכותל ששם שקיעת האור. רצה לומר בכותל שסמוך לשקיעה והוא לפנות ערב ועת חושך השכינה לא זזה [מכותל שהיא המשען לאיש] כמ"ש (יומא נ"ז.) השוכן אתם בתוך טומאותם גם כן. כי נפשות כל ישראל אחוזים וקשורים כבשלשלת כידוע מה שכתוב יעקב חבל נחלתו (ע' במדבר רבה פ"ט) עד שהתגלות אור אלוק' בהעלם והסתר וצמצום גדול אין נעלם מכל לב איש ישראל אף הפחות שבפחותים יש בו חלק חיים אשר חלק לו ד' מחלק אלוק' ממעל. ונקרא בכל מקום השכינה בלשון נקבה כי היא במדרגת אם כנ"ל. והיינו כי באמת עצם אור ד' גדול מאוד ואי אפשר להיות מושג ללב בני אדם כלל כמ"ש כי לא יראני האדם וחי. וזהו תואר הקב"ה. הוראת קדושה בכל מקום הבדלה שהוא נבדל מבני אדם. והיינו אור ד' הנבדל מלבות הישראלי. ולפי שרצה ית"ש שישיגו הנבראים גם כן מאורו צמצם יתברך הארתו שתהי' מוגבלת ומצומצמת ולא בתוקף וחוזק כ"כ [והתשישות כח נרמז בכל מקום בלשון נקבה כמו שכתבו ז"ל בכמה מקומות טעם בכיוצא בו (ברכות ל"ב.) יכולת, יכולת מבעיין לי', תשש כחו כנקבה כו'] והוא כח אור שכינתו יתברך בתוך לבבות בני ישראל. וכענין האם המגדלת בנה כך גידול החיים הנצחיים שבנפשות בני ישראל הוא אור השוכן בם ועל ידה מתנהגים כל ענינים החיים האמתים והבדלם מן הבהמות אבל עיקר ושורש אשר ממנו הושתלו בהעלם [כי ההשתלה הגלויה מן האם המולדת אבל בהעלם באה ההשתלה מן האב שמקבלת ממנו ולא נודע כי באו אל קרבנה] הוא מן עצם האור הנבדל שהוא המוליד כל חלק וחלק אלוק' בכח ונותנם להשכינה שהוא כח הצמצום. רצה לומר הכח שיסד השם יתברך שיצומצם ויוכל לצאת לפועל נרגש אור השגתו יתברך בלב בני אדם ואותו כח השכינה הוא המוליד ומוציא לפועל, וזה פירוש אביו זה הקב"ה:

ג׳ והנה כל מעשה המצות הוא על ידי חלק חיים השוכן בתוכינו אנו עובדים למלך הכבוד והקב"ה הנבדל מכל גשם וחופף עלינו. והיינו כי תכלית השלימות הוא הוספות התגלות אור השם יתברך ברבוי יותר מורגש עד כי כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוכה. ועל זה צוה השם יתברך חקים ומשפטים אשר כפי סדרי החכמה העליונה על ידם יזדככו הנפשות והלבבות ויוסרו המסכים המבדילים עד שיורגש יותר ויתרבה החלק אלוק' ממעל שבקרבו. והיינו שיולד בקרב לבו עוד חלק אור והשגת השם יתברך בכל עבודה ועבודה, וכל לידה היא על ידי אב ואם היינו שיושפע מאור כבודו ית"ש עוד אור נוסף באור המצומצם בקרב השגת לבו להשיג יותר מאמתות אור ושפע השם יתברך על פני תבל. [שזהו תכלית אור המצומצם כמ"ש (קדושין ל"א.) שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו] ועל ידי מעשה המצות שעובד בכח חיותו ושכלו המושג ללבו ומוחו המצומצמים עובד לחיי עולם אלקים חיים ומלך עולם. הרי מתאחד ומתחבר חלק החיים השוכן בו למקור החיים. ועל ידי התאחדות זו היא הלידה החדשה בהשגה נוספות. וזהו פירוש לשם יחוד קודשא בריך הוא:

ד׳ [ב] וענין בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו. הוא כמ"ש כבד אביך ואמך ונאמר איש אמו ואביו תיראו ודקדוק רז"ל בקידושין (שם) ידוע. אבל הענין ידוע מה שכתוב בתיקונים (תי' י') דאבא ואימא הם תרין גדפין ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. פירוש הפריחה היא שתקובל ברצון לפניו יתברך עד שיולד תיכף בקרבו שפע השגה מחודשת וזהו רק על ידי ההתאחדות דאבא ואימא כנ"ל. והנה דבר זה אינו על ידי מעשה גולמת בלא לב כמובן רק על ידי הרגשת החיים שבלב שמרגיש ומתבונן בחיים השוכנים בקרבו. ומתבונן במקור החיים הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין אשר לו תכרע כל ברך במעשה המצות. וההתבוננות כי אני ד' השוכן אתם מולדת היראה כמ"ש בהג"ה דריש אורח חיים יעו"ש. וכ"ז שלא הגיע ליראה את ד' הוא בשביל שעדיין אין הרגשת הלב באמת. ועל ידי ההתבוננות בקדושת השם יתברך הנבדל מהשגת שכלינו מוליד תשוקה וכוסף עצום להגיע עדיו ולהשיג אורו הנעלם כענין נכספה וגם כלתה נפשי וגו' והוא תוקף האהבה. וזהו ענין שבמורא שהקדים האם בכבוד האב ואין כאן מקום להאריך לכוון זה בדרז"ל בקידושין. וכאשר הוא על ידי הרגשת הלב באמת אז המעשה פרחה לעילא וניתוסף לו השגה ורבוי אור. וזה שכתוב שכר מצוה מצוה. [וזהו לשון רז"ל זכה, וזכות לשון זך].

ה׳ [ג] וזהו ענין יחוד המפורסם בספרי המקובלים שילוב השמות הוי"ה ואדנות. ואין הכוונה של המחבר בשילוב האותיות הנראים לעין הבשרי. רק בעין השכלי והתיחדותם בלב כפי הוראת רמיזתם והמכוון בהם. כי הוי"ה מורה על הקב"ה במה שהוא בהתפשטות למעלה מהשגתינו שיש לה גבול כמו כן הוי"ה מורה היה הוה ויהיה כמו שכתוב בטור אורח חיים סי' ה'. שזהו התפשטות עד אין קץ הנעלם מאתנו כמ"ש בפסחים (נ'.) זה שמי לעלם כו' דבעולם הזה לא נקרא בו שאין מושג כלל. ואדנות מורה שהוא אדון הכל ומלכותו בכל משלה. שמדת המלכות אשר בשבילה היה הבריאה הגבולית ומצומצמת כאלו יש נבדלין לגלות מדת מלכותו שאין מלך בלא עם (עיין פר"א פ"י). מדה זו בכל משלה בכל חלקי החיים אשר על פני האדמה היא הנותנת חיים כנ"ל. וזהו הוראת שם האדנות הכח של אדנות והוא הכח של ההתצמצמות והמצא בעלי גבול. וזהו ענין מ"ש על ההוי"ה שם האדנות. והמקובלים רמזו על פסוק וד' בהיכל קדשו הם וגו' היכ"ל וה"ס בגימ' אד' שהוא היכל להוי"ה. רצה לומר כמו שהמלך מוצנע בהיכלו ואין עצם המלך נגלה רק ההיכל אשר מוצנע בו. כך התגלות הוי"ה על ידי כח האדנות שהוא מוצנע בו. כי חלק החיים אשר נטע בתוכינו הוא המעורר אותנו ומעיד על כח ההוי' וההתפשטות עד אין קץ ואין כאן מקום להאריך:

ו׳ וזה ענין שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ששמע הוא יחוד ההוי"ה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מדת המלכות ואדנות. והיינו כי באמת הוי"ה אחד ביחוד גמור גם עכשיו כמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. שאין הבריות חוצצים כלום באמתות יחודו ואין חלק החיים הנגלים בעולם מצומצמים ומוגבלים נפרדים ממקור החיים הנצחיים ובלתי בעל גבול. רק לפי כח המקבלים שא"י לקבל כפי תוקף ההשגה ורצה השם יתברך להיות מלך בעם ויהיה מקבלים ומשפיעים. וכפי מעט שכלם ישיגו גם כן על ידי ההתצמצמות, אבל באמת הכל אחדות גמור. ותכלית כל העבודות להוי"ה כמו שכתוב בזוהר (ח"ג ק"י ע"א) על פסוק זובח לאלהים יחרם בלתי להוי"ה לבדו. היינו שזהו התכלית שרצה השם יתברך בעולמו לפרסם אלקותו וההכרה שהוא אחד. ושיבורר אצל כל נברא כח הבורא שהוא הוי"ה כח ההתפשטות עד בלי תכלית (חסר תי' אחת) בורא הבורא לנברא בעל גבול ותכלית כמו שלזמנו ומדת ימיו גבול ותכלית והוא כח מצומצם ומוגבל. וזהו צווי קריאת שמע בכל בוקר וערב שבכל התחלת גבול נפרד מהגבולים שברא השם יתברך לבעלי הגבול נעיד ונכיר כי באמת הוי"ה אחד שהוא (חסר תי' א') הבלתי בעל גבול והוא מיוחד בתכלית היחוד שאין שום פירוד חס ושלום. רק מה שהוא נראה שהנברא הוא כנפרד מן הבורא הוא כי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי לגלות כבוד מלכותו וכנ"ל. אבל תכלית העבודה שיכיר הנברא את הבורא היינו יחוד הוי"ה באדנות שגם אחר שנברא העולם הוי"ה אחד. והם מיוחדים בתכלית האחד שאין חוצצים כל הברואים בפני היחוד האמתי כידוע. וזהו שילוב האותיות רומז שהכ"א בכל חלקיהם והיינו שיהיה נרגש כך בלב. וזה על ידי אהבה ויראה כנ"ל ואז אהבה ויראה מתאחדים כאחד [כענין אברהם הוליד את יצחק]. וז"ש בתדב"א רפ"ג אני יראתי שהי' מיוחדים האהבה ויראה יחד. וזהו פירוש בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו תחלה דחילו קודמת שהוא הרגשת חיי עולם אשר נטע בתוכינו ושוכן בקרבינו ואחר כך רחימו. ואחר כך כשמשיג תוספות ההשגה וחוזר ויורד מלמעלה למטה אז רחימו קודמת ואין כאן מקום להאריך וידוע ליודעים. וזהו גם כן אצל המקובלים בשילוב השמות על הרוב אותיות הוי"ה קודמים כסדר ירידת ההשגה. ולפעמים אותיות אדנות קודמים כסדר העבודה ואין כאן מקומו.

ז׳ [ד] והנה זהו ענין משכן ומקדש. משכן רצה לומר שכינת השם יתברך בתוכינו וזה עשאו משה. כי מעת מתן תורה התחיל זה האור להיות שוכן ומקשקש כפעמון בקרב לב בני ישראל. ומקדש הוא לשון קדושה והבדלה והוא הרגשת הנבדל על ידי שלימות העבודה אנו משכינים ומרגישים בתוכינו גם אור המופלא והנבדל מהשגת כל רעיון. זהו מדרגת יעקב אבינו ע"ה שקראו בית כמו שאמרו ז"ל (פסחים פ"ח.) כידוע מדרגת אמת ליעקב הוא שם ההוי"ה שזהו בית קבוע. [לכן בבית המקדש היה כהן גדול הוגה שם הוי"ה באותיותיו וכן הכהנים במקדש] שכל דבר שיש לו גבול מקרי אוהל עראי שבהשתלם הגבול איננו: [ולכך משכן שילה אוהל וגו' בחלקו של יוסף כמו שכתבנו במקום אחר מענין משיח בן יוסף שיהרג מה שאין כן בן-דוד חיים שאל נתת לו, כמו יעקב אבינו לא מת (תענית ה':) ואין כאן מקומו] מה שאין כן דבר שהוא קבוע וקיים לעד זה נבנה על ידי שלמה המלך ע"ה [שאף על פי שהן שוממין בקדושתן הן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא מה שאין כן המשכן] ומעותד על ידי משיח ב"ד שבימיהם נשתלמה מלכות ישראל על השלימות שהוא שלימות קבוץ הכנסת ישראל וכל העמים ינהרו אליהם. והוא בירור מלכותו יתברך ואדנותו בכל העולם כי רוממות ישראל הוא רוממות התגלות כבוד שמים בעולם כאשר עובדיו מתרוממים וכמ"ש (מגילה כ"ט.) גלו לבבל גלתה שכינה כו'. וכנ"ל דשכינה היינו כנסת ישראל. וכאשר ישראל נבנים להיות בשלוה שלימה מדת מלכותו יתברך מתגלית על שלימותה. היינו כפי האפשרי להתצמצם הכרת החיים שזהו עצם החיים בלבות כל נבראי העולם. וכולם מכירים ומעידין שיש אדון ומושל בכל. ושלימות חלק החיים שבלב הוא על ידי הרגשת כח ההוי"ה רצה לומר שהשם יתברך מהוה הכל והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. על ידי הרגשה זו ביתר עוז הוא שלימות כנסת ישראל ומדת מלכותו כנ"ל. נמצא שלימות מדת המלכות הניכרת בלב הנבראים כאשר יעידון ויגידון כולם כאחד כי הוי"ה אחד. שזהו תכלית כל רבוי החיות שבלב שמתדבק יותר במקור החיים ואז נבנה בית המקדש. רצה לומר מקום קבוע לאור ד' שהי' הוה ויהיה ולא דירת עראי ומוגבלת בזמן. ואשכחן משכן דאקרי כו' כי באמת הכ"א יחיד ומיוחד. והרגשת ההבדל שבין משכן למקדש הוא רק לנבראים אבל אשכחן בתורה שהיא מורה דעת לאדם שהכ"א וכנ"ל:

ח׳ ועל ד"ז נתייסדה כל מס' עירובין ולימודיה לעשות מרשות הרבים רשות היחיד. ודבר זה תקנו שלמה המלך ע"ה הבונה בית המקדש ועשה לתורה אזנים (כמ"ש עירובין כ"א:) רצה לומר בית אחיזה שמצות התורה כולה במעשה. ומשלי בלב שהוא רמיזת כל המעשים שבתורה והמכוון בהם וכמו שכתוב בויקרא רבא (ריש שיר השירים רבה) שעל ידם אדם עומד על ד"ת. רצה לומר לדעת המכוון בהם ולאחוז בהם. ודבר זה הוא על ידי בית המקדש שהוא ההרגשה דקבוע וקיימא דוגמת שבת שלכן עכו"ם ששבת כו' (כמ"ש סנהדרין נ"ח:) וא' (שבת י':) מתנה טובה יש לי כו' שדבר זה מתנה, שאינו על ידי אתערותא דלתתא דוגמת יום טוב דישראל מקדשי לזמנים (כמ"ש פסחים קי"ז:) וכפי שלימות מעשיהם לתתא. מה שאין כן זה קבוע וקיימא ולכך הוא רק לבני ישראל אשר חלק ד' עמו. והיינו כי כל המעשים הוא לכנסת ישראל אבל לעצם הוי"ה אם צדקת מה תתן לו כי מצד היחוד הגמור המתפשט עד אין קץ הוא השביתה ממעשים. וזהו האחיזה לד"תעל ידי משלי [וזהו ישמח משה במתנת חלקו. כמ"ש בזוהר (תיקוני זוהר תי' י"ג) דמשה מלגאו הוא יעקב מלבר. רצה לומר דבחיצונות כל ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב זכו לקדושת שבת להיות לבבם חלק הוי"ה ומתפשט בהם גם כן בחיצונות. אבל בפנימות הוא רק משה שהוא חלק הדעת של כל נפשות ישראל כידוע. ומצד הדעת והת"ח אצלם הוא בפנימות לבם ומוחם גם כן השגה זו שהיא מתנה גמורה. כמו שכתוב (שבת ל"א:) אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים שזה לבד מאתערותא דלתתא ומה שאין כן אהבה בא לאדם מעצמו כידוע שזה מתנה] ואין כאן מקום להאריך עוד ורשות הרבים הוא מצד הפירוד הנגלה ויש עצות שיהיה נעשה מרשות הרבים רשות היחיד כנ"ל שזהו תכלית העבודה. ולמדו מפתחו של היכל רצה לומר כסדר הכניסה אל ההיכל שהיא הקדושה השני' מלמעלה למטה בסדר העשרה קדושות דסוף פרק קמא דכלים. שרומזה אל קדושת המחשבה הנגלות במוח [מה שאין כן קודש הקדשים רומז לעומק הרצון וראשית המחשבה כמו שכתבתי במקום אחר בפירוש משנה דשם] שאין נכנסים לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. רצה לומר מנוקה בכלי המעשה שזה גם כן נטילת ידים שתקן שלמה המלך ע"ה שיסד ההיכל. רצה לומר שיסד קדושה זו [עד"ה אבא יסד ברתא] וכמשנתה שזה עצמו ענין עירובין ואין כאן מקום להאריך כעת עוד.

ט׳ [ה] הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך כו' (עירובין י"ג.) כידוע דהתורה ציור ודפוס כל מעשה בראשית כמו שכתוב בבראשית רבא פ"א. כי הוא מקור החיות של כל חלקי הנבראים כלליהם ופרטיהם וכל שנוייהם אחד לא נעדר שלא יהיה חלק עצמות חיותו בתוך דברי התורה. וכידוע זה ואין כאן מקומו לבאר הדברים באורך להסבירם אל אוזן שומעת, וזה ענין כתבו וגו' השירה ורצה לומר כל התורה כולה ואינו לשון זמר ושיר דעל זה נענש דהמלך ע"ה כמו שכתוב בסוטה (ל"ה.) רק הוראת שיר דבר המקיף סדר והיקף איזה ענין כמו (שבת נ"א ע"ב) כל בעלי השיר יוצאין בשיר. וכן זמר וניגון מקיף כל חלקי התנועות וסדורם. ושירת האזינו מקפת כל הקומות לבני ישראל בכל הדורות וסדר ההיקף הזה נקרא שירה. וכל התורה כולה כוללות סדר היקף כל החיים אשר על פני האדמה סדר חיותם של כל פרטי הנבראים על כן נקרא שירה. ובמקום הזה ביחוד אצל מצות כתבו, אשר ענינה הגילוי המפורש וניכר לעין והיינו כמו שכתוב פרק קמא דברכות (ו':) כל העולם כולו לא נברא אלא כו' כי האדם השלם יסוד העולם אשר אליו מטרת כל חלקי חיות של כל הנבראים והוא כמרכז בתוך עגולתם. וכמו שכתוב בחגיגה (י"ב:) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו. וז"ש כתבו לכם משלכם מחלק חיותו אשר חלק לו השם יבחר ויגלה כל חלקי החיות של כל הברואים שיהיה מבורר ונגלה לעין שיש מחיה חיים שממנו חיותם וקיומם. ולכך זה מצוה אחרונה בתורה שזה אי אפשר אלא אחר שכבר השלים נפשו בכל השערים הקודמים ונשתלם בכל מיני שלימות הנברא שהוא כל התורה כולה הכוללות חיים עולם כמו שכתוב פרק קמא דשבת (י'.) וכמו שכתוב וחיי עולם [כולו] נטע בתוכינו. ואחר שנשתלם נפשו בזה אז יכול לכתוב ולגלות ולברר לכל. וכמו שכתוב [משלי] סוף דבר וגו' כי זה כל האדם שד"ז הוא סוף דבר שכל העולם כולו לא נברא כו' ועל תכלית ומכוון זה את האלקים ירא, בעומק היראה כל כך עד שיהיה נגלה ונראה לעין כל כי יש בורא ומנהיג שכל הנבראים חיותם ממנו. נמצא שמחלק חיים שחלק לו ד' גילה ובירר הדבר כי יש חלק חיים בכל הברואים [שרק זה החיים כאשר השם יתברך מחיים שזה נקרא חיים. וכמו שכתוב בשמות רבא((פרשה ה') על פרעה שביקש בין המתים. כי מה שזולת השם יתברך נקרא מת ודבר בטל מן העולם וזה ידוע ומובן] הרי החיים שבהם נתגלו על ידו וכמו שהי' אברהם אבינו ע"ה ודומיו וזה ענין כל העולם כולו כו'. וזהו בסוף דבר אחר סוף השלימות האפשרי לאדם לכך הוא סוף התורה כנ"ל. וזהו משאז"ל (עיין בראשית רבה פרשה ע"ז) מה הקב"ה בורא עולמות אף צדיקים. כמו שכתוב המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שבכל יום יש בריאה מחודשת שלולי כח חיים חדש שנותן לברואים בכל יום היה כלא היה. וזהו גם על ידי הצדיקים כי השפעות החלק החיים לקיום הברואים הוא על ידי שמכירים ומגלים בבירור כי רק חיי עולם ית"ש שבהם הוא המחי' את כולם. ונמצא נגלה על ידם כבוד שמים וזה עצמו חיותם וקיומם שעל ידיהם נגלה הכבוד שמים והבן זה:

י׳ וז"ש הוי זהיר במלאכתך לדעת שהוא מלאכת שמים כענין ואתה תשמע השמים דרצה לומר השם יתברך רצה לומר מלאכה שמימית. שענין כתיבת התורה הוא ענין בריאת העולמות כולם דוגמת הקב"ה כנ"ל. שאם אתה כו' כידוע שסדר הבריאה מסודרת על אופן היותר מתוקן מאת האומן המופלא השם יתברך. וכמו המורה שעות המסודר מן האומן על אופן הראוי אם ישנו סדרו או יגרעו או יוסיפו יתקלקל כל מכוון הבנין אשר הוא רק כאשר יהיה בסדר המכוון ההוא. וכך סדר העולם היש אומן גדול מבוראו מסתמא סדר חלקי כחות החיים שבו הם על סדר המכוון ביותר וכולו היקף סדר אחד אשר על שמם נקרא התורה שירה כנ"ל. שהיא כטבעת או אצעדה המקיף סדר שלם כהעגולה שהוא סדר שלם זה רצוף אחר זה חלק אחר חלק. ואם יחסר קצת ממנו הרי נחרב הסדר כולו שאינו מעתה סדר שלם. וזה מצות בל תוסיף ובל תגרע שהצדיק יסוד ועמוד שכל העולם נשען עליו שהוא המברר ומגלה כל סדר חלקי החיים שברא השם יתברך. וזהו כתיבת כל התורה בלי חסרון ובלי יתרון רק כפי סדר החיות שיסד השם יתברך.

י״א [ו] ואמרתי לו דבר אחד יש לי וקנקנתום כו' לזבוב כו'. (עירובין י"ג.) פירוש כמו שכתוב זבובי מות יבאיש וגו' ובפ' הרואה (ס"א.) יצר הרע דומה לזבוב. והוא רומז לקלקול והעדר. ובכחו של ר"מ היה לומר על טמא טהור כו' (עירובין י"ג:) רצה לומר לגלות חיות שבברואים עד שלא יהיה שום קלקול וגם הטומאה והקלקול גם בו חיות השם יתברך וטהרה. וכן לעתיד וגר זאב עם כבש וגו' והיינו כי ענין טוב ורע וטומאה וטהרה הוא מה שברא השם יתברך וקבע כן שיהיה זה טוב ויהיה מקום מציאות לרע להגלות למראית העין בעולם הזה המראה הפירוד והרבוי והעדר גלוי היחוד. והוא כאשר הצטמצם הטוב בגבול וגדר עד פה תבוא בלי התפשטות לאין קץ נשאר חוץ לגבול מקום גלוי ההיפך. אבל כאשר יתברר האמת לעין כל ויוחזר הדבר לכמות שהי' בשרשו עד שלא נברא העולם היחוד הברור לעין כל ושהכל ברצון אחד יחיד ומיוחד ואין שום דבר חוצץ לו. מה מקום לטומאה וטהרה ואיסור והתיר וטוב ורע מעתה. וזהו ענין יום הכפורים ביום הזה יכפר וגו' שאין מקום לחטא. ומזה נצמחים העצות לתקן את החטאים וקלקולים שיבורר כ"כ עד שיוודע כי לא היה שום קלקול כלל והדברים ארוכים במקום אחר. וז"ש במדבר רבה (בראשית רבה פ"כ) בתורתו של ר"מ היה כתוב כתנות אור. כי הכתנות הם הלבושים המעלימים את הגוף. ואור באל"ף היינו שגם דרך הלבוש מאיר ומזהיר הגוף ואין כאן מקום להאריך. וזהו על טמא טהור ומראה לו פנים. כי הפנים עצם הכרת הדבר כמו (יבמות ק"כ ע"א) אין מעידין אלא על פרצוף פנים:

י״ב ועל טהור טמא. רצה לומר כי ידוע מ"ש (ברכות ס"א.) יצר הרע כו' ויושב על ב' מפתחי הלב. כי לב חכם לימינו ולב כו' והוא יושב על שניהם לאמור על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ואומר על טהור טמא. וביד ר"מ היה לעשות כן ולומר שגם בזה לא חטא וד"ז עמוק בחמה שגם להרחקת דבר טוב יהיה תיקון שגם זה נתקן למפרע שהוא כן אף שהוא טהור באמת. מצד מדרגתו היה יכול לברר גם את זה ולתקנו למפרע. וז"ש (עירובין שם) גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם. כידוע דברי האריז"ל על ברוך שאמר והי' העולם הוא רישא דלא אתיידע. פירוש ראשית ומקור המחשבה שזה אינו נודע ונגלה כי המחשבה כבר יש לה תפיסה מה במוח והיא נפרדת מן עצם המחשב והרי היא נגלית ונודעת להמחשב. אבל מקור המוליד המחשבה וראשיתה דבר זה אינו נגלה ונודע כלל כי הוא כמו ממוצע בין עצם המחשב ובין הנפרד ממנו שהיא המחשבה והוא כמו סוף המאציל ומחשב וראשית הנאצל. ועל ראשית המחשבה הזו בבריאת העולם [דענין זו המחשבה והפעולה הוא הכוללת כל שמותיו יתברך ותואריו וכל מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהיא רק מצד הבריאה כידוע] נאמר הלשון שאמר והי' העולם. כי בדבר ד' שמים נעשו ודבור הוא בקול כמו שכתוב בזוהר (ח"ג רכ"ז:) וזהו העשי'. מה שאין כן אמירה בלחישה זהו ראשית ומקור המחשבה שהמחשבה כבר היא בגלוי על כל פנים למחשב אבל בלחישה גמורה שאינו משמיע גם לאזניו היא רישא דלא אתיידע שנקרא דלא ידע ולא אתיידע כידוע. ועל ידי החזרת הדברים למקור הזה רצה לומר שיתברר כל כך בירור גמור אחדות השם יתברך שאינו נפרד אף כגדר פרידת המחשבה מן המחשב רק ביחוד עצם כיחוד רישא דמחשבה הזו. שהיא ראשית הצמצום שהמחשבה עצמה כבר היא בגבול אבל כאשר יבוא להשיג השגה ברורה כ"כ עד שכל העולם כולו אצלו מיוחד גם עכשיו כפי מה שהי' במקור ראשית המחשבה. אז הוא בלתי גבול כלל רק מעותד לצאת בגבולים בלתי ידועים לאותו מקור המחשבה עדיין ולהמקור וראשית המחשבה אין נפקא מינה אם לאמר על טהור טמא או להיפך. מצד בירור אמיתת היחוד על דרך הזה, הרי כל מה שנעשה הכל הוא מיוחד לגמרי ואין שום דבר יוצא מגבולין של השם יתברך ודברים אלו ארוכין במקומן בס"ד:

י״ג וזהו גלוי וידוע לפני, אותה המדרגה שאין בדורו של ר"מ כמותו במדרגה זו. וגם רבי השיג קצת ממדרגה זו כמו שכתוב (שם) האי דמחדדנא דחזיתו לר"מ מאחורי. פירוש ע"ד משל כענין וראית את אחורי עיין ברמב"ם פ"א מיסודי התורה דרצה לומר השגה שאינה מבוררת. וכן הוא השיג מדרגתו אבל לא בהשגה ברורה כמותו. וענין ראיה השגה כמו ולבי ראה הרבה חכמה. וכן כוונת קרא דוהי' עינך רואות את מוריך דמייתי רצה לומר עיני השכל. ולכן סתם רבי מתני' בכל מקום אליבא דר"מ. ועיין בשלהי הוריות דרבי הוא דאסקי' לר"מ לומר ר' מאיר ולא אחרים. ואמרו מי הם שמימיהם אנו שותים כו' ולכך אמר רבי בפ' יום הכפורים (פ"ה:) דיום הכפורים מכפר גם לשאין שבים שיש מקום לכפרה גם שלא בתשובה כענין וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי (כמו שכתוב ברכות ז'.) דהוא אתר דלא קיימא לשאלה דהאי יומא דקא גרים לעורר אחדות הגמורה וגלויה על אופן הנזכר. דלכן היה כהן גדול הוגה השם בו ביום דהשם הוי"ה והגייתו מורה על היחוד הגמור כמושנתבאר למעלה ראש. ומשום דלא חזי' לר"מ מקימיה רצה לומר השגה ברורה כל כך כמדרגת ר"מ לכן לא השיג לומר זה בכל יום על טמא כו'. והנה ההלכה אינו כן ולא נקבע הלכה כמותו לפי שבריאת העולם היתה בגדר וגבול ומקום לבחירה בטוב ורע ושכר ועונש. וז"ש לו ר"י (עירובין י"ג.) כתב שיכול למחות בעינן דצריך שיהיה אפשריות למחות וקלקול הכתב והיינו בחירה ברע ושיהיה מקום גם לרע להמצא. שזהו הדרגת העולם הזה כפי מה שהוא הגם דבעולם הבא אין שם בחירה וכשרז"ל (עירובין כ"ב.) היום לעשותם ולא למחר וכמ"ד (נדה ס"א:) מצות בטלות לעתיד לבוא ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ד:) דורשי רשומות אמרו כולם באים לעולם הבא. דהעולם הבא באמת בלא גבול כמו שכתוב והאכלתיך נחלת יעקב אביך נחלה בלא מצרים (כמו שכתוב שבת קי"ח.) אבל העולם הזה אינו כן והוא בעל גבול וזמן המעשים טוב ורע.

י״ד [ז] וז"ש (עירובין שם) שלא היה יכולים לעמוד על סוף דעתו. כי לכל דעת ושכל נברא יש סוף וגבול עד פה תבוא מה שאין כן לדעתו לא היה שום גבול ודבר שמגדירו שנאמר שעד כאן תחום שכלו ודבר כזה לא יוכל עוד לטהר ברוחב דעתו. ועמידה נקרא כשעומד ואין לו מקום לילך יותר והוא בעומד על הגבול. ולכן אמרו שאצלו לא היה יכולים לעמוד על סוף דעתו כי אין לו גבול ולכך אין הלכה כנ"ל. דאין מטילין קנקנתו"ם [ויש לרמז שהוא בגימטריא שמו"ת ובפרק קמא דברכות (ז':) דרשי' מאשר שם שמות דשמא קגרים וא' ביומא (פ"ג:) ר"מ דייק בשמא כידוע דהשם הוא חיות וכח הדבר כמו שכתבו במקום אחר. וזהו ר"מ במדרגתו היה דייק בשמא שהוא מקור חייו הפרטיי במקור הכללי של כל החיים. והוא ברמז הדיו שהוא מקור הכולל כל אותיות התורה שהיא כוללות החיים ואין כאן מקום להאריך] דבעינן שיוכל למחות:

ט״ו ועוד יש לפרש לשון על סוף דעתו ויובן גם כן מ"ש אחר כך שמאיר כו' שמנהיר כו'. דיש להבין למה זה מאיר וזה מנהיר וקראוהו נהוראי ולא גם כן מאיר והענין לכאורה אחד. גם למה שינו כלל שמו של ר' מאיר והלא נהוראי מורה גם כן מנהיר. ועוד איך מאיר בהלכה ואין הלכה כמותו. אבל הענין כמו שכתוב בע"ז (י"ט.) בתחלה תורת ד' ולבסוף תורתו. והיינו תחלת ההשגה זה נגלה גם לנבראים זולתו מה שאין כן בסוף כשמשיג הנעלם מן הזולת זה נקרא תורתו שאין אחר יודעה ומשיגה מקודם. וענין מאיר ומנהיר אחד רק שזה לה"ק וזה לשון ארמי וידוע מ"ש בשבת (י"ב:) שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. ולכן מנהיר רומז אור תורה שהיא נעלם [וי"ל עוד מנהיר לשון המשכה כמו נהרות המושכין. ומזה נהוראי שבגמרא רצה לומר המשכה מזמן לזמן שזוכר מה שהי' בזמן קודם וכן המשכה ממקום למקום וזהו הנעלם] מה שאין מלאכי השרת שהם היותר שלימים בנגלות מהשגת ד' אין משיגים אותו. שהנעלם זה חלק אדם מאלוק' לבוא את נעלמים מה שאין כן מלאכי השרת כמו שכתוב במקום אחר. ור"מ עצם שמו ר' נהוראי על הפלגת נהירותו שהיא בנעלם ועומק. אבל עיני חכמים בהלכה היה רק מאיר בנגלה. אבל על סוף דעתו שהוא הסוף שנקראת תורתו והנעלם שנגלה לו היה עמוק ביותר ולא עמדו עליו חביריו שהוא למעלה ממדרגתם ולא הנהיר עיניהם בו. רק חכם אחר שקראוהו ר' נהוראי הנהיר עיניהם בנעלמות שהי' ממדרגתם. [ובזה יתיישב דר"מ ביחוד רמון מצא כו' וגמר מפומיה דאחר (חגיגה ט"ו:) שכפי מדרגתו לטהר השרץ אין חלוק בין צדיק לרשע ואין כאן מקום להאריך].

ט״ז [ח] וזהו גם כן אותו תלמיד שידע לטהר השרץ (עירובין שם) שהוא כנוי לכל העבירות השכיחות כמו שכתוב שילהי יומא טובל ושרץ בידו דנקט שרץ שהוא הטומאה השכיחה. כמו שרגיל כן בכל מקום בתלמוד לתפוס שרץ למשל בטומאה וכן בריש כלים פתח תנא בו. ורצה לומר לטהר כל רשע דוגמת השם יתברך שמטהר כמו שכתוב שילהי יומא (פ"ה:) ורצה לומר מצד אחדותו הפשוט הרמוז בשם הקב"ה אצל רבותינו ז"ל אין מקום לטומאתו. וזה היתה מדרגת שכלו והשגתו של אותו תלמיד שלא היה כלל מקום אצלו לטומאה והי' טהור בכל מיני טהרה. והם ק"נ מקוה טהרה בים של שלמה כמו שיתבאר להלן שזה שלימות הטהרה וזהו ק"נ טעמים שאמר לטהרתו. ורבינא בקש לטהר כל שרץ מן הדין [שהוא מדרגת הצמצום והגבול] ונדחו דבריו כי באמת מן הדין טמא. רק שיש לו ק"נ מיני טעימות של טהרה לטועמיה אשר חיים הנצחיים של השגת אחדותו יתברך הפשוטה גם אחר בריאת העולמות זכו:

י״ז וענין דברי רבינא כי נחש ושרץ הם ב' ראשי הטומאות של לא תרצח ולא תנאף שהם ראשים לכל העבירות ומדות רעות כידוע. וידוע דרציחה אינה ממדת ישראל וכמו שכתוב והגבעונים לא מבני ישראל. וכמו שכתוב במצורע דנשתלח חוץ למחנה ישראל (ע' פרי צדיק ב' לפ' פרה מ"א ה' ז'). מה שאין כן תאוה שנגדו טומאת זיבה אין משתלח ממחנה ישראל שזה שייך ושכיח בישראל ואף בהיתר שלו יש טומאה [כמ"ש ז"ל (ויקרא רבא פי"ד לגי' הערוך) בעוון מלא]. מה שאין כן ברציחה אין מקום לטומאה שזה חלק העכו"ם ובהם אין שייך כלל שום טומאה. [ואף מתקנת חכמים אין טומאתם כטומאת בני ישראל שהם נקראים מקבלים טומאה. מה שאין כן הם בעצם ומלידה מבטן עיקר התחלת התהוותן מיד טמאים וכמו שכתבתי במקום אחר] אף על פי שהם שורש כל טומאה ומרבים טומאה בעולם כמו דאין שייכים כל העבירות בהם אף על פי שהם שורש לכל העבירות. כי לא שייך טומאה אלא במקום שיש שייכות לטהרה. וזה קל וחומר דרבינא מנחש לשרץ לדבר שאינו מרבה טומאה ונופו נוטה למקום טהרה כ"ש דמדה טובה מרובה שלא יהיה מקום לטומאה ואם עכו"ם אין נענשים על שעוברים על דברי תורה כל שכן ישראל. וזה קל וחומר פריכא כדדחי דהתם מעשה קוץ בלי דעת עביד ובליעל כקוץ מונד כלהם. ולא שייך טומאה אלא במי שיש בו דעת ולא באותם שנמשלו כבהמות נדמו:

י״ח וא' (עירוביןשם) תלמיד אחד היה לר"מ כו'. שאל תחשוב שדבר זה ומדרגה זו של ר"מ ותלמיד דיבנה סותר מדרגת ההגדרה ובאמת הכל ממעינו נובע. ולכן אמר שתלמידו דר"מ שנבע ממעינו היה אומר מ"ח טעמים מ"ח מיני טעימות [כאשר חיך אוכל יטעם כן הרגשת הלב בכל דבר אמת וצדק כענין טעמו וראו כי טוב ד'] כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית עד שיהיה דברי תורה אצלו בקנין גמור צריך מ"ח דברים. ומסתמא אינם בפעם אחת רק לאט לאט והם מ"ח מדרגות ובכל מדרגה הוא מרגיש תוספת קנין הדברי תורה אצלו וטעם מחודשת בהרגשה מחודשת כפי מדרגת הדבר ההוא עד שהשלים כל מ"ח דבר והי' דברי תורה אצלו בקנין וטעם כל המ"ח היני טעימות של כל הלכה והלכה. וזה היה כפי הלכה המוגבלת על טהור טהור ועל טמא טמא וזה תלמיד של ר"מ שלמד וקיבל ממנו מדרגתו של ר"מ כי הכ"א וזה יוצא מזה. וז"ש אחר כך אלו ואלו דברי אלוקים חיים והלכה כב"ה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים הוא מדרגת רבי מאיר כמ"ש בירושלמי דברכות (פ"א הל"ה) על וד' אלקים אמת למה שהוא אלקים חיים. וידוע אמת הוא הוי"ה וכמ"ש שם (בראשית רבה פ' פ"א) דאמת ראש וסוף ואמצעי של כ"ב אותיות. וכן פירוש הוי"ה היה הוה ויהיה (כמ"ש טוא"ח סי' ה'). והטעם הוא שהוא אלקים חיים. וחיים רצה לומר דבר שאין לו הפסק לעולם ואין לו גבול. וזהו אלו ואלו דברי אלוקים חיים דדברי אלקים חיים שהוא מדרגת וד' אלקים אמת שם הוא כדברי אלו ואלו שאין גדר וגבול. אבל ההלכה שהיא הנהגת העולם היא כב"ה וכנ"ל שהעולם מתנהג בגבול:

י״ט שם (עירובין י"ג:) ג' שנים נחלקו כו'. פירוש ג' שנים הוא ג' מדרגות דחשיב להלן שהם ג' האבות אברהם יצחק ויעקב המקבילים נגד ג' מיני רע שלעומתן ג' אומות אדום ומואב ועמון. כמו ששמעתי שהם הג' מדות רעות כעס [אדום שהוא נגד לא תרצח כמו שכתבו ז"ל (זוה"ק ח"ג קצב ב') וכמ"ש על חרבך תחי' וממנו לא נשתלה מלכות בית דוד שלא היה תקונו על ידי כידוע. וכמ"ש דכעס אינו ממחנה ישראל ומלכות בית דוד רומז לכללות הכנסת ישראל כידוע כי המלך הוא העם. אבל מפלתם על ידי בית יוסף כמו שאמרו ז"ל (ב"ב קכ"ג:) כי הוא היפך הכעס כמו שכתוב במקום אחר ואין שתילת הכנסת ישראל ממחנה ישראל מזה וכשז"ל ביבמות (ע"ט.) ג' סימנים כו' שהם כולם נגד עשו שרומז בג' אותיותיו היפך זה. והם ג' פעמים שנזכר מחייתו כמ"ש((מגילה ז'.) ואין כאן מקום להאריך] וגאוה [מואב כמ"ש שמענו גאון מואב גא מאוד וגו' וממנו נשתל בישראל ותיקונו דוד המלך ע"ה שאמר ואנכי תולעת ומשפיל עצמו על כבוד קונו] ושקר [עמון ולכך קראתו בן עמי שהוא העלמת האמת. ומכל מקום אז"ל((נזיר כ"ג:) שקבלה שכר ע"ז. כי יש שקר טוב ובגין דא מותר לשנות (ע' ב"מ כ"ג:) וגם שזהו מצד בריאת העולם דלכן נקרא עלמא דשקרא (ויקרא רבה פכ"ו) שכל העולם הזה כן. ולפיכך לא נשתלה עד רחבעם שהוא אחר בנין בית המקדש ושלמה המלך ע"ה הרומז למשיח אחר כך הוא זביחת היצר לגמרי ואז נסתלק עלמא דשקרא ורחבעם תיקונו לכן אחז באמת ועזב עצת הזקנים] וג' מדות אלו לא נתקנו עדיין לגמרי עד עת קץ. לכן לא זכו בני ישראל אז לנחול ג' אומות אלו ולעתיד יזכו גם להם כמו שאמרו ז"ל [בראשית רבה פמ"ד] ולא יתעסקו עוד בסביבת ההר. [כמ"ש (סוכה נ"ב.) הצדיקים נדמה להם כהר]:

כ׳ והנה אז"ל (סנהדרין צ"ג ע"ב) וד' עמו שהלכה כמותו. שלכוון הלכה לאמיתה צריך להיות בקרבו קדוש וד' עמו ממש בלי שום נגיעה לגופו כלל. אז יוכל לכוון אמתות הלכה והוא מדרגת הלל שאמר ברוך ד' יום יום כו' כמ"ש בביצה (ט"ז.) ובויקרא רבה((פל"ד) דאזל למגמל חסד עם הדא עלובתא שממש כמו זר נחשבו לו. מה שאין כן שמאי היה צריך להכניס קדושה בכל דבר מאכל שאכל בכל יום על ידי כבוד שבת ולא נחשב בעיניו האכילה קדושה כגמילת חסד. והבירור על וד' עמו היא נקיות בג' ראשי מדות אלו שהמדות רעות כולם הוא מצד החומר והנגיעה להנאת עצמו. וזהו הווכוח של ג' שנים שבכל מקום בדרז"ל רומז על היקף סדר שלם כמו השנה המקפת סדר שלם כידוע לשון שנה על שם משנה שחוזר ושונה סדר אחר על כל מדה. השלימו היקף שלם בכל חלקיה ופרטיה עיון גמור עד שלסוף ג' שנים נתברר הב"ק ומן השמים הוכיח שד' עם בית הלל והלכה כמותן. [ורומז בת קול ששכל האדם נלאה להשיג אמיתית המדרגה לולי עזר השם יתברך לומר זה הדרך לכו בה רצה לומר שזה האמת] לפי שנוחין היה זהו העדר כעס. ועלובין העדר גאוה. ושונין דבריהם ודברי ב"ש ואין מעלימין דברי שכנגדן כדרך החפץ בניצוח זהו העדר השקר. ולא עוד אלא כו' היא השלימות הגמור הקיים לעד כמדת דוד המלך ע"ה חי וקיים לעד (כמו שכתוב ר"ה כ"ה.). כי אלו נגד ג' אבות כמו שכתבתי לעיל אברהם איש חסד היפך כעס. ויצחק יראה כמו שכתוב בהקדמת הזוהר (י"א ב') ביראתך דא יצחק (ע"פ הגי' בזוה"ק ח"ג ח' ע"ב עי"ש) היפך גאוה כמו ששמעתי דעיקר יראה הכרת החסרון וכמו שכתוב עקב ענוה יראת ד'. ואמת ליעקב היפך שקר. ודהמלך ע"ה רגל רביעי שבמרכבה מדתו שלום היפך מחלוקת ולשון הרע שהם בעלי ריב דוד. כי מלכות הוא לעשות שלום בעולם וכמ"ש ויקרא לו וגו' שר שלום. ואמרו (יבמות ס"ה ע"ב ויקרא רבה סופ"ט) גדול השלום כו' ואין הגליות מתקבצות כו' וכל התפלות וברכות חותמין בו שזה האחרית של כל השלימות והאחרון שבמרכבת שלימות הבריאה. והם הד' מלאכים שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ח) בשעת בריאה חסד וצדק שהם טוב לבריות וטוב לשמים והם מדות אברהם ויצחק ואומרים יברא שכולו טוב. והפסולת יצא בישמעאל ועשו כדי שהנשאר יהיה כולו זך ונקי, ואמת ושלום אומרים אל יברא שכולו בהיפך כי לא נבדל הפסולת מהם וגם הפסולת בשם ישראל יכונה ואין משתלח חוץ ממחנה ישראל. והשליך אמת ארץ זהו יעקב ראש האומה והוא על ידי התורה דכתיב בה אמת (כמ"ש ע"ז ד':) והיא מארץ תצמח. ועל ידו יהיה בירור השלם ויגיעו לאחרית שלימות האומה בימי משיח שיבוא לעשות שלום ועל ידי התורה דכתיב בה וכל נתיבותיה שלום. הנתיבות הם הדרכים הצרים הידועים רק לשרידים אשר ד' קורא:

כ״א וזהו ולא עוד כו' שזהו תוקף השלום שביניהם וכמו שכתוב ביבמות (י"ד:) על זה האמת והשלום [זה תלוי בזה זה ראשון וזה אחרון כנ"ל וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ל' ע"ב) את והב בסופה השלום הוא בסוף ובאחרית הימים. אבל נמשך ממילא מן האמת אלא שצריך המשך זמן עד לסוף לזה] אהבו שהיו נוהגין אהבה ואחוה זה עם זה להקדים דברי חבריהם אף על פי שהללו מטהרין והללו מטמאין. ובירור זה היה בפלוגתא דראשו ורובו בסוכה ושולחנו תוך הבית (סוכה כ"ח.). כידוע דסוכה הוא הבטחון הגמור והחסיון בצל ד' הסוכך עליו ושאין ברשותו כלום רק הכל בידי שמים. ושולחנו הוא קיום החיים תוך הבית זהו כענין שאז"ל (ברכות ל"ג:) חוץ מיראת שמים. דקיום החיים נותן הבחירה ביד האדם אבל בית שמאי אומרים דבאמת הכל בידי שמים וכמו ששמעתי בזה דגם כדפי הנראה בעולם הזה הוא אמת דחוץ מיראת שמים מכל מקום לא זו הדרך ישכון אור הבוטח בשם ד' באמת. ולא קיימת מצות סוכה מימיך אם נהגת כן. כי באמת גם היצר מהשם יתברך כענין ואתה הסיבות וגו' (כמ"ש ברכות ל"ב ע"א) ולעתיד שיבוער היצר יתבררו דברי בית שמאי. וזה יהיה כשיבוא בן דוד לעשות שלום בעולם וגר זאב עם וגגו'. כי עיקר המחלוקת שבין בני אדם נמשך [מצד המחלוקת שבדברי הלכה שהוא] מצד התחלקות הגבולים של הנבראים שכ"א גבול נפרד בפני עצמו. אבל מצד הבירור הגמור שהכל בידי שמים אז יהיה מדרגת אלו ואלו דברי אלוקים חיים [שהוא מדרגת ר"מ כנז"ל] ואין מקום למחלוקת. אבל עכשיו [לא נקבע הלכה כר"מ כנז"ל וכן] הלכה כבית הלל. ונמצא ענין מחלוקת זו דסוכה אדרבה ב"ש אחזו במדת דוד המלך ע"ה האמיתית. ובית הלל אומרים להיפך ואפילו הכי בכאן היה הבירור הגמור [דייקא. וכך היא המדה] שזהו רק מצד החכמה שבית הלל אומרים כפי ההלכה הראוים להילוך והנהגת העולם. אבל נקודת חיים שבלבם היה דבוק בשלום מדת דוד המלך ע"ה באמת. ובו באותו מקום דוקא נתבררו דבריהם בזה גם כן שאחזו בשלום מדת דוד המלך ע"ה והקדימו דברי ב"ש לדבריהם והבן זה היטב:

כ״ב וזה ענין מחלוקת אם טוב יותר שנברא. (עירובין שם) כי ענין נברא שהוא נפרד בפני עצמו וניכר לנברא שהוא דבר אחר וחלוק מן הבורא שהוא המייחד הכל. וענין שלא נברא היינו שהכל במקורו [וכשחוזר למקורו הוא כמו שלא נברא] וב' המדרגות אמת וכנז"ל שזהו מדרגת ר"מ וחכמים. וזה עצמו ענין קודשא בריך הוא ושכינתיה הנזכר לעיל למעלה ראש יעויין שם בדברינו [וזהו יסוד מס' עירובין שיסודה לעשות מרשות הרבים רשות היחיד וכל הלכותיה לברר דבר זה באו] וחקרו איזה טוב יותר. והוא עצמו המחלוקת דשולחנו תוך הבית אם יצאו ידי סוכה. ולשון איזה נוח יותר רצה לומר ממה יש ניחא לאדם יותר אם הנייחא היא ממדרגת שלא נברא שישים אל לבו מלא כל הארץ כבודו באמת גם עכשיו כעד שלא נברא העולם באין חוצץ מאומה ומזה הוא הנייחא הגמורה לאדם [באמת וכמו שכך נמנו וגמרו] או אדרבה הנייחא הוא כאשר הבחירה בידו והוא בוחר חיים:

כ״ג וענין שנחלקו בזה ב' שנים ומחצה. כי איתא בשבת (פ"ט ב') כל זמן עבדות האדם י"ב שנים ומחצה ע"ש החשבון שבהם יש מקום לחטוא ובהם צריך יגיעה לנצח והם חמשה פעמים ב' שנים ומחצה. כי ידוע מ"ש בבראשית רבה (פרשה י"ד) שחמשה מדרגות בנפש והם נפש רוח נשמה חיה יחידה, נפש רוח ונשמה היא מחשבה דבור ומעשה כמו שכתבתי בכל זה במקום אחר באורך. המעשה בכבד שהוא מלא דם והדם הוא הנפש. והדבור בלב כמ"ש ודובר אמת בללבו ושם משכן רוח חיים כידוע וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא כי הדבור ברוח. והנשמה היא הנעלמת כמ"ש בפרק קמא דברכות (ו'.) והוא המחשבה שבמוח. שמה שבלב כבר יש בו גילוי כי מקום ההרגשה בלב וההרגש היא התגלות. מה שאין כן חכמה שבמוח הוא נעלם ועדיין לא קיימא לשאלה אלא מבינה דאיהי לבא ותמן הלב מבין משם והלאה קיימא לשאלה שכבר היא בגלוי להרגשת המרגיש והוא נגלה למרגיש לכן קיימא לשאלה. אבל החכמה שבמוח היא הנשמה שרואה ואינה נראית רצה לומר שאינה מורגשת כלל אף בראיות הלב כענין ולבי ראה הרבה. וזהו ויפח באפיו נשמת חיים והאף בראש נמשך מן המוח. וכל אלו השלשה הם בירורים ומדרגות בעצם האדם שצריך לייגע עצמו לתקן ג' כחות אלו שיהיה רק לרצון השם יתברך . אבל ב' הכחות חי' יחידה הם המקיפים לאדם רצה לומר שאחר שנשלם בפנימיות וחיצוניות כחותיו שאין חפץ מה שזולת רצון השם יתברך צריך שידע שגם כל מה שמקיף אותו רצה לומר כל מה שחוץ ממנו ומרצונו הכל הוא רצון השם יתברך בלבד. ומרגיש חיים הנצחיים בכל מקיפו במדרגת כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי (כמ"ש סנהדרין ל"ז.) והוא ירגיש בלב חיים האמיתים בכל המקיף אותו מעולם ומלואו שאינו מקיף אותי אלא חיי עולם אשר נטע השם יתברך בעולם מכח ורצון השם לבד. והנה יש שני מיני הקיפים לאדם לבוש ובית והלבוש הוא המקיף הראשון שסביב גופו. והנה כך יש לבוש לכחות הנפש בזה העולם והם ככל עניני העולם וצריך שיעשה לו לבוש של חיי עד. היינו שמה שהוא מלובש בו במה שהנפש מלובשת בכחות מעניני זה העולם כולו הכל הוא רק אור השם יתברך וזה מדרגת חי'. וקנין בית רצה לומר מקום קבוע המקיפו. כענין ששמעתי על גמ' דבכורות (ח' ע"ב) בני לן ביתא באוירא דעלמא, כי באמת בית של נפשות הישראלי הוא באוירא דעלמא שאין לו תפיסה בשום דבר. והמקום קבוע הוא אוירא דעלמא [שאינו שום מקום קבוע כלל זהו קביעותם] וזהו ענין בית עולמים שביארנו למעלה שמדרגת מקדש הוא היחוד הגמור או הכולל יחד כל הברואים שהכל חוזר להיות אחד שהוא אור המקיף. וכאשר הוא כענין זה אז נקרא בית מכון לשבתך עולמים כי המקום קבוע לבית ישראל אי אפשר אלא בענין זה. וזהו מדרגת יחידה שהוא כ"כ מרגיש אמיתות היחוד הגמור עד שאינה אלא יחידה בעולם. והדברים ארוכים לא עת האסף בזה יותר:

כ״ד והנה לברור כל הדרגה שיוקבע אצלו כעמוד חזק. קבעו חז"ל כמו שכתוב בחולין((כ"ד.) כל תלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו שלשה שנים שוב אינו רואה. כידוע שבתלתא זימני הוי חזקה ושנה היא היקף שלם של ימים. ובשלשה הוי חזקה נמי לאידך גיסא שאם רואה סימן יפה הוא מבורר לטוב. ויש לפרש על דרך זה גם כן ג' שנים דב"ש וב"ה דלעיל ולכך לברור כל מדרגה על בורי' צריך ג' שנים. וידוע בכל מדרגות זה אחר זה סוף האחד הוא בעצמו ראשית הבא אחריו [כענין מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה (שה"ש רבה פ"א) וכידוע מאמר חכמי האמת ז"ל בזה] וכבר מבוארים במקום אחר כי סוף נקרא לעולם בדרז"ל אחר המחצה. כענין שאמרז"ל בפרק קמא דקדושין (י"ב.) כיון דנפיק מפלגא קרוב לאלפיים קרינן לי' [דרובא ככולא] וראש הוא קודם המחצה ונקודת החצי הוא העמצא החולק בין הראש להסוף. לכן די לכל מדרגה ב' שנים ומחצה. ומחצה השני שהוא סוף מדרגה ראשונה הוא בעצמו התחלת השניה. וגם למדרגת יחידה שהוא האחרונה די ב' שנים ומחצה כי הגמר והסוף זה אינו ביד האדם רק יהיה לעתיד כאשר בלע המות לנצח ואת הצפוני ארחיק מעליכם. אז יהיה גלוי היחוד האמיתי שלא יהיה כלל שום בחירה ביד האדם עד שיהיה נראה כאלו נפרד רק יחוד באמת. אבל בעולם הזה אף מי שהגיע לקצה מדרגת יחידה הוא רק למדרגת ב' שנים ומחצה בה שהוא עד התחלת נקודת הסוף שבמדרגה הזו. [ויש עוד דברים בגו בענין ב' שנים ומחצה. שהם שלשים חדשים כי בירור כל דבר הוא בשלשים יום כמו שכתוב ביבמות (קי"א:) עד שלשים יום מוקי איניש אנפשי' טפי לא מוקי. דכאשר כבר עברו שלשים יום מוקי אנפשי' הוא מבורר שכבר הגיע בעומק הרצון שבלב לכך, וכך קבלתי בשם חכם אחד. והנה ידוע מזוקק שבעתים ז' פעמים ז' כי הזקוק האמיתי הוא ז' פעמים כמו ז' נקיים לטהרת נדה וזיקוקה מטומאתה.כי ז' היא היקף שלם לבנין העולם הכללי בשבע ימי הבנין עד שיצא הבנין אל שלימות הנרצה וכן לבנין כל דבר פרטי שהפרט דומה לכלל. ומצינו במתן תורה תספרו חמשים יום וא' בזוהר (ח"ג צ"ז ע"א) שהוא גם כן כענין ספירת הנדה ימים נקיים מטומאת מצרים. וצריך ז' פעמים ז' כי בעליל לארץ [לישנא דגלוי כמו שכתוב בר"ה (כ"א:)] שיהיה הזיקוק נגלה אז צריך שיהיה מזוקק שבעתים ז' זקוקים דהוא ז' פעמים ז' ואז זיקוק הכסף נגלה לכל. מה שאין כן בזיקוק אחד דהיינו ז' פעמים לבדו אז הוא מזוקק אבל אין גלוי לכל רואה עדיין. ולכן בעת מתן תורה שהיה הגילוי האמיתי שלא היה עוד כמוהו היה צריך הזיקוק גם כן להיות גלוי לכל ולכן צריך ז' פעמים ז' וזהו גם כן ענין שמיטין ויובלות ואין כאן מקום להאריך עוד. וכן כאן שיהיה בעליל לארץ צריך שלשים פעמים שלשים וזהו שלשים חדשים. והנה בכל החמשה מדרגות הם ק"נ חדשים והם ק"נ מקוה טהרה דים שעשה שלמה ויתבאר לקמן עוד בעזה"י]:

כ״ה והנה בכל הד' מדרגות עדיין הוא במדרגת נברא שעדיין לא הגיע למדרגת יחידה שהיא היחוד האמיתי מדרגתו של ר"מ כמו שנבאר לעיל. ובאותם ב' שנים ומחצה של מדרגת יחידה שכבר הגיעו להרגשת היחוד האמיתי שהוא מדרגת שלא נברא. ונחלקו ממה הוא הנייחא כי גם במדרגת היחוד הגמור ידוע שגם אם רוח המושל האמיתי יעלה עליך למעלה משכלך שתרגיש שאין לך שום שכל משלך כלום. עם כל זאת מקומך ומדרגתך אל תנח לדעת גם כן מדרגת הבחירה ושיראת שמים בידו. ומקומו רצה לומר מה שהוא נברא ובזה העולם אל תנח כי גם שניהם ביחד אמת גמור. ודבר זה אי אפשר לשכל האדם להבינו [והוא קושית הרמב"ם בענין ידיעה ובחירה ותירוצו עין שם בהלכות תשובה] על בוריה אם לא מי שהשיג ענין מדרגת יחידה וענין היחודים שזהו יסודן. וכמו שנבאר לעיל בענין לשם יחוד קודשא בריך הוא שידע ויבין היטב ששניהם אמת ב' המדרגות מתייחדים יחד וכל זה אינו ביד שכל האדם להבינו מעצמו אם לא כשעזרו השם יתברך להשיג זה בלב מבין ומרגיש. [וכמו ששמעתי על איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד':) ולא אמר כל הסומך גאולה לתפלה מובטח לו כו' דוגמת תהלה לדוד דשם בגמ' יע"ש. אלא שד"ז אינו ביד האדם לסמוך גאולה לתפלה שהוא היחוד [דבטוחות ויראה ע"פ דרכו] הגמור ואינו ביד האדם רק מי שהוא בן עולם הבא הקב"ה עוזרו על זה] ומאחר שב' המדרגות מיוחדות אצלו ביחוד גמור נחלקו מאיזה מהם הוא הנייחא הגמורה. דעכשיו שעדיין אינו במדרגת זו [שהוא מדרגת ר"מ כנזכר לעיל ולא כל אדם זוכה] יפשפש כו' צריך הדקדוק במעשים שזהו הגדרות וגבולים את זה תעשה ואת זה לא תעשה. שזה מצד הבריאה שהוא בעלת גבול וכמשנת"ל מה שאין כן מצד היחוד האמיתי ומדרגת עד שלא נברא אומר על טמא טהור ומראה פנים כנ"ל. ואין כאן גדר וגבול ומשמוש במעשים וכמו שנתבאר לעיל. וענין פלוגתת יפשפש וימשמש היא עצמה הפלוגתא בברכות (ל"ד:) אי בעל תשובה גדול או צ"ג. יפשפש הוא מדרגת בעל תשובה שב על העבר. וימשמש בהוה מדרגת צדיק גמור ובמקום אחר ביארנום שהם ב' מדרגות יוסף ודוד [תרין משיחין יוסף הצדיק ודהמלך ע"ה הגבר הוקם על ודרז"ל((ע"ז ה' ע"א) שהקים עולה של תשובה ואין כאן מקום להאריך]:

כ״ו ים שעשה שלמה כו' (עירובין י"ד ע"א) כבר כתב הרמב"ם סוף ה' מקואות רמז שיש במקוה ע"ש. והוא גם כן בדברי רז"ל שילהי יומא להמשיל טהרת עונות לטבילת המקוה יעו"ש שאמרו דומה לטובל ושרץ בידו כו' ע"ש. [דנקטי שרץ שהוא הראשון מאבות הטומאה בריש כלים והוא שכיח] ויסודו בכתוב ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ותשובה ששב להשם יתברך בכל לבו רומז למים ורמז יש בדבר כמו שכתוב בספר החינוך כמו שהי' העולם כולו בתחלה מים במים וכאלו היום נולד כו' ע"ש. ועוד דברים בגו על פי מה שנתבאר לעיל בדברינו כי התיקון ואמירת על טמא טהור הוא במדרגת שלא נברא שהוא היחוד הגמור אז הוא תיקון הקודם. וזהו כשמתכסה כולו במים כאלו אינו בעולם כנ"ל. ואז"ל (יומא פ"ה:) מי מטהר אתכם הקב"ה. הוא כמו שכתוב ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים. וכשיטבול עצמו במים אלו שהוא דעת את ד' ויתכסה כל גופו רצה לומר שכל כחותיו יהיו שקועים בעסק זה אז נטהר מעונות שזהו הדביקות הגמור ובלבד שכל גופו עולה בהן. שכל תאותיו ומחשבותיו וכחותיו בפרטי פרטות אין להם שום תשוקה ורצון כל שהוא לעניני זה העולם רק למה שהוא רצון השם יתברך ושקועים בזה לבד כולם אחד לא נעדר. ושיערו חכמים זה ארבעים סאה כי סבה היא המדה היותר גדולה מעבירות כמו שכתוב בסוטה ח' ב' בסאסאה כו' אין לי אלא סאה כו' כי מקום העבירות והחטאים הוא רק בזה העולם כמו שכתוב דלעתיד לבוא ישחט יצר הרע בשילהי סוכה. וא' בבראשית רבה (פי"א) מי שאין משמר שבת כאן שם משמר ע"כ. ובפ' עושין פסין (י"א.) דרשעין אומרין יפה דנת כו' ולכך כמו שהעולם הזה בעל גבול. כך העבירות יש להם גבול מה שאין כן המצוות אין להם גבול ולכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (כמו שכתוב קידושין ל"ט ע"ב) דהאי עלמא בעל גבול ושכר מצוה אין להם גבול. ואיכא למ"ד בנדה (ס"א:) מצות אין בטילות לעתיד לבא. ואז"ל (ברכות ס"ד:) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל. דגם שם יש מקום למצות. והיינו כמו שכתוב בספרק קמא דקדושין (מ'.) דמחשבה טובה מצרפה למעשה ואפילו חשב כו' ונאנס מעלה עליו הכתוב. כאלו עשה. אבל מחשבה רעה אין מצרף למעשה שהעבירה היא רק במעשה והיא בעלת גבול דוגמת עולם הזה עולם העשיה מה שאין כן המחשבה אין לה גבול וגדר כלל:

כ״ז והנה מדת עולם הזה איתא בפרק עושין פסוק (כ"א.) דשמים בזרת תיכן חצי אמה על חצי אמה. והנה איתא בתמיד (ל"ב.) דמשמים לארץ כממזרח למערב. אם כן היא גם בגובה חצי אמה והוא אם כן א' מכ"ד (עיין עירובין כ"א ע"א תוד"ה אחד) משיעור מקוה דהיינו סאה ושני שלישי סאה שהם עשרה קבין. וזהו צחות לשונם בקדושין (מ"ט ב') דחשיב כמה דברים שירדו לעולם עשרה קבין ע"ש והיינו שיעור כל העולם. ומ"ש שם תשעה נטלו כו' ואחד כל העולם כולו רצה לומר כי ידון דכל דבר נחלק לעשר שזה לא ימלט שום דבר שלא יחולק לזה כנודע מטעם חכמי האמת וגם דל הפילוסופים הודו לזה. והראשון הוא המקור הכוללם שממנו הם מתפשטים והוא עומק ראשית של הכל הנודע ומתבאר אצלינו במקום אחר. והתשעה הם כוללים כל גוף הגשם וז"ש ט' נטלו כו' רצה לומר כל חלקיו, רק האחד המקור הכוללם מתפשט בכל העולם ועל ידי כל העולם שותים תמצית אותו מקום שנטל התשעה והבן זה. והנה איתא (מדרש הובא בתוס' פסחים צ"ד א"א) העולם שליש ישוב כו' וכן פירש"י על וכל בשליש עפר הארץ ושם הוא מקום בני אדם והבחירה ברע. ונמצא הם כוללים רק שליש שהוא ג' קבין ואיתא המקור הכוללם הרי ד' קבין ועם תוספת שליש לגודשא ביבש (עירובין י"ד:) [כמו שכתוב במקום אחר כי מעשה המצות לח כי התורה משולה למים וכן אז"ל (כלים פי"ז מי"ג) כל שבים טהור והחטא משל ליבש, ארץ הנגב נתתנו] הרי מדת סאה לחומר החטאים הכוללים כל העולם כולו המיושב עם הגודשא רצה לומר בתכלית כובד העון, ומדת הכלי לבד הגודשא ב' שלישי סאה והיא מכוון א' מששים משיעור מקרה שהיא כלי מחזיק ארבעים סאה [ובהדי גודשא ס'] וכדרך שאמרו בפסחים (צ"ד.) עולם אחד מששים בגן. ועיין בתורת חיים [(ב"ב דע"ג)] דכל א' מששים שבגמ' רצה לומר שזה בטל בזה לפי שביטול איסורין היא בששים ע"ש, וכן צריך תשובת המשקל כל כך עד שיתבטל כובד עונג העבירה נגד כובד מרירות התשובה וכלא היה ולכך שיעורו ששים פעמים נגד כובד עון:

כ״ח ועוד דברים בגו כי ארבעים סאה הוא תתק"ס לוג. ומצינו בפ"י דתרומות (ירושלמי שם הל"ה) ביטול אחד מתתק"ס וע' בתשובות הרשב"א סי' תכ"ו וסי' ריש עמוד א' ושאר ראשונים חכמי לב נבוכו וכתבו שלא ידעו טעם שיעור זה. אבל דע כי אלף הוא מספר שלם החוזר ליחוד כידוע שמתחילים למנות עשרת אלפים מאה אלפים והאלף חוזר ליחחוד [ומה שנמצא רבוא אינו שם מספר רק לשון רבוי כמו שכתבתי במקום אחר] ולכן אל"ף אותיותיו אלף שזה חוזר ליחוד, והטעם כי עשרה הוא מספר שלם שכן כל המספרים הם הולכים עשרות עשרות וכן כל עניני עולם חלוקים לעשרה מאמרות נברא העולם. ועשרה הוא קומה שלימה. ולפי שכל גוף נברא הוא מוגדר בששה הקצוות והוא ההתפשטות באורך ורוחב וגובה ועל ידי זה ההתפשטות באורך ורוחב נעשה מרובע מעשרה והוא מאה וכשמתפשט גם לגובה הוא מעוקב עשרה שהוא מספר אלף. ואז הוא גשם שלם וחוזר להיות גוף יחידי נברא והוא בסוד אמרם (עיין בראשית רבה פכ"א) מה אני יחיד בעליונים שזהו א' ואותיות ל"ף שהוא רק מילוי אות הא' נעשה אל"ף שהיא ההתפשטות לכל צד להיות קומה שלימה ומלאה ואז חוזר הכל ליחוד ואין כאן מקום להאריך בזה. ובמקום אחר ביארנו בזה ענין שרי ישראל שהולכים רק עד שרי אלפים ואין עוד כי שרי רבואות לא מצינו שמה שיותר מאלף הוא מדרגת המלך שלכן חרה לשאול מה שנתנו לו האלפים ולדוד הרבבות ועוד לו אך המלוכה. וכן אמרו לדוד ששקול כעשרת אלפים ע"ש כי המלך הוא כולל הגופים שלימים הנבראים כולם וגם זה מספר כללי וקומה שלימה כזה הוא עשרה ואין כאן מקומו. וזהו ענין לשונם בכל מקום בריה אפילו באלף לא בטיל נקטו לגוזמא. ובלשון הכתוב גם כן אחד מאלף מצאתי ונאמר מליץ אחד מני אלף. מספר אלף שהוא תכלית הביטול אבר הפרטי לכלל הגמור שבתכלית ההתפשטות. וזהו ענין הבטולים שמצינו א' מששה לענין מקח וממכר דשתות קנה ויותר משתות בטל מקח שהוא כענין ביטול דבשתות בטלה השיעור אונאה לגבי גוף החפץ. וכן (בב"ב צ' א') אין מוסיפין על המדות והמטבע ואין משתכרין יותר משתות הכל כענין בטול. ומצינו גם כן בטול אחד מעשר (שם צ"ג ב') במשנה עשר מתולעות עשר קוססות עשר פוטסות למאה, [ומ"ש שם רובע לסאה בפירות אינו שהפירות עצמן רעות כמו הנך רק טינופות אחרות ובמקום אחר ביארנו] ומצינו ביטול בששים לכל איסורים וביטול במאה לאיסורים פרטים וביטול בתתק"ס. וביאור זה כמו שכתבתי במקום אחר כי כל דבר חלוק רק לשלשה ההתחלה והאמצע והסוף. כי לעולם רובו ככולו ועד האמצע שהרוב עדיין נשאר כאלו כולו שם ועדיין עומד בהתחלה ומנקודת האמצע ואחריו שרובו עבר כאלו כולו שם ועומד בסוף וכמו שאמרו בפרק קמא דקדושין (י"ב.) כיון דנפיק מפלגא קרוב לאלפיים קרינן. וזהו מצד הרגשת האדם שאנו מחזיקים בכל דבר רובו ככולו אבל מצד הבריאה היא היתה בשלימות כל דבר כולו ממש. ולכך עשר מתולעות כו' שהביטול ממילא מצד טבע הבריאה הוא א' בעשר ביטול הפרטי בקומה שלימה. ובאונאה והשתכרות שהוא מעשה האדם רובו ככולו ואחד מששה בטל. וכן ביטול הטעם שהוא מה שנרגש לאדם הוא אחד מששים ושוב אין נרגש הטעם. אבל דברים שאין די בביטול הטעם אז ביטולם אחד ממאה שהוא הביטול הגמור מצד טבע הבריאה:

כ״ט ואמנם מה שזה בעשרות וזה במאות.דע כי ד' מדרגות יחידות עשיריות מאות אלפים ביארנו במקום אחר שהם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה הידועים לחכמי האמת, שאצילות הוא וגרמוהו חד תמן והוא יחידות והולך ומתרבה עד עשיריות שהוא בתכלית הרבוי והיפך היחוד ומגיע למספר אלף שהוא הרבוי היותר שלם במספרים וכסבורין אנו שהוא רבוי גמור ואינו אלא יחוד גמור כמו שנתבאר לעיל. והוא בסוד נעוץ סופן בתחלתן וכמראה הברק שהאות במקום שכלה חוזר ומתלהט וכמו שכתוב לעיל אף הוא יחיד בתחתונים שאמת מארץ תצמח. ורק דעולם העשיה ומשם יצמח ויתגלה תכלית עומק היחוד על ידי האדם ששרשו למעלה מעולם האצילות והוא מגלה שגם הרבוי הזה הוא יחוד גמור וכמו שנתבאר סוד זה למעלה ראש. רק שהוא מילוי היחוד וכמו שכתוב לעיל והם באדם מחשבה שבמוח ורצון והרגשה שבלב וכחות האברים שבדם ובכבד. ויציאת הפעולה על ידי מעשה האברים. וד' כחות אלו הם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה כמ"ש במקום אחר. והם נגד ד' המספרים הנזכר לעיל שהם ד' שמות הידועים לחכמי ההנדסה שהם נקודה וקו ושטח וגשם. הנקודה היא שאין לה שום התפשטות והיא חכמה שבמוח כידוע שהחכמה נקרא נקודה בכמה מקומות בזוהר. שאין לו תפיסה ולא קיימא לשאלה ואינו בעל קצוות כלל שהוא דבר המוגדר במקום וקיימא לשאלה מה שאין כן המחשבה אינה מוגדרת כלל בקצוות שאינה בעלת גבול ומקום כלל ולכך היא נקודה [וכל דברים אלו עמוקים מאוד ומתבארים במקום אחר בארוכה] והקו הוא בעל ב' קצוות שיש לו התפשטות א' וממנו נתהוה ב' קצוות והוא עץ הדעת טוב ורע שהוא מטה וקו שיש לו ב' קצוות טוב ורע. והוא הלב באדם כידוע ששם עץ הדעת טוב ורע לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו שההרגשה היא רק בב' קצוות והם טוב ורע. ושטח הוא בעל ד' קצוות והוא כחות המתפשטות מן הלב שהם מתפשטים מן הלב והנהגתם הוא על ידי החכמה שבמוח. והנה מצד הלב ההרגשה בטוב ורע הוא רק מה שהאדם מרגיש במתוק ומר ונאה ומגונה. וזהו נקרא טוב ורע כמ"ש בזוהר דרע היינו רע לבריות וזהו המורגש לאדם עצמו שהוא גם כן מכלל הבריות מה שהוא רע להם ונודע ונרגש להם. אבל הרע לשמים וטוב לשמים דהיינו צדיק ורשע והוא בענין או"ה טמא וטהור שהוא מצד התורה והחכמה העליונה זה מושג מצד החכמה [כענין קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא נתנה (יומא כ"ח:) ונקטו אברהם אבינו כמו שכתוב במקום אחר כי האבות ודוד המלך ע"ה הם נגד ד' אלו ואברהם אבינו ע"ה נגד חכמה שבמוח] שבמוח כענין איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב ע"א). דכל האיסורין הגם דאין מורגש רע בשעת מעשה לעתיד ובאחריתו ינחם ע"ז שירגיש הרע שבו. וזהו מצד החכמה רק שבמקומה במוח שם ואין מקום לרע כלל וכמו שכתוב (קידושין ל"ט:) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. [מה שאין כן הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כ"ט:) כי הרהור בלב ומחשבה במוח כמו שכתוב במקום אחר] וכמו שכתוב במקום אחר על נשמה שנתת בי טהורה היא רק ההתפשטות בכח האברים שהם הנשפעים מן הלב ששם יש גם כן הנטיה לרע ממילא מצד החכמה יש גם כן נטיה לאיסור. וזהו ד' קצוות טוב ורע ואיסור והתיר שהם ב' המרחקים אורך ורוחב אבל בגובה אין להם התפשטות כל זמן שלא יצא לפועל במעשה. וביציאה לפועל נעשה בעל ג' מרחקים וו' קצוות שהוא התפשטות האורך והרוחב דהיינו הטוב לשמים וטוב לבריות בגובה גם כן רצה לומר שיהיה הטוב בשלימות כפי עומק המחשבה של מעלה שעל זה רומז הגובה. וזהו ענין נעוץ סופן בתחלתן ויעוין מה שכתבתי במקום אחר בענין מדת אורך ורוחב וגובה של תיבת נח בזה. ולכך בענין הטוב ורע שבין אדם לחבירו השיעור בעשרות. ולענין איסור והיתר השיעור במאות. ולענין בריה ודבר שהוא חשוב שבריה היא קומה שלימה והיא שלם מכל צדדיו ובעל ג' מרחקים ביטולו בשלימות הג' מרחקים שהוא באלף. והנה ביטול מצד שלימות הבריאה בזולת המורגש לאדם הוא בכולו ולא ברובו כמו שנתבאר לעיל. אמנם לפי שהגובה היא מצד המעשה ולא ממילא ובזה היה ראוי להיות רובו ככולו כנ"ל רק ידוע כי העשרה שחלוק כד' האחרון שבהם הוא היציאה לפועל במעשה כנודע מטעם חכמי הקבלה בזה ואין כאן מקומו ביאורו. ולכך גם העשיה שהוא הגובה חלוק לעשר כנ"ל והאחרון הוא גמר העשיה בו באמת רובו ככולו ולכך די בתתק"ס והבן זה היטב:

ל׳ והנה לוג היא שיעור שלם כמו שכתוב במקום אחר על משנה (סוכה מ"ח:) מלוג היה מנסך כל שמונה ולא תמצא בתורה מדות קטנות יותר ולכך ביטול טמא בטהור הוא בתתק"ס לוג. וזה מים שכל גופו עולה, כי כל גוף הוא בעל ג' קצוות אורך ורוחב וגובה ולכך לגוף צריך תתק"ס פעם כנ"ל. ושיעורו אמה על אמה ברום שלש הגובה ג' פעמים מן האורך והרוחב שהוא כולל שלשתם כנ"ל דסוף מעשה במחשבה תחלה. והנה שלמה המלך ע"ה שלמה שמו ושלימה בשנתו (ע' ברכות ל"ט:) שהי' חפץ להשיג תכלית השלימות כידוע וכמו שכתוב בזוהר דבימיו קיימא סיהרא בשלימותא. לכך עשה ים המחזיק ק"נ מקוה טהרה ולכאורה ים משמע מים שאין לכם סוף והרי יש להם מדה. אך בירושלמי איתא והובא בתוס' פסחים ק"ט ב' דרגלי השוורים היו חלולים ע"ש. והיו מחוברים לתהום והיינו דזהו תכלית הבעל גבול כאשר הוא דבוק במקורו באין סוף ובלתי בעל גבול וכלי כזה הדבוק במקור כל כך הוא מחזיק ק"נ מקוה טהרה שהיא סיהרא בשלמותא. שהוא יום הט"ו כמו שכתוב בבראשית רבה (פ"ו) דהלבנה עושה י"ד מטמועין (פירש"י והערוך שקיעות דהיינו שקיעת הלבנה) לפניו וי"ד לאחריו והט"ו הוא האמצעי השלם. וכן שלמה המלך ע"ה הוא הדור הט"ו מאברהם אבינו ע"ה וכן ממנו עד צדקיהו. והנה על אברהם אבינו ע"ה דרשו בבראשית רבה (פי"ט) פסוק מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח. והוא הראשון שטבל במקוה טהרה מן הטומאה הקודמת והוא נקרא טהור והיא השלימות נגד החסרון. אבל בשלימות עצמו יש מעלות והם חמשה עשר [וכך קבלתי] כדתנן במדות((פ"ב מ"ה) ט"ו מעלות מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים. שט"ו עליות במעלות יש [מעזרת נשים עד עזרת ישראל שהאשה היא המעלה הראשונה שהוא תוקף התשוקה להשם יתברך והוא אברהם אבינו ע"ה שהי' תחלה לתוקף התשוקה כידוע. והאחרונה הוא האיש שהוא מילוי התשוקה בתוקף גילוי השכינה וההשגה. וכשזכו איש ואשה שם י-ה ביניהם (סוטה י"ז.) שהוא בגימ' ט"ו המעלות ובזה השם נבראו ב' עולמות כמו שכתוב במנחות (כ"ט:) והה"א היא באשה ובו נברא העולם הזה שבו היא התשוקה והיום לעשותם] ולא המילוי לתשוקה בהשגה שלימה שהוא הקבול שכר והוא לעתיד לבוא והוא העולם הבא שנברא ביו"ד שהוא באיש. כי כל דבר נחלק לג' ראש תוך סוף והראש הוא התשוקה והתוך כבר הוא התחלת המילוי ולכך תוך וסוף שניהם באיש והם בעולם, עולם הזה וימות המשיח ועולם הבא. וימות המשיח הוא התוך וכן הגן עדן שאחר המיתה והקבול שכר. ועולם הבא נקרא הבא כמו שכתוב בזוהר שהוא בא, בכל עת בא עד שיבוא לגמרי. והוא במספר המעלות שעולים מעלה אחר מעלה. ולבאים בסוד ד' ידוע כי הה"א שבשם רומזים לנוקבין ואשה והיא במדרגת הה"א כנ"ל [ולכך נתוסף באברהם אבינו ע"ה ה"א] והיו"ד והוי"ו רומזים לדכר ואיש והכ"א שהוי"ו הוא רובו של יו"ד וככולו כמו שנתבאר לעיל. רק שזה במקור וזה בנרגש מצד האדם כמו שכתוב לעיל ואין כאן מקום להאריך עוד] והנה כל דבר כאשר הוא בשלימות הוא כלול מעשר וכידוע וכמשנת"ל ולכך הם ק"נ מקוה טהרה: