דובר צדק, קונטרס דובר צדק, עירובין ד׳Dover Tzedek, Kuntres Dover Tzedek, Eruvin 4
א׳ ים שעשה שלמה כו' (עירובין י"ד ע"א) כבר כתב הרמב"ם סוף ה' מקואות רמז שיש במקוה ע"ש. והוא גם כן בדברי רז"ל שילהי יומא להמשיל טהרת עונות לטבילת המקוה יעו"ש שאמרו דומה לטובל ושרץ בידו כו' ע"ש. [דנקטי שרץ שהוא הראשון מאבות הטומאה בריש כלים והוא שכיח] ויסודו בכתוב ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ותשובה ששב להשם יתברך בכל לבו רומז למים ורמז יש בדבר כמו שכתוב בספר החינוך כמו שהי' העולם כולו בתחלה מים במים וכאלו היום נולד כו' ע"ש. ועוד דברים בגו על פי מה שנתבאר לעיל בדברינו כי התיקון ואמירת על טמא טהור הוא במדרגת שלא נברא שהוא היחוד הגמור אז הוא תיקון הקודם. וזהו כשמתכסה כולו במים כאלו אינו בעולם כנ"ל. ואז"ל (יומא פ"ה:) מי מטהר אתכם הקב"ה. הוא כמו שכתוב ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים. וכשיטבול עצמו במים אלו שהוא דעת את ד' ויתכסה כל גופו רצה לומר שכל כחותיו יהיו שקועים בעסק זה אז נטהר מעונות שזהו הדביקות הגמור ובלבד שכל גופו עולה בהן. שכל תאותיו ומחשבותיו וכחותיו בפרטי פרטות אין להם שום תשוקה ורצון כל שהוא לעניני זה העולם רק למה שהוא רצון השם יתברך ושקועים בזה לבד כולם אחד לא נעדר. ושיערו חכמים זה ארבעים סאה כי סבה היא המדה היותר גדולה מעבירות כמו שכתוב בסוטה ח' ב' בסאסאה כו' אין לי אלא סאה כו' כי מקום העבירות והחטאים הוא רק בזה העולם כמו שכתוב דלעתיד לבוא ישחט יצר הרע בשילהי סוכה. וא' בבראשית רבה (פי"א) מי שאין משמר שבת כאן שם משמר ע"כ. ובפ' עושין פסין (י"א.) דרשעין אומרין יפה דנת כו' ולכך כמו שהעולם הזה בעל גבול. כך העבירות יש להם גבול מה שאין כן המצוות אין להם גבול ולכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (כמו שכתוב קידושין ל"ט ע"ב) דהאי עלמא בעל גבול ושכר מצוה אין להם גבול. ואיכא למ"ד בנדה (ס"א:) מצות אין בטילות לעתיד לבא. ואז"ל (ברכות ס"ד:) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל. דגם שם יש מקום למצות. והיינו כמו שכתוב בספרק קמא דקדושין (מ'.) דמחשבה טובה מצרפה למעשה ואפילו חשב כו' ונאנס מעלה עליו הכתוב. כאלו עשה. אבל מחשבה רעה אין מצרף למעשה שהעבירה היא רק במעשה והיא בעלת גבול דוגמת עולם הזה עולם העשיה מה שאין כן המחשבה אין לה גבול וגדר כלל:
1
ב׳ והנה מדת עולם הזה איתא בפרק עושין פסוק (כ"א.) דשמים בזרת תיכן חצי אמה על חצי אמה. והנה איתא בתמיד (ל"ב.) דמשמים לארץ כממזרח למערב. אם כן היא גם בגובה חצי אמה והוא אם כן א' מכ"ד (עיין עירובין כ"א ע"א תוד"ה אחד) משיעור מקוה דהיינו סאה ושני שלישי סאה שהם עשרה קבין. וזהו צחות לשונם בקדושין (מ"ט ב') דחשיב כמה דברים שירדו לעולם עשרה קבין ע"ש והיינו שיעור כל העולם. ומ"ש שם תשעה נטלו כו' ואחד כל העולם כולו רצה לומר כי ידון דכל דבר נחלק לעשר שזה לא ימלט שום דבר שלא יחולק לזה כנודע מטעם חכמי האמת וגם דל הפילוסופים הודו לזה. והראשון הוא המקור הכוללם שממנו הם מתפשטים והוא עומק ראשית של הכל הנודע ומתבאר אצלינו במקום אחר. והתשעה הם כוללים כל גוף הגשם וז"ש ט' נטלו כו' רצה לומר כל חלקיו, רק האחד המקור הכוללם מתפשט בכל העולם ועל ידי כל העולם שותים תמצית אותו מקום שנטל התשעה והבן זה. והנה איתא (מדרש הובא בתוס' פסחים צ"ד א"א) העולם שליש ישוב כו' וכן פירש"י על וכל בשליש עפר הארץ ושם הוא מקום בני אדם והבחירה ברע. ונמצא הם כוללים רק שליש שהוא ג' קבין ואיתא המקור הכוללם הרי ד' קבין ועם תוספת שליש לגודשא ביבש (עירובין י"ד:) [כמו שכתוב במקום אחר כי מעשה המצות לח כי התורה משולה למים וכן אז"ל (כלים פי"ז מי"ג) כל שבים טהור והחטא משל ליבש, ארץ הנגב נתתנו] הרי מדת סאה לחומר החטאים הכוללים כל העולם כולו המיושב עם הגודשא רצה לומר בתכלית כובד העון, ומדת הכלי לבד הגודשא ב' שלישי סאה והיא מכוון א' מששים משיעור מקרה שהיא כלי מחזיק ארבעים סאה [ובהדי גודשא ס'] וכדרך שאמרו בפסחים (צ"ד.) עולם אחד מששים בגן. ועיין בתורת חיים [(ב"ב דע"ג)] דכל א' מששים שבגמ' רצה לומר שזה בטל בזה לפי שביטול איסורין היא בששים ע"ש, וכן צריך תשובת המשקל כל כך עד שיתבטל כובד עונג העבירה נגד כובד מרירות התשובה וכלא היה ולכך שיעורו ששים פעמים נגד כובד עון:
2
ג׳ ועוד דברים בגו כי ארבעים סאה הוא תתק"ס לוג. ומצינו בפ"י דתרומות (ירושלמי שם הל"ה) ביטול אחד מתתק"ס וע' בתשובות הרשב"א סי' תכ"ו וסי' ריש עמוד א' ושאר ראשונים חכמי לב נבוכו וכתבו שלא ידעו טעם שיעור זה. אבל דע כי אלף הוא מספר שלם החוזר ליחוד כידוע שמתחילים למנות עשרת אלפים מאה אלפים והאלף חוזר ליחחוד [ומה שנמצא רבוא אינו שם מספר רק לשון רבוי כמו שכתבתי במקום אחר] ולכן אל"ף אותיותיו אלף שזה חוזר ליחוד, והטעם כי עשרה הוא מספר שלם שכן כל המספרים הם הולכים עשרות עשרות וכן כל עניני עולם חלוקים לעשרה מאמרות נברא העולם. ועשרה הוא קומה שלימה. ולפי שכל גוף נברא הוא מוגדר בששה הקצוות והוא ההתפשטות באורך ורוחב וגובה ועל ידי זה ההתפשטות באורך ורוחב נעשה מרובע מעשרה והוא מאה וכשמתפשט גם לגובה הוא מעוקב עשרה שהוא מספר אלף. ואז הוא גשם שלם וחוזר להיות גוף יחידי נברא והוא בסוד אמרם (עיין בראשית רבה פכ"א) מה אני יחיד בעליונים שזהו א' ואותיות ל"ף שהוא רק מילוי אות הא' נעשה אל"ף שהיא ההתפשטות לכל צד להיות קומה שלימה ומלאה ואז חוזר הכל ליחוד ואין כאן מקום להאריך בזה. ובמקום אחר ביארנו בזה ענין שרי ישראל שהולכים רק עד שרי אלפים ואין עוד כי שרי רבואות לא מצינו שמה שיותר מאלף הוא מדרגת המלך שלכן חרה לשאול מה שנתנו לו האלפים ולדוד הרבבות ועוד לו אך המלוכה. וכן אמרו לדוד ששקול כעשרת אלפים ע"ש כי המלך הוא כולל הגופים שלימים הנבראים כולם וגם זה מספר כללי וקומה שלימה כזה הוא עשרה ואין כאן מקומו. וזהו ענין לשונם בכל מקום בריה אפילו באלף לא בטיל נקטו לגוזמא. ובלשון הכתוב גם כן אחד מאלף מצאתי ונאמר מליץ אחד מני אלף. מספר אלף שהוא תכלית הביטול אבר הפרטי לכלל הגמור שבתכלית ההתפשטות. וזהו ענין הבטולים שמצינו א' מששה לענין מקח וממכר דשתות קנה ויותר משתות בטל מקח שהוא כענין ביטול דבשתות בטלה השיעור אונאה לגבי גוף החפץ. וכן (בב"ב צ' א') אין מוסיפין על המדות והמטבע ואין משתכרין יותר משתות הכל כענין בטול. ומצינו גם כן בטול אחד מעשר (שם צ"ג ב') במשנה עשר מתולעות עשר קוססות עשר פוטסות למאה, [ומ"ש שם רובע לסאה בפירות אינו שהפירות עצמן רעות כמו הנך רק טינופות אחרות ובמקום אחר ביארנו] ומצינו ביטול בששים לכל איסורים וביטול במאה לאיסורים פרטים וביטול בתתק"ס. וביאור זה כמו שכתבתי במקום אחר כי כל דבר חלוק רק לשלשה ההתחלה והאמצע והסוף. כי לעולם רובו ככולו ועד האמצע שהרוב עדיין נשאר כאלו כולו שם ועדיין עומד בהתחלה ומנקודת האמצע ואחריו שרובו עבר כאלו כולו שם ועומד בסוף וכמו שאמרו בפרק קמא דקדושין (י"ב.) כיון דנפיק מפלגא קרוב לאלפיים קרינן. וזהו מצד הרגשת האדם שאנו מחזיקים בכל דבר רובו ככולו אבל מצד הבריאה היא היתה בשלימות כל דבר כולו ממש. ולכך עשר מתולעות כו' שהביטול ממילא מצד טבע הבריאה הוא א' בעשר ביטול הפרטי בקומה שלימה. ובאונאה והשתכרות שהוא מעשה האדם רובו ככולו ואחד מששה בטל. וכן ביטול הטעם שהוא מה שנרגש לאדם הוא אחד מששים ושוב אין נרגש הטעם. אבל דברים שאין די בביטול הטעם אז ביטולם אחד ממאה שהוא הביטול הגמור מצד טבע הבריאה:
3
ד׳ ואמנם מה שזה בעשרות וזה במאות.דע כי ד' מדרגות יחידות עשיריות מאות אלפים ביארנו במקום אחר שהם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה הידועים לחכמי האמת, שאצילות הוא וגרמוהו חד תמן והוא יחידות והולך ומתרבה עד עשיריות שהוא בתכלית הרבוי והיפך היחוד ומגיע למספר אלף שהוא הרבוי היותר שלם במספרים וכסבורין אנו שהוא רבוי גמור ואינו אלא יחוד גמור כמו שנתבאר לעיל. והוא בסוד נעוץ סופן בתחלתן וכמראה הברק שהאות במקום שכלה חוזר ומתלהט וכמו שכתוב לעיל אף הוא יחיד בתחתונים שאמת מארץ תצמח. ורק דעולם העשיה ומשם יצמח ויתגלה תכלית עומק היחוד על ידי האדם ששרשו למעלה מעולם האצילות והוא מגלה שגם הרבוי הזה הוא יחוד גמור וכמו שנתבאר סוד זה למעלה ראש. רק שהוא מילוי היחוד וכמו שכתוב לעיל והם באדם מחשבה שבמוח ורצון והרגשה שבלב וכחות האברים שבדם ובכבד. ויציאת הפעולה על ידי מעשה האברים. וד' כחות אלו הם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה כמ"ש במקום אחר. והם נגד ד' המספרים הנזכר לעיל שהם ד' שמות הידועים לחכמי ההנדסה שהם נקודה וקו ושטח וגשם. הנקודה היא שאין לה שום התפשטות והיא חכמה שבמוח כידוע שהחכמה נקרא נקודה בכמה מקומות בזוהר. שאין לו תפיסה ולא קיימא לשאלה ואינו בעל קצוות כלל שהוא דבר המוגדר במקום וקיימא לשאלה מה שאין כן המחשבה אינה מוגדרת כלל בקצוות שאינה בעלת גבול ומקום כלל ולכך היא נקודה [וכל דברים אלו עמוקים מאוד ומתבארים במקום אחר בארוכה] והקו הוא בעל ב' קצוות שיש לו התפשטות א' וממנו נתהוה ב' קצוות והוא עץ הדעת טוב ורע שהוא מטה וקו שיש לו ב' קצוות טוב ורע. והוא הלב באדם כידוע ששם עץ הדעת טוב ורע לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו שההרגשה היא רק בב' קצוות והם טוב ורע. ושטח הוא בעל ד' קצוות והוא כחות המתפשטות מן הלב שהם מתפשטים מן הלב והנהגתם הוא על ידי החכמה שבמוח. והנה מצד הלב ההרגשה בטוב ורע הוא רק מה שהאדם מרגיש במתוק ומר ונאה ומגונה. וזהו נקרא טוב ורע כמ"ש בזוהר דרע היינו רע לבריות וזהו המורגש לאדם עצמו שהוא גם כן מכלל הבריות מה שהוא רע להם ונודע ונרגש להם. אבל הרע לשמים וטוב לשמים דהיינו צדיק ורשע והוא בענין או"ה טמא וטהור שהוא מצד התורה והחכמה העליונה זה מושג מצד החכמה [כענין קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא נתנה (יומא כ"ח:) ונקטו אברהם אבינו כמו שכתוב במקום אחר כי האבות ודוד המלך ע"ה הם נגד ד' אלו ואברהם אבינו ע"ה נגד חכמה שבמוח] שבמוח כענין איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב ע"א). דכל האיסורין הגם דאין מורגש רע בשעת מעשה לעתיד ובאחריתו ינחם ע"ז שירגיש הרע שבו. וזהו מצד החכמה רק שבמקומה במוח שם ואין מקום לרע כלל וכמו שכתוב (קידושין ל"ט:) מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. [מה שאין כן הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כ"ט:) כי הרהור בלב ומחשבה במוח כמו שכתוב במקום אחר] וכמו שכתוב במקום אחר על נשמה שנתת בי טהורה היא רק ההתפשטות בכח האברים שהם הנשפעים מן הלב ששם יש גם כן הנטיה לרע ממילא מצד החכמה יש גם כן נטיה לאיסור. וזהו ד' קצוות טוב ורע ואיסור והתיר שהם ב' המרחקים אורך ורוחב אבל בגובה אין להם התפשטות כל זמן שלא יצא לפועל במעשה. וביציאה לפועל נעשה בעל ג' מרחקים וו' קצוות שהוא התפשטות האורך והרוחב דהיינו הטוב לשמים וטוב לבריות בגובה גם כן רצה לומר שיהיה הטוב בשלימות כפי עומק המחשבה של מעלה שעל זה רומז הגובה. וזהו ענין נעוץ סופן בתחלתן ויעוין מה שכתבתי במקום אחר בענין מדת אורך ורוחב וגובה של תיבת נח בזה. ולכך בענין הטוב ורע שבין אדם לחבירו השיעור בעשרות. ולענין איסור והיתר השיעור במאות. ולענין בריה ודבר שהוא חשוב שבריה היא קומה שלימה והיא שלם מכל צדדיו ובעל ג' מרחקים ביטולו בשלימות הג' מרחקים שהוא באלף. והנה ביטול מצד שלימות הבריאה בזולת המורגש לאדם הוא בכולו ולא ברובו כמו שנתבאר לעיל. אמנם לפי שהגובה היא מצד המעשה ולא ממילא ובזה היה ראוי להיות רובו ככולו כנ"ל רק ידוע כי העשרה שחלוק כד' האחרון שבהם הוא היציאה לפועל במעשה כנודע מטעם חכמי הקבלה בזה ואין כאן מקומו ביאורו. ולכך גם העשיה שהוא הגובה חלוק לעשר כנ"ל והאחרון הוא גמר העשיה בו באמת רובו ככולו ולכך די בתתק"ס והבן זה היטב:
4
ה׳ והנה לוג היא שיעור שלם כמו שכתוב במקום אחר על משנה (סוכה מ"ח:) מלוג היה מנסך כל שמונה ולא תמצא בתורה מדות קטנות יותר ולכך ביטול טמא בטהור הוא בתתק"ס לוג. וזה מים שכל גופו עולה, כי כל גוף הוא בעל ג' קצוות אורך ורוחב וגובה ולכך לגוף צריך תתק"ס פעם כנ"ל. ושיעורו אמה על אמה ברום שלש הגובה ג' פעמים מן האורך והרוחב שהוא כולל שלשתם כנ"ל דסוף מעשה במחשבה תחלה. והנה שלמה המלך ע"ה שלמה שמו ושלימה בשנתו (ע' ברכות ל"ט:) שהי' חפץ להשיג תכלית השלימות כידוע וכמו שכתוב בזוהר דבימיו קיימא סיהרא בשלימותא. לכך עשה ים המחזיק ק"נ מקוה טהרה ולכאורה ים משמע מים שאין לכם סוף והרי יש להם מדה. אך בירושלמי איתא והובא בתוס' פסחים ק"ט ב' דרגלי השוורים היו חלולים ע"ש. והיו מחוברים לתהום והיינו דזהו תכלית הבעל גבול כאשר הוא דבוק במקורו באין סוף ובלתי בעל גבול וכלי כזה הדבוק במקור כל כך הוא מחזיק ק"נ מקוה טהרה שהיא סיהרא בשלמותא. שהוא יום הט"ו כמו שכתוב בבראשית רבה (פ"ו) דהלבנה עושה י"ד מטמועין (פירש"י והערוך שקיעות דהיינו שקיעת הלבנה) לפניו וי"ד לאחריו והט"ו הוא האמצעי השלם. וכן שלמה המלך ע"ה הוא הדור הט"ו מאברהם אבינו ע"ה וכן ממנו עד צדקיהו. והנה על אברהם אבינו ע"ה דרשו בבראשית רבה (פי"ט) פסוק מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח. והוא הראשון שטבל במקוה טהרה מן הטומאה הקודמת והוא נקרא טהור והיא השלימות נגד החסרון. אבל בשלימות עצמו יש מעלות והם חמשה עשר [וכך קבלתי] כדתנן במדות((פ"ב מ"ה) ט"ו מעלות מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים. שט"ו עליות במעלות יש [מעזרת נשים עד עזרת ישראל שהאשה היא המעלה הראשונה שהוא תוקף התשוקה להשם יתברך והוא אברהם אבינו ע"ה שהי' תחלה לתוקף התשוקה כידוע. והאחרונה הוא האיש שהוא מילוי התשוקה בתוקף גילוי השכינה וההשגה. וכשזכו איש ואשה שם י-ה ביניהם (סוטה י"ז.) שהוא בגימ' ט"ו המעלות ובזה השם נבראו ב' עולמות כמו שכתוב במנחות (כ"ט:) והה"א היא באשה ובו נברא העולם הזה שבו היא התשוקה והיום לעשותם] ולא המילוי לתשוקה בהשגה שלימה שהוא הקבול שכר והוא לעתיד לבוא והוא העולם הבא שנברא ביו"ד שהוא באיש. כי כל דבר נחלק לג' ראש תוך סוף והראש הוא התשוקה והתוך כבר הוא התחלת המילוי ולכך תוך וסוף שניהם באיש והם בעולם, עולם הזה וימות המשיח ועולם הבא. וימות המשיח הוא התוך וכן הגן עדן שאחר המיתה והקבול שכר. ועולם הבא נקרא הבא כמו שכתוב בזוהר שהוא בא, בכל עת בא עד שיבוא לגמרי. והוא במספר המעלות שעולים מעלה אחר מעלה. ולבאים בסוד ד' ידוע כי הה"א שבשם רומזים לנוקבין ואשה והיא במדרגת הה"א כנ"ל [ולכך נתוסף באברהם אבינו ע"ה ה"א] והיו"ד והוי"ו רומזים לדכר ואיש והכ"א שהוי"ו הוא רובו של יו"ד וככולו כמו שנתבאר לעיל. רק שזה במקור וזה בנרגש מצד האדם כמו שכתוב לעיל ואין כאן מקום להאריך עוד] והנה כל דבר כאשר הוא בשלימות הוא כלול מעשר וכידוע וכמשנת"ל ולכך הם ק"נ מקוה טהרה:
5
