עין התכלת, פרט הראשון כ״גEin HaTekhelet, First Article 23
א׳במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' נג) ובתרתי מיני דמים שיש בו האחד שהוא מיפקד פקיד הראוי לצביעה, והשני שהוא מיבלע בלועי, כמו שנתבאר במאמרנו (שפוני טמוני חול סעי' ט) מדברי ר"ת בתוס' מס' שבת (עה. ד"ה כי היכי), וכן נזכרו עוד דברי ר"ת הללו בתוס' מס' כתובות (ה: ד"ה דם מיפקד פקיד), שהחלזון יש בו תרתי מיני דמים ודם הראוי לצביעה מיפקד פקיד, והגם שהרבה מהראשונים ז"ל עמדו בקושית התוס' ז"ל ולא תירצו כתירוץ ר"ת, לאו משום דלא סבירא להו, אלא דלא פסיקא להו, ואין לנו להזניח פשיטותא דר"ת ממה דלא פסיקא להו מילתא לשאר ראשונים ז"ל ע"כ יעו"ש, שוב נתיישבנו דבאמת ליכא פלוגתא כלל בזה על ר"ת ז"ל, דאי הוי פליגי עליה דר"ת ז"ל, היו הדברים מתמיהים איך לא הביאו כלל, אכן באמת קושית ותירוץ שאר הראשונים ז"ל הוא ענין אחר מקושית ותירוץ ר"ת ז"ל:
1
ב׳דהנה זה לשון ר"ן ז"ל בחידושיו למס' שבת (קז.) הצדן והחובל בהן חייב, פי' דיש להן עור ונצרר הדם בין עור והבשר והעור מעכבו מלצאת וחייב משום נטילת נשמה של אותו מקום שחבל בו, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, וא"ת מאי האי דאמרינן גבי חלזון ולחייב משום נטילת נשמה, ופרקי' מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ומאי תירוצא הא מ"מ אעפ"י שפוצעו בענין שלא ימות בכך, הרי הוא חובל, ואכתי לחייב משום נטילת נשמה אותו אבר, ויש לומר דשאני חלזון שהוא גוף אטום כחלזונות הללו שבאשפות ואינו בעל אברים ועד שיהרגוהו ממש אינו חייב משום נטילת נשמה, שהרי אין לו אברים שיתחייב משום נטילת אותו אבר, אבל שאר שרצים שהם בעלי אברים איכא משום נטילת נשמה, שבאותו מקום שהוא מחליש אותו אבר או אותו מקום שנוטל ממנו דם עכ"ל, ולכאורה קושייתו היא קושית התוס' (שבת עה. ד"ה כי היכי, כתובות ה: ד"ה מיפקד פקיד) יעו"ש ומדלא תי' כתירוצו של ר"ת ז"ל שבתוס', משמע דלא סבירא ליה או לא פסיקא ליה מילתא כתירוצו של ר"ת ז"ל, אכן אחר העיון אנו מוכרחין לומר שהר"ן ז"ל ג"כ קאי בתירוצו של ר"ת ז"ל כמו שיתבאר:
2
ג׳כי באמת פשטות משמעות לשון הר"ן ז"ל בתירוצו דמשמע דמחלק לענין חבלה דאינו מחייב משום חובל אפילו כי יצא דם, אלא בשרץ בעל אברים ולא בשרץ שאינו בעל אברים, הוא דבר מתמיה מאד, דלדבריו יהיה תלתא חילוקי דינין בחבלת שרצים, דשמנה שרצים בנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב, ושאר שרצים בעלי אברים כי יצא מהם דם חייב, ושרצים שגופם אטום ואינם בעלי אברים אפילו יצא מהם דם פטור, ואלו אנן תרתי חילוקי דינין תנן במס' שבת (קז.) שמנה שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב והיינו בנצרר הדם אע"פ שלא יצא, ושאר שקצים ורמשים החובל בהם פטור והיינו עד שיצא מהם דם, וכדפריש בברייתא במס' חולין (מו:), אבל תלתא לא תנן, אדרבה מדקתני בברייתא במס' חולין (שם) ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם משמע דכולהו שרצים בשיצא מהם דם מיהת חייב, דלא הוי ליה לתנא למיסתם כל כך בכי האי גוונא, ועוד גוף הסברא אינה מובנת כלל והוי כהלכתא בלא טעמא, דמה בכך שאינו בעל אברים, מ"מ הרי יצא ממנו דם ולחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום שבגופו האטום שנטל ממנו הדם:
3
ד׳אמנם ביאור דברי הר"ן ז"ל, נראה ברור, דבאמת מנטילת דם חלזון הראוי לצביעה לא הוי קשיא ליה כלל דלחייב עלה משום נטילת נשמה, דהא הוי מיפשט פשיטא ליה כדתירצה ר"ת ז"ל, דדם הראוי לצביעה מיפקד פקיד בגויה ואין בו משום נטילת נשמה, ורק דקשיא ליה כיון דפוצעו ליטול דם הראוי לצביעה, הגם שיהיה אפשר שלא ימות בפציעתו, אבל על כל פנים אי אפשר שלא יצא ממנו גם כן דם אחר הנבלע בגופו ובשרו, ולחייב על אותו דם משום נטילת נשמה, וכמו שהרגישו בזה באמת התוס' במס' כתובות (שם), וכתבו ועל שאר דם שמחובר חשוב ליה מתעסק יעו"ש, אבל אין זה מספיק דהא הוי ליה פסיק רישיה שאי אפשר כלל שלא יצא דם הבלוע בבשרו כשפוצעו, אלא שהתוס' במס' שבת (קז.) הוסיפו בזה וכתבו, ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליצול צבעיה יעו"ש, כלומר והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה, אכן הר"ן ז"ל לא נתקרר דעתיה בתי' זה, דהוי פסיקא ליה דדם הראוי לצביעה דמיפקד פקיד בגויה הוא בשלפוחית וכיס בפני עצמו ואינו מתערב כלל עם דם האחר שיצא, ושפיר הוי פסיק רישיה דלחייב עלה:
4
ה׳לזה תי' הר"ן ז"ל לחלק דהחלזון הוא גוף אטום ואינו בעל אברים שהוא כחלזונות הללו שבאשפות:
5
ו׳וביאור תירוצו, דהנה הא דחייב על חבלה שמוציא בה דם משום נטילת נשמה, הוא משום שהדם הוא הנפש, וזה דוקא בשרץ שהוא בעל עצמות הוא מוכרח שימצא דם הנפש בלוע בכל גופו, וכן כשאברים בעלי עצמות יוצאין ממנו הוא מוכרח שימצא בו הזלת דם הנפש בכל איבריו, ושפיר כשמוציא דם בכל מקום שבגופו או מאבריו היוצאין ממנו הוא חייב משום נטילת נשמה, אבל תולעים שבאשפות שאינם בעלי עצמות כלל ואין אברים בעלי עצמות יוצאין מהן, אין בהם דם הנפש כלל רק מיץ וזיעה בעלמא, ולא שייך בהו כלל בחובל בהן משום נטילת נשמה ועד שיהרגוהו ממש אינו חייב עליהם, דהא שאר שקצים ורמשים עד שיוציא מהם דם קתני והני דהרי לית להו דם שיצא, והחלזון נמי הגם שגופו בעל עצמות וגידין הוא, מ"מ כיון שגופו אטום ואין אברים בעלי עצמות יוצאין ממנו שהפתילים היוצאין מראשו המה זרועי בשר בלא עצמות ולא נקרא אבר אלא כשיש בו גידין ועצמות, להכי אין בו דם הנפש בלוע בגופו כלל דלחייב עלה משום נטילת נשמה, דדם הנפש של גופו האטום הוא דם הכנוס ומיפקד פקיד בגויה ואין בו משום נטילת נשמה, אלא שאם היו יוצאין חוץ לגופו אברים בעלי עצמות היה מוכרח שימצא בו דם הנפש בלוע בגופו להריץ הדם להאברים שחוץ לגופו, אבל הרי אין אברים בעלי עצמות יוצאין ממנו חוץ לגופו, להכי באמת לא נמצא בלוע בגופו דם כלל, ורק מיץ וזיעה בעלמא, וליכא לחייבו עלה משום נטילת נשמה, ולפי שדבר ידוע הוא שלא נקרא אבר אלא כשיש בו גידין ועצמות, להכי לא הוצרך הר"ן ז"ל לפרש, וכתב סתמא שהוא גוף אטום ואינו בעלי אברים, וזה ברור בכוונת הר"ן ז"ל ונכון, הנה נתבאר דכל כך היה פשיטא ליה להר"ן ז"ל שדם הראוי לצביעה שבחלזון הוא מיפקד פקיד בגויה, עד שלא התחיל להקשות מזה הדם כלל:
6
ז׳ומתבאר מדברי הר"ן ז"ל עוד שני סימנים מובהקים בחלזון זה שמצאנו שהוא הוא החלזון שדברו עליו חז"ל, א' במה שכולו גוף אטום, כמו שכתבנו שתמונתו עגול ארוך כביצה וכולו מעוטף במעטפה ואין יוצאין ממנו אברים בעלי עצמות, ורק פתיליו היוצאין ממנו והנה זרועי בשר בלא עצמות, וכן היה החלזון האמתי שדברו עליו חז"ל כמו שנתבאר מדברי הר"ן ז"ל, ב' במה שדם הכנוס ומיפקד פקיד בגויה הוא מונח בשלפוחית כמו שנתבאר מדברי הר"ן דהוי פסיקא ליה מילתא שכך היה בהחלזון האמתי שדברו עליו חז"ל, [כל אות זה נשמט ממאמרנו פתיל תכלת משגגת המעתיק]:
7