עת האוכל ו׳Et HaOchel 6
א׳השלחן דומה למזבח כדאיתא שלהי חגיגה ובהיפך א' באבות זבחי מתים דהיינו תקרובת ע"ז כמפורש בתהילים דנקרא זבחי מתים וכמ"ש בפרק קמא דחולין. והיינו כי ההנאה שיש להאדם מן המאכל אם נכנסת לנפש האלהית וחלק אלוה ממעל שבו היינו כשהוא מכיר שהשם יתברך ברא את המאכל הזה ומחייהו ונותן לו הוי"ה וקיום והוא נותן בו טעם והנאה ונותן לאדם חשק שיתאוה לו ושיטעום בו טעם טוב ושיוסיף בכוחו וחיותו. כשמכיר שזה הכל מהשם יתברך בהכרה ברורה מאיר בלב בלי הטעיי' בנפשו לחשוב דמיון דרך העברה בעלמא להכרה ברורה. הנה הכרה הזו הוא מכח החלק אלוה וצד הטוב שבו ואותו הצד נתגבר והנאת אותו הצד הוא ממש הנאת הקרבן שלמעלה. כי שוה הוא החלק עם הכל. אבל כששוכח זה ואוכל להנאת עצמו למילוי התאוה זהו מצד נפש המתאוה הבהמית שבאדם וכאלו מקריב לה קרבן וזהו זבחי מתים ממש שכח זה ותאוה זו הוא כדרך שאמרו רשעים בחייהם קרויים מתים שהחיות הוא דמיון בעלמא אבל באמת הוא מיתה והקרבתה הוא זבחי מתים ותקרובת ע"ז שזהו ע"ז השכחה מהשם יתברך ומילוי כח אחר חוץ מכח השם יתברך. והעצה לזה הוא שלחן שיש עליו ד"ת שהמאור שבה הוא המברר שמכיר שהוא מהשם יתברך כי חכמה לשון הכרה כידוע וזה גם כן כונת הברכה שתקנו חכמים קודם אכילה שענינה ההכרה שהשם יתברך הוא הבורא ומהוה מאכל זה שיהיה מאכל:
1