לנבוכי הדור י׳For the Perplexed of the Generation 10
א׳חיוב ההסברה מוטל על גדולי ישראל בימינו להסביר את עקרי האמונה, ולהוכיח עד כמה גדולה היא הטובה לכלל עמינו כשנשוב כולנו לשמור את דרך התורה והמצוה. גם להראות גלוי שאין ביסודי התורה המושכלים התלויים בדעות, שום דבר שישים מעצור להרחבת הדעת והתפתחות החכמה בעמנו, ואיך שקיום התורה אינו מעיק בשום אופן על החיים, כי אם עוד מנעים את החיים ומעדנם. על כן עלינו להראות הרבה פרטים וכללים בתורה, בדעת ובמעשה, איך שהם מרחיבים את החיים הישרים ומאשרים את כלל עמנו. כדי שיהיה, למשל, לדעת את יקרת הערך של תורה ומצות, כיון שמעלת התמימות של פשטות האמונה אבד כבר חלק גדול מבנינו, על כן עלינו להכנס לדרך השכל והמחקר;
1
ב׳כי רק בזה נצליח. אמת הדבר, שהיו ימים רבים שנפלה על זה מחלוקת בין גדולי ישראל. מעבר מזה העירו רבים שחובת התורה דורשת הידיעה השכלית, ורבים מעבר מזה טענו להראות את הצד המסוכן שיש בדרך המחקר לרבים שלא יוכלו להגיע עד הקצה וישארו נבוכים, ומהם גם כן שיפקרו וינתקו מוסרות. אבל אין שייך חשש זה בדורינו שההפקרות הולכת ומתרבה, ספרי מינים מתחדשים בעוה״ר בכל יום, ונותנים את התורה והאמונה למרמס. ואם לא נקום בפרץ להגן על עם ד׳ להשיב חורפינו דבר בכח השכל וחקירת האמת, ישחיתו רבים ועצומים. על כן לא עת היא לחשות כי אם לענות דבר.
2
ג׳כבר נשאלה השאלה בבית מדרשו של חופש הדעות בעמנו, שלא ידע כל גבול, להעיר על תכלית התורה אל מה תשאף. ואנו חייבים להשכיל ולבאר, כפי אשר תשיג ידינו, ערך החכמה והשאיפה הרמה שיש לתורתנו, ואיך שאי אפשר שנבא לה כי אם על ידי שמירתה בפועל. ואם נעמול ונחקור ולא נתירא בזה ממכשול עון, כי עת לעשות לד׳ היא, ודאי נשכיל ונצליח, ונמצא את אשר נבקש. ומקרא מלא דבר הכתוב ״כי לא דבר רק הוא מכם״, ופירשו חז״ל ברור, ״ואם רק הוא מכם הוא, בשביל שאין אתם יגעים בה״, הא אם נתיגע בחכמתה של תורה ודאי נמצאנה.
3
ד׳התרבות האנושית לפי רום מעלתה היותר רוממה היא ודאי שאיפתה של תורה, כאשר מלאו הנביאים בפירוש על מה אנו מקוים, על שלום עולמים, על החופש האמיתי, שאמנם עוד יסוב דרכו למעלה מגבול האנושות ויקיף גם את כל החי.
4
ה׳אמנם השאיפות הללו בהיותן גנוזות בתורה, נערכו בחכמה אלהית נפלאה, ששמירת התורה, אמונתה ושינונה, יוציאו את השאיפות הרמות אל הפועל. אבל כשם שהן צריכות כח מניע שיצאו אל הפועל בבא שעתן, כך הן צריכות מסך ומונע שלא יבקיעו לצאת בעוד שאין הזמן גרמא, באין שום הכשר לזה מצד האנושות. כי כלל גדול הוא שכל דעה רמה יותר מחוג האנושות הרבה כשתתפרסם בעולם, לבד מה שלא יהיה קול דברה נשמע, עוד תזיק בפרטים רבים וגם תמצא לה הרבה מתנגדים, שעל ידי כך ידחוה עד שלא תוכל להתכונן בעולם כל כך מהר, ויעברו דורות רבים בלא חמדה.
5
ו׳נציב, למשל, את השאיפה המוסרית שלא להמית שום בעל חיים לצרך האדם. אי אפשר להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה שלא לקחת חיי כל חי בעבור צרכיו. ואי אפשרי כלל, שהאל הטוב יחוק חק נצחי כזה בבריאה הטובה מאד, שלא יהיה אפשר למין האנושי להתקיים כי אם בעכרו את רגש מוסרו על ידי שפך דם, יהיה גם דם בעלי חיים. אין ספק לכל איש משכיל, כי התורה שאמרה לאדם "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרמשת על הארץ" לא כונה לרדיה של מושל עריץ שמתעמר בעמו רק להפיק חפצו הפרטי. חלילה לחק עבדות מכוער כזה שיהיה מדרכו של האל הטוב, אשר אמר ״עולם חסד יבנה״, ושאנו רואים כל דרכיו מלאות צדק ורחמים. והלא מספר התורה עצמו מבואר כן, שהרי לאדם הראשון לא הותר בשר לאכילה. אם כן, מהי הרדיה של כל החיה וכל הרמש, אם לא רדיה של טובת הירודים, לשכללם, להטיב מצבם ולעסוק בהתפתחותם החומרית והרוחנית. אמנם, אחרי דור המבול שהותר בשר לאכילה, ודאי לא הותר כדי שישאר כך לעד לעולם, כי איך אפשר שיהיה מצב מוסרי חולף ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג, ומעלין בקודש ואין מורידין. אלא, שהחכמה האלהית ראתה שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיבא הזמן שיתנער ויגיע לידי ההכרה המוסרית האמתית, אין להעמים עליו מה שאינו לפי ערכו.
6
ז׳והנה אין ספק בדבר שאם היה איסור הריגת בעלי חיים נהוג אצל בני אדם לעת עתה שאין המצב המוסרי מתוקן, היה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין אדם לבהמה, כיון שעל כל פנים הכל היה עושה בדרך איסור, ואכילת בשר אדם היתה אז חזון מתמיד מאד.
7
ח׳גם כל זמן שאין ההכרה המוסרית עומדת במצב הברור, כל זמן שלא הגענו למדה הזאת שהובטחנו עליה ונתתי תורתי בלבם ועל לוח לבם אכתבנה, דהיינו שהמוסריות תהיה מורגשת בכל זהרה בלב בני אדם, ״ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״. ומהו דעת ד' כבר למדנו הנביא ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ד'״. הרי המוסר הטבעי ברחב מובנו הוא הנהו דעת ד׳ באמת. וכל זמן שהאדם הוא צריך למלמדים מן החוץ אל חובת המוסר והיושר האנושי, הוא צריך גם כן לשמירות וסייגים רבים שלא יתקלקלו אצלו סדרי הנהגתו, גם שיהיה מוכשר לקבל ההדרכה הנאותה והרצויה. ולפעמים צריכים גם כן לותר חלק רשום מדרכי המוסר כדי שיהיה מכשיר את האדם למעלתו היותר גבוהה, שאלולי הקדמנו את מה שראוי לאחר, אז נאבד הכל.
8
ט׳למשל, אחרי שמצב מוסריותו של האדם עודנו תלוי ברפיון, אהבת עצמו הבהמית עוד עלולה להתגבר עליו, עד שכל חוקי המוסר והצדק יהיו לו למשחק, מובן הדבר, שצריך הוא להרחיק את עצמו מחברת בעלי חיים השפלים, שלא ירגיש את עצמו שהוא כאחד מהם, שאז הלא ירשימו עליו הדרכים הבהמיים להוריד רוחו על עמק עכור של הבעלי חיים שפלי הערך, ועלול הוא להניח יתרונו האנושי ולהחשב עם בהמות שדי. והנה לו היתה חובת המשרים ערוכה בכל נגד יתר החיים כמו שהיא נוהגת בין אדם לחבירו, אז היה הדבר עושה רושם של חבורה ושיתוף בין האדם לכל החיים. ואם אמנם לטובי בני אדם לא הזיק הדבר, אבל להמון האדם היה משפיל ערכם המוסרי מאד. הזיין המוסרי, שהיה לחכמי המוסר מעולם להעיר את הבוערים בעם להתנשא למעלה אנושית, היה מתחלש מאד, והפתגם ״אל תהיה כסוס כפרד אין הבין״ לא היה כל כך מתקבל על לב האדם ההמוני, החפץ יותר להשפל בדרכי בהמה, כדי להפטר מחשבונות רבים מוסריים, ולהנות הנאות גסות מורגשות של שעה.
9
י׳על כן, אין לשער כמה טובה השפיעה בעולם הדעה שנתקה את האדם מכל החי מכל יחש. וכל זה היה צריך להגמר על ידי הפטור שפטרתו מהרבה חובות מוסריות בנוגע להם, והתירה לו להפיק חפצו גם באיבוד חייהם, למען יכיר עמוק מאד את יתרונו עליהם, כדי שתתרומם נפשו אל השאיפות הרמות המוסריות אשר סוף כל סוף תנצח האמת המוסרית המוחלטת שהיא הדעת אלהים באמת, עד שלא יהיה האדם צריך לויתורים כאלה. לו היו חובות המוסר נוהגות בשפע בין האדם לבעלי חיים, אז בזמן העדר השלימות המוסרית היו גורמות רעות רבות לאנושות. כי רגש הטוב שבאדם מבקש להשקיט את רעבונו, ולפעמים תמצא איש עול בוחר לעשות צדקה, כדי להשקיט מצוקת מוסר כליותיו על החמס אשר בכפיו. והנה על כל פנים הפושע ישוב וירגש בעצמו שאך שקר נסכו כי הלא הציור המוסרי מלמדהו שלהיטיב לאדם הוא הטוב, ומה יסכן לו אם יעשה צדקה, אם ישלח בעולתה ידו ולב נדכאים יכאיב. אבל לו היה מפורסם הצד המוסרי של התחסדות עם בעלי חיים, אז היו נמצאים רבים מעוזבי מוסר שהיו בוחרים להם למקצוע מוסרי ההטבה עם בעלי חיים שעל כל פנים אין עליהם קנאה מצדו ולעולם לא ישיגו גבול כבודו ומשרתו. והיו דעות כוזבות מוצאות מקום להשריש בלבבות רבים שיש גם כן אפשרות להביא את האדם לקרבן עבור הצלחת הבעלי חיים, ובפרט כשיראה באדם עול מה שלא יראה כן אצל הבעלי חיים. אז היה קצר הדעת מחליט שאמנם ראוי להקריב טובת האדם כופר לבעלי חיים ואין ערוך למהומה וצוקה ועיוות משפט שהיה יוצא מהסכמות כאלו.
10
י״אעל כן היתה הסכמה נחוצה מטעם החכמה האלהית הבוחנת כליות ולב, לנתק את פתיל החיבור שבין האדם לבעלי חיים, למען יתרכז מרכז המוסרי האנושי בטובתו המיוחדת, ואז יצליח להביא לו את אשרו בקץ הימים. ובהביאו לאנושות את אשרה וחפשה, אז ממילא יכיר גם כן את יחשו אל בעלי חיים הראוי להיות מצד המוסר הטהור, שאינו צריך לויתורים והתירים של דוחק, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי אם ללכת באורח טוב מוחלט. וזה הוא יסוד סיפור מעשה בראשית שבתורה, שבאמת לא באה תורה כי אם ללמדינו ארחות חיים איך להתנהג בדרך ישרה, שתביא את האדם לגרם מעלת שלימותו. ואין העיקר בסיפור מעשה בראשית לעצם הסיפור, כי אם להתכנית המוסרית העמוקה היוצאת ממנו, אשר החכמה האלהית הכינה את הציורים שעל ידם יתבסם המוסר האנושי לעד לעולם להיות מוכן להתעלות אל שלימות מעלתו. וכמו שלהשלמות המוסרית שבאדם צריך להשקיף על ציור של יצירה בששת ימים ושביתת השבת, כדי שתהיה שביתת השבת מחוברת עם ההשכלה הכללית של דעת האלהים ואל המוסריות המעשית של שביתת הבהמות והעבדים, כן צריך בפרטיות לציור של הנתקת האדם מגבול הבעלי חיים, על ידי שלא מצא עזר כנגדו.
11
י״בגם נראה, שהיה צעד אלהי גם כן לחבר את האדם במחברת עם כל החיים. וזאת אמנם היה נכון מצד השלימות האלהית, שסוף כל סוף יכסוף האדם להאצילות המוסרית העליונה שיתבע מעצמו חובתו נגד היצורים כולם חביריו ביצירה ובחיים. אמנם מצד האדם לא מצא עזר כנגדו. האדם אינו מסוגל לסגל את אנושיותו אם יאבה להצטייר אצלו שיש עמו חבור ושיתוף של אחוה עם בעלי חיים השפלים ממנו. על כן הונתק מהם במה שעל ידי התרדמה נגלה לו כי השיתוף הזוגי שלו הוא גם כן נבדל מכל הבעלי חיים, והשיתוף הקטן שהיה עם הערום שבבעלי חיים גרם לנפילה המוסרית של האדם, עד שהיתה ההצלה על ידי שימת איבה בין הגזעים, ״ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה״. אמנם בבא היתר התורה לאכילת בשר האריכה ״כי תאוה נפשך לאכל בשר״, כגבול לאמר, כל זמן שמוסריותך הטבעית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, כמו שאתה קץ מבשר אדם. שעל כן לא הוצרכה תורה לאסור מפורש בשר אדם שכבר קנה לו האדם מושג טבעי נכון בזה ואין צריך לאזהרה, כמו שאין צריך לפרוט את המדות הטובות והרעות המוטבעות וידועות. אמנם בבא המצב של המוסר לשקץ בשר מפני הגועל המוסרי שיש בזה, הלא לא תאוה נפשך לאכול בשר ולא תאכל.
12
י״גכדי להרשים את התוצאה המוסרית לקץ הימים הנה באו המצות התלויות בשחיטת הבעלי חיים הנה לא הותרו כי אם הבעלי חיים הסמוכים על פי רוב על שולחן האדם, והיותר נאותים על כל פנים שלא לקלקל טבעו להדמות לדורסים באכזריות כמפורסם לראשונים כבר. אמנם כיסוי דם העוף והחיה, הוא כעין מחאה על ההיתר, כלומר בשת יש בדבר, ראוי לכסות הבשת האנושית על שלא הגיע עדיין למדרגתו הראויה לו להשכיל, שאין הדבר נאה לאבד נפש חיה מפני צרכו. אמנם הפעולות יעשו את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת כשתבא עתה.
13
י״דגם זה הוא בפלם ומאזני משפט: דם הבהמה המתפרנסת מבעליה אין האדם ראוי עדיין אפילו להכיר צד בושה שלמה בשחטו אותה תחת אשר יפרנסה וידאוג לצרכיה. אם היה הכיסוי נוהג גם בבהמה היתה התעוררות המוסרית יותר מהמדה. די לנו באיסור אכילת דם החמור המעורר על כל פנים שאין שפיכת דמים מדה מוסרית הגונה לאדם על כל פנים. אם היתה הבושה מתחלת להרשם גם בשחיטת הבהמות הבייתיות היתה פועלת להתרגל לעבור על רגש המוסר הפנימי יותר ממה שתפעול באחרית למונעו. ודאי לא כל ההרגשות המוסריות הנעלות יבאו בבת אחת, כי אם מעלות מעלות. ואם יעלה האדם למדה זו תחלה להכיר שהחי שאינו סמוך על שולחנו עוול הוא לטול את חייו לצרכיו, עוד לא יגיע גם לזאת ההרגשה לפרנס את החי הסמוך עליו, גם לעת זקנותו שכבר לא יוכל לעבוד, מפני החובה המוסרית. על כן לא יוכל להיות הרושם שוה אצל זביחת חיה ועוף הנצודים ברובם, כזביחת הבהמה הנתונה על אבוסה שנותן לה בעליה.
14
ט״ואיסור חלב הוא גם כן להזכיר על כל פנים, כי אין ראוי להרוג את הבעל חיים אפילו המתפרנס משל בעליו בשביל מותרות. על כן החלק היותר מוטעם יאסר, כיון שודאי אפשר לענין חזוק הכחות מבלעדיו. אמנם בבעלי חיים הניצודים חיה ועוף שיש בהם הערה יותר חודרת על ההמנע מהריגתם במצות כיסוי הדם, כיסוי הבשת האנושית, אין צריך להערת איסור החלב, על כן חלבם מותר.
15
ט״זהמעלות המוסריות שיתעלו בבא העת המאושרה שתמלא הארץ דעה את די כמים לים מכסים וכל בנינו יהיו למודי ד', והמוסר האנושי הטבעי יקבע בלב בכל פרטיו, והתורה תהיה עמוד האורה שמטעמי מצותיה יאירו את דרך החיים, כדברי חז״ל בסוף פרק אלו עוברין ״אור יקרות וקפאון״ אלו טעמי תורה שיקרים בעולם הזה קפויים יהיו לעתיד לבא. ובמדרגה אחר מדרגה תתפתח האנושות לאור באור ד'.
16
י״זהנה שימוש הדברים שהם קנינים להבעלי חיים אפילו כשאין האדם נוטל חייהם על ידי זה כחלב הבהמה וצמרה, יש להרשים רושם מוסרי שעל כל פנים יש בזה צורך להדרכה. ראוי אמנם להכיר שאין רעה מוסרית אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש, יקל משאו על ידי זה. אבל רעה מוסרית היא כשנוטל צמרו רק להנאתו גם אם יש בו צורך להחי עצמו, אז הוא גזל משפט, רק בתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב. על כן ראוי להרשים שאין ראוי על כן שינטל החלב באותו ערך שהבשר יוקח ממנו, דהיינו על ידי היזקו וצערו. על כן חיבור ויחש הבשר עם החלב, יכפיל רושם ההפסד המוסרי עד שיוכר אפילו בעת לא נשלם החינוך האנושי, כדי שיעיר הלב למועד המאושר, שלא לבד אכילת הבשר תהיה ראויה למניעה מפאת המדרגה המוסרית הישרה שתגדל, כי אם גם להחלב יהיה ערך מוסרי של מניעה כשתהיה נטילתו דומה לערך שוה עם הבשר, על ידי צער והפסד החי, וכמו כן הצמר. אמנם הפשתן יוכל האדם להרחיב צרכיו ממנו כאות נפשו, ולא ינקפהו לבבו מעולם שיש בזה עון אשר חטא, מה שאין כן הצמר הניטל מהחי שהוא צריך סייג, שלא ישתמש בו כל כך בשפע עד שיהיה נוטל מן החי במקום וזמן המצערו או אפילו המנוולו. על כן אין להשקיף על יחש הצמר עם הפשתן באופן שוה. על כן כדי להפעיל הזרעים המוסריים שיצאו לאור בעתם, נוסדו איסור בשר בחלב ושעטנז צמר ופשתן יחדיו.
17
י״חוכלל החוקים הם המצות שאי אפשר למצא להן תעודה בהוה כי אם הן זריעה והכנה על העתיד, כי רק בבא המועד המאושר אז יורגש כמה גדולה היא התועלת שקנו בני האומה הנפלאה הכנה להדרכה מעולה כזאת. ושופטינו ויועצינו בדרשם את התורה וימצאו עמנו מוכשר להוציא אל הפועל אלו הנצנים, אז תצא האורה לכל העם. והעם המתעלה לזאת ההנהגה הנפלאה בהרגש פנימי טבעי של רחמנות, ביישנות, גמילות חסדים שיצאו אל הפועל במלא מובנן, מוכרח הוא שיהיה לאור גויים. וכל העמים בשומעם את החוקים האלה יאמרו ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״.
18
י״טהקרבנות, אמנם ודאי כל זמן שמצב המוסר האנושי מוצא להכרח או לישר לפניו להשתמש לצרכיו החומריים בהריגת בעלי חיים, ראוי שהתשמיש היותר תכליתי, דהיינו הוראת ההכרה הפנימית בחובת ההודאה להאל הטוב, תהיה על ידי קרבנות של בעלי חיים, ועוד ימשך אולי גם כן בעבור התקופה ההיא, והמוסריות תתנשא עד להבחיל בשר כל חי. אמנם ההערה למציאות מדת הדין ושימוש האכזריות בעולם ראוי שימצאו ודאי איזו תקופה כדי לשמור את מצב הרוח האנושי שלא ישפל על ידי עלילות רעות של הכושלים המוסריים שבחברת האדם. ״החוטא בן מאה שנה יקלל״. על כן תהיה הערת הקרבנות שפועלת על כל פנים על המתעסק איזו הערה שיש צורך עדיין במדת הדין בעולם. אמנם כשיתרומם המצב עד האופן היותר נשגב שלא יהיה צורך כלל בשום שמירה, אז ודאי סנהדרי גדולה היושבת במקום אשר יבחר ד' יעמיקו בתורה, אם יתכן לזבח אז לדי כל חי, כאשר אין האדם יכול לרצות בזה בשום אופן מצד הכרתו המוסרית, ונאמר ״לרצנכם תזבחו״. וכיון שאי אפשר שיהיה בזה רצון אנושי שלם, ודאי יהיה כח ביד בית דין הגדול להחליף את הקרבנות של הבהמות למנחות מן הצמחים, ועל זה נאמרה התעודה האחרונה ״וערבה לדי מנחת יהודה וירושלים״, דוקא מנחה ולא זבח. ועל זה נאמר בדחז״ל: כל הקרבנות בטלים ותודה אינה בטלה, מוסב על הלחם שהוא עיקר גדול בה. מובן הדבר שאי אפשר להגביל פרטי התקופות שיהיו מסורות רק לבית דין הגדול במקום אשר יבחר ד'. וכל אשר יגזרו בפירוש התורה והגבלתה, בין על פי טעמא דקרא, בין על פי שימצאו סמך מן התורה, כיון שחוברה לזה דעת בית דין הגדול הרי זה תורה שלמה, והחולק על זה הוא זקן ממרא, שלא ימצא חוטא מגונה כזה בזמן השלימות.
19
כ׳והנה לחיבור הצמר עם הפשתן שנאסר כדי להרשים ההערה המוסרית על ערך הוקרת הבעלי חיים כפי ערכם האמיתי בתור יצורי ד' שאין לגעת בקנינם, אין לזה מקום בבגדי כהונה שנועדו בשביל הקרבנות מהבעלי חיים, שכל עקרם לא ימשכו רק כל זמן שלא הגיעה המוסריות לידי מדת ההכרה השלמה של חובת הצדק המלא עם בעלי חיים. וכמו כן אינה צריכה להיות מוזהרת בציצית המביאה להזכיר כלל המצות כולן. ובהזכיר להאדם את כלל התורה ותוצאותיה, יכיר בהשתלמותו על ידי זה את ערך החובה של העמדת זכות הבעלי חיים, בערך שימושו בקנינים שלהם הטבעיים.
20
כ״אלהבליט יותר את ההשקפה של רגשי החמלה הראויים לבא מהאדם על כל החי, יועיל איסור הטריפה והנבלה. הטריפה האומללה, יותר היא ראויה לחמלה הרגשית, כמו שיחמול האדם על הכואב והחולה יותר מעל הבריא. אמנם, השיתוף הנמצא ברגשי החמלה יוציא את פעולתם בבא עתם, מצורף עם שמירת הבריאות החומרית והנפשית שיש בזה, ביחוד שלא ישתתף עם הטורף מבעלי חיים הדורסים. ולהעירו שראוי לו להתרחק ממדותיהם ולפעול גם כן עליהם לטובה, על כן לא יאכל את הטריפה בשדה. הנבילה שמתה מאליה אמנם תכה שורש בעתה מדין קל וחומר, אם זו שמאליה מתה, הזהירה תורה עליה שלא להשתמש באסונה ואבוד חייה אפילו אחרי שאין לה הפסד מזה, רק לאות שיתוף הצער שמביא על הכניסה בגבול רגשותיה. ועל ידי זה יבא האדם גם כן להרחיב גבול המשרים לטכס עצה להיטיב את גורל הבעלי חיים בחומריות ומוסריות. ובודאי שבהגמר ההכרה, לא יוכל האדם המתמלא דעת מציור איסור הנבילה להניף חרבו על החי היושב עמו ונהנה מזיו החיים. ובהיות יוצא אל הפועל כל המובן העמוק מאיסורים, הלא אז תתמלא התעודה הנאמרת על זה ״כי עם קדוש אתה לדי אלהיך״.
21
כ״בוכמה משלים הוא ציור של תעודת מצות כיסוי הדם להעיר את רגש הבושה האנושית בבא עתה, עם ההלכה של ההכנה הצריכה לעפר שלמטה. ההכנה של קודם הכיסוי שהיא ברובה גם כן קודם השחיטה, תעיר שראוי להתעודד ולחשוב בעוד שלא נעשה המעשה והדם לא נשפך, כי יש בזה בושה מוסרית. והתכלית היוצאת מזה תהיה המניעה הכללית בבא עת ההגון.
22
כ״גהדגים מנועי הקשקשים, מחוסרי ההגנה הטבעית ראוי להרשימם יותר ברגש החמלה למנע אכילתם. אמנם בעלי הקשקשים, בבא המועד המלא דעת, יעיר האדם את לבבו, אם הטבע שמו בחכמת יוצרו להם הגנה לקיומם, איך ראוי שבחיר היצירה יהיה משתדל באיבודם. בהערה הזאת יכלל גם כן הסנפיר שמועיל גם כן להצלתם מרודפיהם.
23
כ״דהדעת נותנת, שאז בהשתלם האדם למרום שלמותו, שאביון יחדל מקרב הארץ, נקשה ורעב וחולה לא ימצא, חסר דעה לא יהיה במציאות כי כולם יהיו למודי ד' וחכמי לב, לימוד חכמה ומלאכת מחשבת וכל כשרון יקל מאד. כשיתפתחו הכשרונות האנושיים בכל רחבם, השלום יהיה שורר בעולם, אין תחרות ומריבה וכל עמל וכל כשרון מעשה לא יהיה לכל האנושות כי אם להטבת המצב הכללי המוסרי והחומרי. אז יתור לו האדם חלקה לעשות צדקה ולשפוך רוח חסדו עליה, ולא ימצא בהיות כל בני האדם יהיו מאושרים חיים חיי עונג והצלחה חומרית ומוסרית ושכלית. אז יפנה לו האדם עם אוצר חכמתו ונסיונו, אל אחיו הנמוכים, אל הבעלי חיים, וימצא עצות לפי מדרגתם לשכללם, ללמדם, להשכילם. ואין ספק כי יגדיל האדם ויאדיר תורת השכלת הבעלי חיים והתפתחותם עד שיעלם אל מדרגה נשאה מאד, אשר אין לצייר בחושינו מראש. ומחלקי ההשלמה תהיה התרבות של הבעלי חיים הדורסים, שאריה כבקר יאכל תבן ופרה ודב תרעינה, ושעשע יונק על חור פתן. ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד'. ותהיה הארץ כולה המלאה דעה את ד', הר הקודש באמת.
24
כ״הומי לא יבין שבעת המאושרה ההיא, ש״העירים... בליל חמיץ יאכלו אשר זרה ברחת ובמזרה״ . מפני שכל כך ירומם אותם האדם ויפנק תכונתם ושאר רוחם, אי אפשר להעלות על הדעת שיקח האדם את בניו ברוח אשר יטפחם וירבה אותם להיטיב ולהשכיל ויזבח אותם באכזריות חמה. על כן העמיקה תורה בתנאי הקרבנות ״לרצנכם תזבחהו״, להורות על מעלת התרבות שבתקופת הקרבנות. על כן יחסה תורה הקרבנות לצפון, הצד המיוחס במורשה להאומה לחסרון ההשלמה, ״עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת״ להורות שמצד החסרון האנושי יש מקום לקרבנות כדברינו כל זמן שלתשמישי חול ינעמו לו בשר החי, ועוד במועד יותר מאוחר כפי ערך ההגבלה הראויה לשמירה הבטוחה של שלימות המוסרית. ובודאי יקדים הרבה פרי המוסר העליון להגמר אצל ישראל ועוד יהיו נוהגים הקרבנות ״עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים״. והתעודה האחרונה תהיה כי הר ד' יהיה הר המוריה, לצאת ממנו אורה והוריה לעולם. ובית תפילה במקום בית זבח.
25
כ״ואמנם כל זמן שמעמד המוסרי מכל צדדיו, בין מצד חלישות החומר האנושי שבא גם כן מסבת החולשה המוסרית של עונותינו ועונות אבותינו, בין מצד החלישות המוסרית, עוד האדם ראוי להטפל באכילת בשר בעלי חיים. כמה מגונה הוא, אם יהיה שולחנו מלא ושולחן רבו ריקם. אם לצרכיו הבהמיים יזבח את הבעלי חיים ולהוראת ההכרה הפנימית של הכרת טובה לחסד אל, תנוח נפשו גם בלא העלאת קרבן לפניו מבחירי צאנו ובקרו. על כן תלויה היא התרבות האנושית מאד בעת ההצלחה הממוצעת, שבהקבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את ד', יביעו מעומק נפשם ההודאה העמוקה היותר מרושמת כפי טבעו של אדם ורגשו. ולהורות גם כן שהרבה יותר מרגשו ראוי לכבד ולהודות לאדון כל, החונן טוב וחסד, עד אשר תתעלה האנושות כולה להנזר מכל בשר חי, כי לא תהיה צריכה לו, מצד תגבורת הכוחות הטבעיים שיבאו מברכות הטבע, ותכונת הנפשות הטובות וחזקות במוסרן הנעלה. אז יהיו כל הקרבנות בטלים מכל החי חוץ מקרבן תודה בלחמה. ותערב לדי רק מנחה, שנאמר בה ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לד'״. זו באה בהסכמת הנפש האנושית הטהורה.
26
כ״זוכמה נהדר הוא איסור הכלאים בבעלי חיים בהנהגה והרבעה. ללמד על הכלל כולו של ההתעמרות גם שלא תצא חוץ לגבול המוסריות, לחוס על כבודם ושיווי כוחותיהם.
27
כ״חאמנם לתעודות אנושיות כאלה, יביאו את הדורות הבאים רק השמירה בחוקים העליונים הנועדים בתור זריעה של צדקה, כי לא יומר הלב כי אם על ידי הופעת המון פעולות של דורות רבים המכוונות לתכלית נשגבה. והתכלית גם כי הנה מושקפת רק למבינים יחידים, כשיבא הזמן הראוי שיהיה נחלת כל העם, יהיה הרושם מתקבל ומשתמר מאד. אם כן כל השומר חוקי תורה הוא עושה צדקת ד' עם העולם כולו בכלל, ועם ישראל בפרט, ונפשו תמלא נהרה, בהכירו את גודל ערכה של מטרתה הכללית של תורה, שלא תגמר בשום אופן כי אם בשמירתה המעשית, שבנויה בעצת ד'. ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״. אם יצר לב האדם ״רק רע כל היום״, הלא התורה היא עץ חיים להמתיק מרירותו. ומי הוא זה שנוטל חלקו בהעתיד הנאור והנשגב של האנושות, רק השומר את התורה. ומה גדולה היא החרפה, וכמה נמרץ הוא ההפסד, של כל נפש שיכולה היתה לקחת חלק בהמטרה הרוממה, על ידי שלא תהיה פורשת מכלל ציבורה, והולכת בדרך החיים של עמה, שראוי גם כן מצד ההכרה הגסה ההמונית להכיר לחובה קדושה. ומה רע ומר הוא בראותו שהפסיד בידיו את חלקו בעשות הטוב הכללי לכלל האנושות וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מה עז הוא הרגש הטהור של הרואים תכלית העתיד. ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עבד אלקים לאשר לא עבדו״, אלה לדראון עולם, ואלה לחיי עולם.
28