גן נעול, בית ראשון ו׳:ב׳Gan Naul, House I 6:2

א׳אחר שבאתי עד הלום, נקל לי להבינך שהשגת דרכי החכמה מן הנפש עצמה הוא מסוג הנמנעות. השכל לא יועיל, הבינה לא תעזור, והדעת לא תעמוד לאדם לברר לו חוק מחוקותיה באמת עד שלא ישאר לו ספק וערעור טענה או בלבול במה שהשיג. אלא אפילו יבלה כל ימיו ולא יתן שינה לעיניו ויחקור תמיד רק על דבר אחד מן החכמה, וגם יהיה המבין היותר גדול שבבני אדם משכיל וחוקר רב לא ימצא תכלית מבוקשו. אך יתחדשו לו תמיד ערעורים ובטולים יותר ויותר, ולא יגיע לעד אל מקום חפצו והוא דעת הדבר במופת ברור. והצעת הענין כך הוא. כבר בארנו שכל הנכלל בחכמה יש בו דבר והפוך-הדבר במציאות. והדרך האחד חכמה, ושכנגדו סכלות. או אחד אמת, והשני שקר. ועתה פקח עיני לבבך ואז תבין כי כל מוצָא שפתי בדרוש הזה מישרים, אין בהם נפתל ועקש. כי יסדנו למעלה כי נפש האדם כוללת כל כחות מעשה בראשית והן בלי ספורות. וכן יסדנו כי בנפש האדם נטועות הכחות והפוכי-הכחות. ולפי שמן הכחות מסתעפים המנהגים כמבואר למעלה הנה יש בכל מנהג שתי כחות מריבות זו עם זו. וכן יסדנו שכחות נפש האדם בלתי מוגבלות תחת השמש. ולפי שאין לאחד מהן גבול בטבעו, הנה בכל מנהג המסתעף ממנו יש להעדיף או להחסיר כפי ההשתמשות בכח המוציא דבר למעשהו. וכפי היסודות הנאמנות האלה, הודיעני נא מי הוא זה ואי זה הוא שנטוע בנפשו הכח הגדול והחזק שיוכל להתשוטט על כלל הכחות הרבות הנטועות בנפש להעלותם על הלב, ולציירם ציור גמור ולתכנם במתכנת שיהיו ראוים לעלות בשקול הדעת ובמאזני הבינה ובחקירת השכל, להבין במופת כיצד ראוי להתנהג בהם? מי יעלה מי יסתר, או מי ימשול ומי יכנע, ואיך יהיה זה? ואנחנו הודענוך שמרבית הכחות מתעלמות ומסתתרות בנפש ורובם אינם יוצאים לפעול פעולתם, ומעטים הם שיכולים להשתמש בם, ורבים יכחישום. הכל כמבואר בחדר הרביעי. ואם הכח האחד נעלם ונסתר בעומק הנפש, והשני מושל בטבעו, איך יתור בעין לבו לדעת הדרך הנכון? והוא לא ידע ואשם.¹מליצה ע"פ ויקרא ה, יז וכמו שתבין מן המשל מאור הירח שכתבנו בחדר החמישי.

ב׳הצרה השניה גם אם ימצא שתהיינה הכחות בכללן נודעות ומצויירות לעיני הלב, מאין יתודע לכח השופט ביניהן, והבוחר בדרך ידוע, שאינו מטה משפטו בין הכחות המנגדות? כי גבול יש לבינת האדם ולשכלו לא יעברום לעד. ואע"פ שאין ההטיה בזדון כמבואר למעלה חדר ה' (חלון ה'). מכל מקום לא יִוָדַע לו אם השיג דרך החכמה באמת או לא. ואולי על הגבול שעמד שכלו ובינתו ולא יכול לעברו, אינו כי אם מעט מהרבה מן הטענות והויכוחים וההקשים היוצאים מהלאה לגבולו. גם אם יצייר שישפוט ביניהן על נכון, ויבחר הדרך הישרה מבין שתי הדרכים, עוד נשאר העיקר הגדול והוא לשקול כל מדה ומדה בפלס ומאזני צדק באיזו שיעור יתנהג בה, שלא יעדיף ושלא יחסר בהתנהגו בה כפי העת וכפי המקבל. וכל זה אינו בכח האדם, כמו שתבין מן המשָׁלים שאערוך לפניך. הנה כל חלקי החכמה התלויים בכחות הפועלות בגויה אין לבינת האדם מבוא בהן כלל. מי יבין הלכות המאכלים האסורים מדעתו? מי ימצא במופת להבדיל בין הטמא והטהור והחיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, בין בהמה לבהמה, בין עוף לעוף, בין דג לדג? כל אלו חקים וגזרות המקום ב"ה. כל הלכות הטומאה והטהרה רחוקים מדעת האדם. טומאת מת וטומאת זב ומצורע ובעל קרי ונדה ויולדת והנבלה והשרץ. וקצתן המטמאים, וקצתן שאינן מטמאין. גם אלו לחכמים בכלל החקים והגזרות. כל הלכות נשים ועריות נעלמים מדעת האדם. מי יבין איזו מן הנשים ערוה ואיזו מותרת? גם אלו בכלל חקים ותורות. כל דיני מעשה הקרבנות העולה והמנחה החטאת האשם והשלמים פנימיים וחיצונים דיניהן ופרטיהן. כולם נפלאים מבינת האדם. כל הלכות המלבושים שעטנז ומצות ציצית ותפילין ובגדי הכהנים כולם גזרות המקום ב"ה. דיני הכלאים השדות והאילנות והאיסור לזרוע חטה ושעורה במפולת יד. רובם אין להם הקשר עם דעת האדם. תורת הנזיר. ותורת כל המועדים שבתורת ה' חג המצות חג השבועות וחג הסוכות, וזכרון תרועה ויום הכפורים כולם יוצאים מגדר בינת האדם. ומי היה מבין מדעתו איזו מן הימים מותרין בעשיית מלאכה, ואיזו אסורין עם שאר פרטי המצווֹת התלוים במועדים? סוף דבר כל חקי השם התלויין בפעלות הגויה, דבר והפך-הדבר. זה תאכל וזה לא תאכל. זה תעשה וזה לא תעשה. זה יטמא וזה יטהר. האשה הזאת תקח, וזאת לא תקח. זה תלבש, וזה לא תלבש. אין לשכל האדם ולבינתו ודעתו מבוא בהן כלל. ולולי שהודיע השם ב"ה בנבואה הדרכים הישרים שיש בכל דבר ודבר, היו נעלמים בתכלית ההעלם מבני אדם, ואפילו מגדולי החוקרים שבהן ורבי השכל והבינה, ולא היו מוצאים אותם בחקירתם לעד לעולם. והן עיקרי דרכי החכמה. כי הם המנהגים התמידים שינהגו בהן בני אדם יום יום, ללכת בהן מהלך ישר כפי החכמה. ומי שלא קבל החקים האלו מן התורה ומן החכמים, ילך ארחות עקלקלות ולא יעזרהו שכלו ובינתו כלל. ובעבור כן הם מכונים בדברי חכמים בשם "הלכות". ואמרו הלכות חג בחג. הלכות נדה וכיוצא. כי הן סוד המהלכים הישרים שילך בו האדם, כי בכל מהלך יש מהלך ההפוך ממנו. והתורה שבכתב ושבע"פ מוליכים אותנו במהלכות הישרות. וכמו שפירשנו²יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 263-265 בפירוש מסכת אבות (סוף פרק ג), כי שם שנה ר' אלעזר בן חסמא "קנין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". וכמה נמלצו לחיך החכם דברי התנא הזה! ומה מאד עמקו דבריו! כי אמר תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה, ושמענו כי קנין ופתחי נדה הן דרכי החכמה עצמה. וכן אמת כי יש בכולן מנהג והפוך-המנהג. מהלך ישר מהלך עקלקל. וכל זה תחת סוג החכמה כמבואר בחדר שני. אבל תקופות השמים ומהלכי המאורות, וגמטריאות וחשבונות המדידה אינן תחת סוג החכמה. כי אינן הולכות דרך והפוכו. אך לכל דבר מהן ענין קבוע. והחושב ההפוך, דִמָה מה שאינו במציאות ישנו. כמבואר שם.

ג׳וכן בארנו בחדר החמישי שהנביאים המשילו דרך החכמה אל הלחם. שהוא עיקר חיי הגוף. וכן דרכי החכמה חיי הנפש. והפרפראות נאכלין ללפת בהן את הפת ולהמתיקו. וכן דרכי החכמה מנגדים לפעמים לטבע היצר והגוף, וצריך פרפראות להמתיקן לנפש, והיא יראת ה' וידיעת רוממותו. כדרך (ישעיה ה, יב) "ואת פועל יי' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" והם תקופות וגימטריאות. ובפירוש המשנה כתבתי הכל על נכון. וראה בעיניך כי התנא האלהי הזה כלל במליצתו הקצרה, רוב הכללים הנאמנים והיקרים שבארנו עד כה. ואתה אל תטעה בדברים אלו ותחשוב כי בתארנו ההלכות האלו בתאר חקים, הכונה שהן חקים בלי טעם. ושלא יכנסו בסוג החכמה, שהיא טוב טעם ודעת אין בה נפתל ועקש. כי אינן מתוארים כן רק בערך האדם, בעבור שסוד החכמה העליונה נשגבת משכלו ומבינתו ורחבה מאד עד בלי קץ, ואין לנו עליהן מופתים בשכל ובבינה. וצריכין אנו לקבלם בעבור שהשם ב"ה שהוא אדון החכמה כולה, צונו עליהן, חקים חקק לנו בחכמתו העליונה אין אנו רשאין להרהר עליהן, ולכן יתוארו "חקי השם". אבל בערכו ית' שחצבם ושחקקם, הכל גלוי וידוע לפניו במדע יותר נשגב ונפלא מידיעות המופתים בלמודיות ובכל מלאכה ומעשה שנתבארו לבני אדם בחוש ובמופתי השכל. וכמו שאבאר ענין זה בעז"ה מספרי הנביאים כולם. הנה הערכתי לפניך בקצרה משל אחד על חלק המנהגים התלוים בפעולת הגויה.

ד׳ועתה אערכה משל שני על חלקי מנהגי החכמה התלוים בכחות הפועלות במדות. ואקח לדוגמא מדת הענוה. והפוכה מדת הגאוה, ושתיהן במציאות הנפש. ומתורת ה' ומספרי הנביאים וחכמי אמת למדנו כי דרך הענוה חכמה. ודרך הגאוה כסילות. והנה תורת הענוה יש בה פרטים רבים. האחד, שלא יתאו האדם בלבו למשול ממשלה גדולה או קטנה לכבודו. שיהיה שפל בעיניו מאד, לחמול על האומללים ודלי העם וקטני-הערך ולחפוץ בטובתם, ולא יבוזו בעיניו בעבור שפלותם. גם אם יהיה הוא בעל המעלה, גבר הוקם-על. כי המדה הזאת השאילו הנביאים ליוצר הכל ית', בעבור שהוא עליון נורא מאד. והכל כשחק מאזנים נחשב כנגדו. ועם כל זה נוהג עמהם בחסד וברחמים, ומשגיח על כולם יחד. אל עני ונכה רוח יביט. את דכא ושפל רוח ישכון. ולכן כשצפה דוד ע"ה שפלותו נגד מי שהתחנן אליו שיגן על מלכותו ויושיעהו, אמר (תהלים יח, לו) "וענותך תרבני". כלומר אין לי פה לדבר לולי האמנתי וידעתי כי אתה נוהג במדת הענוה, והיא תרבני ותגדלני. כי ממדתה להביט אל עני ונכה רוח כמוני. וכן מפרטי הענוה לסבול עלבון. לשאת בלב טוב חרפת מחרפו וגדופת מגדפיו. כמו שהעידה התורה על אדוננו משה ע"ה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד", ולא שת לבו לכל מה שדברו עליו. והפוך כל זה מדת הגאוה. ויש בה פרטים רבים לרעה. ועתה ראה אם השכל במה שהוא שכל אנושי וכן הבינה והמדע הנטועים באדם יחייבו כן. הלא השכל ישפוט כי האדם חייב בטבע לקרב אל נפשו הטוב לה, ולדחות ממנה הרע לה. וכאשר יחרפהו זולתו, ונאמר לו "חכם ודום". ישאל מה תהלה יש בדומיה? והיא תרע לנפשי. ביען היא גורמת שאחשב בעיני מחרפי לרך הלב. ולנמשל כבהמה שאינה מרגשת, ואקל בעיניהם יותר. ואם השכל מודה שבהיות המחרף איש ריק ובליעל שטוב לדום, לא להשיב דברים ולריב עמו, מדאגה פן יחרף יותר בעל ריבו ויהיה לבוז. כי ידין שאין ראוי לאיש נכבד שיכנס בדברים עם הנקלה ממנו. כי הבושה הקטנה שיסבול הנכבד תגדל בערכו, מאלף כלימות שיקבל הנקלה. מכל מקום אם המחרף אנוש כערכו, או נכבד ממנו, השכל יחייב כי טוב שלא לדום. ולהשיב מליצתו אל חיקו ויש לשכל טענות רבות ונצוחים גדולים לאמת יסודו. וכן מה שעשתה הענוה עטרת לראשה שנהיה שפלים מאד בעינינו, ישאל השכל ומה תועלת תגיע מזה לנפש? וגורם שנהיה תמיד דווים וכאבים בהאמנת שפלותינו. וכן מה שצוותה הענוה לבל נתאו לממשלה ולכבוד, כל זה רחוק מדרך השכל האנושי. כי לב האדם בטבעו יגל וישמח במחשבת הרום והכבוד. ואם השכל מודה שאין ראוי לקחת הממשלה בחזקה, או ללחום עם בני אדם למען השתרר עליהם. כי השכל במה שהוא שכל ידין שההתנשאות באופן זה רֶשע ופשע, לפי שכל זולתו נבראו חפשים כמוהו. ואין טבעיהם מתחייב לקבל על עצמם ממשלת זולתם בחזקה אם אינו כפי הדת והמנהג. וכן יטעון השכל שאין ראוי לאדם להכניס עצמו בסכנות עצומות כאלו בעבור ההמשל, כי אדם כצל עובר, ופתאום יעברהו המות. ועוד כי יכלה ימיו בפחד וברעה. מכל מקום ירשנו השכל להתבונן ולשום לב איך נמשיך אהבת זולתינו עלינו, ובמה נִכָּבֵד בעיניהם עד שימשילונו עליהם ברצון ובהסכמה. כי כפי משפט השכל אין אנו עוברים בזה לא על המושכלות הראשונות הנטועות בנו, ולא על חקות הצדק והיושר. ומה רבו הטענות שיביאו השכל והבינה במועצותיהן להוכיח הכל בהפך ממה שגזרה החכמה העליונה באמת. ואם ימצא אחד מני אלף שדעתו נוטה בענין מן הענינים לדרך שתדריכנו בו החכמה אין זה אלא במקרה. ואפשר שתשתנה מחשבתו לעת אחר לדון דין אחר. אבל מי זה ואי זה הוא מכל חכמי העולם שיאמר לדעת הדרך הנכון במופת ישר, עד שלא יהיה בכח איש ריבו להשיב על דבריו, כמו שנוכל לעשות בלמודיות ובכל מלאכת מעשה? כי כל מה שירבה החכם טענות להוכיח האמת, כנגדו ירבה הסכל דברים וטענות להוכיח השקר. וחוזר הדבר חלילה בטענות ותשובות בהקשים ונצוחים, והכלל "בלי דעת" ר"ל בלי מופת ברור.

ה׳כדומה לזה מדת הסליחה, והפוכה מדת הנקמה, ושתיהן נמצאים בנפש. ולמדנו מתורת ה' מן הנביאים והחכמים שדרך הסליחה חכמה. ודרך הנקמה כסילות. האם תאמר שהשכל האנושי ידין כן? הלא יחייב להנקם. כי יאמר ראוי לנו להנקם מן הַמְצֵרִים אותנו. כי ע"י כן נדחה הרע מנפשנו להפחיד זולתינו שלא ישוב עוד לכסלה. ואם יודה השכל שאינו מן הראוי להרע עם הצר הצורר יותר מכפי רשעתו, הנה לא יודה על הסליחה המוחלטת. וירבה על זה טענות למה אגרע ממנו ולא אשלם לו כמעשהו? ואני אדם כמוהו, ונבראתי חפשי. וכיוצא באלה מכל המדות. לא ימצא דרך החכמה כמו שהיא באמת במשפטי השכל והבינה ולקבעו במופת ישר עד שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק. ומאין נקח המופתים להכריח בו הצדק? כדרך שאנו עושין בחכמת המספר וההנדסה, שיש בהן גדרים ידועים ומקובלים בדעת כל אדם. ודעת החכמה בלי גבול. וכל דבר שאין השכל מקיפו בפרטיו, שוב לא יוכל להגבילו ולגדרו. ואם אינו נגדר נמנע המופת עליו. ועל כן תמצא שהפלוסופים והחוקרים שבכל גוי וגוי מלאו פני תבל ספרים רבים. זה לעמת זה, מערכה לקראת מערכה, וכל היום יגורו מלחמות. כל אחד מתנשא לקיים דעתו בעניני המנהגים. ובא רעהו והכהו באבן או הפיל חומותיו אשר בנה, הרס מבצריו שחת יסודותיו. וכל זה לפי שאין בכח האדם לחוקק חקים בעניני החכמה. ומי שלבו בטוח בה' ישתמר מחבק חיק נכריה לבלות רגע אחד בקריאת ספריהם, מוסרם ודתם שיסדו. כי את כולם ישא רוח. והחוסה בהם נאמר עליו (ירמיה יז, ה) "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו". כי אין לנו להשען אלא על אדון החכמה כולה, יתברך שמו לעד הוא אלהי ישראל. הוא לבדו המחוקק חקי חכמה. הוא הבין דרכה. הוא ידע את מקומה. כמבואר בחדר שני. והנה הערכתי המשָׁלים הנאותים לעניין הכחות המושלים במדות. והמשכיל יקיש מן המבואר על הכל כי משפט אחד לכולם.

ו׳וכן הכחות, שאין כדמותם בנפשות שאר בעלי החיים, שתחוקק עליהן החכמה סדר הנהגתן. גם זה אין בכח השכל האנושי לסדרו ולברר סדורין במופתים ישרים. ואציגה המָשל. כח החכמה כשינהג בה בחכמה יאסוף דברי התורות החקים והמשפטים ודברי החכמים המשָׁלים והמליצות יציירם וישמרם בלבו. וכשינהג בה בכסילות, יאסוף דברי אולת ודברי הכסילים ומשפטי עכומ"ז ועניני צחוק והתול, ושיחת ילדים ועמי הארץ. כי השכל כשינהג בו כפי החכמה ישכיל במליצות התורה והנביאים, ישכיל בדרכי ה' ובנפלאותיו וכיוצא בהן, וכן כח הבינה, וכן כח הדעת. וכשינהג בהן בכסילות, ישכיל להמציא ערמות ותחבולות של הבל שאין בם מועיל, ישכיל לאסוף ולכנוס וכיוצא. וכן לענין הבינה והדעת. וכן מחוקת החכמה שלא להתבונן במופלא ובמכוסה, ושלא יהיה לו עסק בנסתרות. וכמו ששנינו (חגיגה יא, ב) "המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם. מה למעלה מה למטה" וכו'. וכן שלא יאסוף בכח חכמתו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכיוצא מן הסודות המסורים לחכמי לב ולצנועים, טרם יחכם בנגלות ובדרכים ישרים, כמו שבא מבואר בתלמוד.³עיין רמב"ם הל' יסודי התורה, סוף פרק ד

ז׳והנה כל פרט ופרט מהן ירבה הסכל דברים כנגדו. האויל יאמר אין לאדם עסק בדברים האלהיים כלל, נמשל כבהמות נדמו. כדרך (משלי טז, כב) "ומוסר אוילים אולת". ויפה בארנוהו בספר "מעין גנים" בעז"ה. הכסיל יאמר ראוי לאדם לדעת הערמות והתחבולות שעמהן יצליח בעסקיו וישיג חפצו. וזה יאמר מדוע אגרע ולא אעלה בסולם החכמה, לדעת מה שיודעים אנשי השם? ואנשי השכל יריבו זה עם זה בפרטים רבים באיזו ראוי לחקור להשכיל ולהתבונן, ובאיזו אינו ראוי. וכיוצא בזה לאלפים ולרבבות טענות חזקות וחלושות. והחכם באמת אי אפשר לו להוכיח במופתים. מה שקבל בענינים האלו מפי רבו, שקבל מרבו, לפי שכל אלו מדרכי החכמה, שאין המופתים נודעים עליהן זולתי ליוצר הכל ית'. ותשוב ותראה עוד חולשת שכל האדם ובינתו. ותבין איך נמנע השגת דרך מדרכי החכמה בשכל או בבינה ודעת. כי אם תוכל לצייר שיתבררו לאדם דרכי החכמה במדות משכלו ומבינתו. כאלו תאמר שיודע במופת שהשפל בעיניו עושה בחכמה. הסובל עלבון בלב טוב עושה בחכמה. המתרחק מן השררה והרבנות עושה בחכמה. וכל כיוצא בזה. בכל זאת אם לא יקבל חקי החכמה מאנשי הקבלה, לא תעמודנה לו מופתיו לעניין ההנהגה הישרה. כי כבר בארנו בחדר הרביעי שאין בכל כחות הנפש גם אחת שהיא רעה בהחלט, וכולן צריכין לה לתשמישי החכמה. דבר והיפך-הדבר. כי דרכי החכמה משתנים לעמת המקבלים. והדרך שראוי לנהג בו נגד זה אינו ראוי להתנהג בו נגד אחר. על דרך משל הענוה טובה נגד צדיקים עניים ורכי הלבב והאומללים. והגאון טובה נגד הזדים והפושעים. הענוה טובה בדרך בני אדם. וגובה הלב טובה בדרכי ה'. וכמו שהמשלנו שם יפה. ועתה צריך התבוננות גדולה לדעת מי הם האנשים שראוי לנו להתנהג עמהם בענוה וברוח נמוכה. ומי מהם שראוי להתנהג כנגדם בגבה הלב בגאוה ובגאון? והדבר קשה מאד. אין לנו דרך לדעתו כלל. זולתי על דרך הקבלה. לדעת מי הם האנשים הטובים והרעים שנשתנה כנגדן דרך החכמה לטוב או לרע. כי אם תאמר שהשכל מעצמו יחייב שההנהגה בענוה ובשפלות הרוח טובה נגד הצדיקים והטובים. וההנהגה בגאה ובגאון טובה נגד הזדים והרשעים. במה ישכיל הפרטים מי הם צדיקים? ומי הם רשעים? אחר שכל מעשי הצדק והרשע תלויים במנהגים שאין לשכל האנושי מבוא בהם כלל. כמו הנשים המותרות והאסורות. המלאכות המותרות והאסורות כמו הכשופים והקסמים והנחושים והעוננות. הזמנים המותרים בעשיית המלאכה והזמנים האסורים. המאכלות האסורות והמותרות. וכיוצא רבות שהן עיקרי הלכות החכמה. שעליהן בנויות מהלכות המדות והתהפכותן. טוב ורע חסד ואכזריות ענוה וגאון וגובה, והנה הכל אחד כשלהבת קשורה בגחלת. ומי שמסכל החלק האחד, יסכל החלק השני. ולא יעזר עליו משכלו ומבינתו. ואי אפשר שישתמש בכחותיו והפוכי-כחותיו כפי הזמנים והמקבלים על דרך ישר. ונפלא מכל זה ענין ההעדפה והמחסור בכל דרך ודרך. וכמו שבארנו שכחות האדם אינן מוגבלות בטבע הנפש. ובהתירו כח מכחותיו להשתמש בו, צריך שידע עד כמה יתירנו לאותו הענין שחפץ להשתמש בו. הגד נא איה הפלס. ואנה מאזני משפט שיפלס ושישקול עליו הענינים הרבים, לדעת באיזו משקל ישתמש בח נפשו לאותו הדבר שפלס וששקל?

ח׳ואציג לפניך משל. הדינין והמשפטים והריבות שבין איש לרעהו, תחשוב שימצא האדם בשכלו, כי נכון להשתמש בכח המשפט ולעשות דין בחוטאים ובעוברים, לבער הזדון מן הארץ, ולהציל הנקיים מידי עושה עולה. במה ידע משקל המשפט וכפי הזמן והחטא? במה יפלס אם הנואף את אשת רעהו חייב מיתה או לא? ואם חייב, איזו מיתה ימות. אם יתלה או ישרף. אם יחנק או יחתך לנתחים? במה ישקול דין הגנב אם יענש בגופו או בממונו. ואם בגופו מה נעשה לו? ואם בממונו כמה ישלם? אם את כל הון ביתו יתן. אם שבעתים ישלם. אם שלשה אם שנים? וכיוצא בזה בכל ענין וענין. שאם היה דבר זה נשאר לשכל בני האדם. היו הדעות מתרבים כפי מספר המעיינים. כל איש היה מחוקק דבר-מה והיה מסבירו בטענות. וכן השני והשלישי. והיו מתווכחים זה עם זה. מה שיכשר האחד יפסול השני. ולעולם לא יתכן שיקיים האחד דעתו במופת ברור שלא ישאר עליו מקום לחלוק בו. וכמו שתראה מקצה ארץ ועד קצהו הדינין והמנהגים שבכל מדינה ומדינה. ולא תמצא שני מושלים מסכימים על דעת אחת. ואולם במדינה אחת ינהגו שופטיה כולם על מנהג אחד, לא בעבור שהובררו מנהגיהן במופתים שמסכימים עליהן כלל שופטי המדינות ומנהיגיה, אלא מפני אימת מלכם שצוה כן ביכלתו המוחלט ומקיים הדתות בחרב ובחנית. ולולי כן פני שופטים יכסה חמס. וכל אחד מהן היה שופט על דעת אחר ועל מנהג אחר. לפי שאי אפשר שיסכימו שני בני אדם על דעת אחת בעניני המנהגים ויעמדו על דעתם בכל הזמנים, כי אין קץ לחכמה. ולא ימצאו דרכיה בדרכי השכל ובהקשיו. ותמיד יתעוררו בלב טענות חדשות ערעורים ובלבולים לבטל היום מה שקיים אמש, ומחר מה שקיים היום וכן בכל עת. כי אין החכמה במה שהיא חכמה נודעת באמת נשגב מדרכי המופת, זולתי למאצילה ב"ה וברוך שמו הגדול לעדי עד. וכל דרכיה סודות חתומות וכמוסות אתו לבדו. הוא ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה, ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה.⁴מליצה ע"פ איוב כח, כז-כח אין לך עסק בנסתרות ובנפלאות ממך. יְרָא את ה' ושמור מצותיו ותורותיו, כאשר חקק בתורתו ומסר לאדון הנביאים פנים אל פנים, וכאשר יגלה סודו לעבדיו הנביאים וחכמי לב אשר שפך עליהן רוח קדשו רוח בינה רוח דעה והשכל, להוציא דבר מדבר ולדמות דבר לדבר, כפי דרכי המפתחות שמסר ביד אדון הנביאים ע"ה. ואליהן תשמע, לא תסור מכל דבריהם ימין ושמאל. כי אני ה' שוכן אתם ללמדם ולהדריכם בדרך ישר לא יכשלו בה. והיו לכם לעינים ואור לנתיבתכם, וכמו שיתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים".

ט׳סוף דבר, החכמה הגמורה לא תִוָדַע בדרכי השכל הבינה והדעת, או באחת מכחות הנפש זולתי בדרך קבלה. וזה על שני דרכים. האחד בנבואה מפי השם ב"ה. כמו שקבלה אדוננו משה ע"ה, וכמוהו לא יוסיף להיות עוד. כי אחריו לא קבל האדם החכמה על דרך זה, כמבואר בחדר ה' חלון ה'. והדרך שני בראייה בשמיעה והיא הקבלה שיראה מנהגי החכמים ושומע מפיהן מנהגי החכמה. ויקרא בספר התורה וספרי החכמים. כי המתוארים "חכמים" הם בעלי קבלת אמת, שקבלו חקי החכמה מרבם ורבם מרבם עד למשה מסיני: הבן השרש הנכבד הזה. והצפינהו בלבבך. כי זהו מה שרצינו לבאר בחלון זה, והדברים ברורים: