גן נעול, בית ראשון ו׳:ג׳Gan Naul, House I 6:3
א׳הוברר הדבר שתאר "חכם" ו"חכמים" הנמצאים בספרי הקדש שהן כולם תוארים לנוהגים במנהגיהם כפי החכמה כמבואר למעלה. הכונה תמיד על חקי השם ותורותיו שהן החכמה באמת. וכפי רוב מאסף החכמה שיאסוף האדם ורוב השמירה בלב ותקון נפשו על פיה, וקלות הרגל המעשה בחכמה, כן תגדל מעלתו. ויש הבדל בין החכמים בין רב למעט, לא בעצם. כי כולם אספו החקים מרועה אחד, אלא שקצתן אספו הרבה וקצתן מעט. וכבר בארנו בחדר רביעי (חלון ב') שהנפשות כולם כלולים מכל הכחות. ויש בכל נפש כח החכמה וכח השכל וכח הבינה וכח הדעת, אבל יבדלו בהן הנפשות בין רב למעט. והנה השכל והבינה עוזרים מאד לחכמה. כי השכל בהשכלותיו יקרב חקי החכמה אל הנפש. והבינה תוציא דבר מדבר, ותבין סוד המליצות והדתות ועמוקות של חכמה. ועל ידיהן ירבה ויוסיף סעיפים וענפים על שרשי החכמה שאסף לנפשו. וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". ומי שכח שכלו גדול במשקל ידוע, או כח בינתו גדולה במשקל ידוע, יתואר בספרי הקדש בתאר "משכיל" או "מבין". ומשקל הכחות שיהיו ראויין לתוארים אלו, ידוע להשם ב"ה לבדו כמבואר למעלה. וכן לנביאים ולחכמי לב שהעיד השם ב"ה עליהן שהן משכילים ומבינים. כמו שמבואר בחדר ה' (חלון יב). ומי שאין הכחות האלו גדולות כל כך בנפשו שיהיה ראוי להתאר בעבורן בתאר "משכיל" או "מבין", הנה יש בו על כל פנים שכל ובינה כפי שהוא צריך לעניני החכמה. ומה שלא ישכיל מעצמו ולא יבין מבינתו, יראה פני חכמי לב ישאלם ויגידו לו. כמבואר בתורה (דברים יז, ח-י) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וגו' וקמת ועלית וגו' והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך". וכמו שיתבאר שם.1בבבלי סנהדרין (פז, א) אמרו "דבר, זו הלכה". ובירושלמי פי"א ה"ג הוסיפו על כך גם "אגדה" ואם שואל על פי חכמים ונבונים ואוסף מהם החקים והמשפטים ועושה כדבריהם, ההוא יתואר "איש חכם" וכמבואר למעלה. שהנחת תאר חכם על הנוהג תמיד כפי החכמה האסופה בנפשו. וכל אדם יוכל לאסוף חקי החכמה, כי כח החכמה אינו נעדר משום נפש. ויש (בהם) [לכל אחד מהם] עינים לראות ואזנים לשמוע. ומה שלא ראה ולא שמע ובא מעשה לידו והוא מסופק משפט ההלכה, יוכל לילך אל חכם ויגיד לו מה יעשה. כי השם ב"ה טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, ולא מנע מהן הכח המביא את האדם לדרך החיים והאושר הנצחי שהוא כח החכמה. כי הלומד חכמה ועושה כתלמודו, תאיר נפשו באור החיים. (ואם) [ואפילו אם] איננו משכיל ומבין מדעתו. ואילו היו חיי הנפש נקשרים עם ההשכלה וההתבוננות והחקירות העצומות, היו רוב בני אדם באפלה, ונדעך מהם אור הנפש. כי מעטים הן בטבע אנשי השכל והבינה בשעור רב שיתוארו בעבורן משכילים ומבינים. אבל חלילה לומר כן! כי אין הנחת תאר "חכם" המהולל והמפואר בכתבי הקדש, על החוקר הגדול והמבין העמוקות מנפשו. אלא על העושה כפי החכמה שקבל מרבו, ומשתמש בשכלו ובבינתו בדרכי החכמה ובמליצותיה אם רב ואם מעט כאשר יוכל להשכיל ולהבין. ומה שלא יבין, ישאל לאחֵר שקבל מרבו ענין זה, או לנבון המוציא מדעתו ע"י מפתחות דרכי החכמה, ויעשה על פיו והוא המאושר האמתי. וזה שהוא משכיל ומבין בטבע אע"פי שהן עוזרים לחכמה, הנה לא יועילו מאומה טרם קבל שרשי החכמה וחקותיה ומשפטיה ודיניה ומפתחותיה, מרב שקבל מרב עד הלכה למשה מסיני. וכמו שתבין מן המבואר למעלה (חלון ב'). אבל יועילו לו השכל והבינה הגדולים להוציא מדעתו החכמות הלמודיות וכל מלאכת מעשה, מבלי הקדים להן קבלה מרב, ובכלל זה כל הדברים שבא עליהן המופת המדעי, שכלל כולם יוצאים מתחת סוג החכמה. ומי שצריך ללמדם מפי רב, הוא בעבור קוצר שכלו ובינתו ומדעו, אבל אפשר שהדבר יולד בנפש מן הנפש עצמה. כללו של דבר, כל מה שהוא תחת סוג החכמה צריך קבלה מפי אחרים, ושוה בזה הטפש והפקח. ועתה ראה כי קדמונינו ז"ל כללו הענין הנפלא הזה במשנתם (אבות, תחילת פרק ד), ששנו "בן זומא אומר איזהו חכם הלמד מכל אדם שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי'." והמשנה הזאת סדורה אחר משנתו של ר"א בן חסמא (אבות, סוף פרק ג) המבוארת למעלה (חלון ב'). ועתה הודיע בן זומא שאין תאר "חכם" הנכתב בכתבי הקדש, המשכיל והמבין הגדול החוקר בטבעיות ובאלהיות, ומוציא מנפשו ענינים נפלאים, עד שבעבור גודל שכלו ובינתו אין צריך לשאול פי אחרים וללמד מהם, כי מה יבינהו ולא עמו הוא? [לא כן!] אלא הנחת תאר "חכם" על המקבל חקי החכמה לעשות על פיהן. והוא מכל אדם, אין צריך לומר ממי שהוא משכיל ומבין יותר ממנו, אלא גם ממי ששכלו ובינתו חלושים בערכו. כי לפי שהוא לומד חכמה, צריך שיקבל מפי רב שקבל מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני. ויקרה לפעמים איש חלוש השכל מאד וטפש בטבע, והלך לְוַעַד חכמים ושמע מפיהם מקצת חקי החכמה. ואחר שהוא מבין ומשכיל בטבע מאד, לא שמע אלו השמועות. ואז צריך ללמדם מפי זה שהוא חלוש השכל. ומי שהוא עושה כן הוא המתואר "חכם" בעבור שלמד החכמה לעשות על פיה, ואינו נשען על שכלו ובינתו. כי יודע שאין בכחו השכל והבינה להמציא חקי החכמה באמת. וזהו איש ירא את ה' ובמצותיו חפץ מאוד.2ע"פ תהלים קיב, א שעליו הונח תואר "צדיק" ותאר "חכם". ומביא ראיה מחסיד שבחסידים דוד מלך ישראל ע"ה, ידוע שהיה משכיל ונבון בטבע. כמו שנאמר (שמואל א טז יח) "ונבון דבר וגו' ויי' עמו". ויתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים". ומלת "השכלתי" כמו הייתי יותר משכיל. וזהו הוראת הבנין כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. וזה פירוש הפסוק, "מכל מלמדי" הייתי יותר משכיל בטבע מהם, ואולם שמתים ל"מלמדי". "כי עדותיך שיחה לי". כלומר דברתי עמהם בעדותיך וחקי התורה, שלא יועילו השכל והבינה לעמוד עליהן זולתי בקבלה. ואילו היה הדבור בחכמות למודיות בהמצאות ובתחבולות, הייתי אני מלמדם ולא הם מלמדי. ולמדנו מזה שאין הנחת תאר "חכם" אלא על המקבל חקי השם לעשות אותן. ומטעם זה כינו רבותינו ז"ל למקבלי דעות התורה "תלמידי חכמים". ולשון זה שגור בפיהם בכל מקום. והבדילום מִכַּת החוקרים הנשענים על בינתם, כי מלת "חכם" על הלומד חקי התורה מפי רבו. וצריך לקבלם מפי כל אדם. ואע"פ שהוא "חכם" הוא תמיד תלמיד, לקבץ השמועות שלא שמע עד הנה וצריך ללמדם ממי שקבלם. והבן:
1