גן נעול, בית שני י״ג:ח׳Gan Naul, House II 13:8
א׳הכלל השלישי. יתכן הנחת שרש "חכם" בבנין הכבד. ובבנין הכבד הנוסף. ותוכל לומר "חִכֵּם" "חִכַּמְתָּ". וכן בכל הגזרות. וכן "הֶחְכִּים" "הֶחְכַּמְתָּ" ושאר גזרותיו; והטעם, אם לימד אדם לחברו דברי חכמה וקבע לו מנהגיו איך ינהג בחכמה, ועל פיו ובעצתו למד ונהג כן. אע"פי שלמד ברצונו ונהג כן ברצונו, כבר יאמר "פלוני חִכֵּם לפלוני". או "אתה חִכַּמְתָּ לפלוני". "אני חִכַּמְתִּי את פלוני".
1
ב׳ואם לִמדו וְיָעֲצוֹ על ידי אמצעי או אמצעיים רבים, כגון ראובן שמסר ביד שמעון עצות וחקים שֶׁיְלַמְדֵם ללוי ויעצהו להתנהג כן. יאמר בבנין הכבד הנוסף "ראובן הֶחְכִּים ללוי". "אתה ראובן הֶחְכַּמְתָּ ללוי". וראובן יאמר "אני הֶחְכַּמְתִּי ללוי" וכל כיוצא בזה. כדרך הבנין הנוסף היוצא לשלישי ולרביעי והלאה. ואל תתבלבל בדעתך לומר אם אין המנהגים בחכמה מוכרחים, איך יפול עליהן מעשה זולתו, והוא לא הכריחו? כי מטעם זה עצמו לא יונח בבנינים הנפעלים. כי אין שתי הוראות דומות. כי הנפעל מורה תמיד על הכרח גמור, וזה לא יתכן במנהגי החכמה. אבל הכבד והנוסף אינן מורים על ההכרח. אלא על הסבה, ורק מודיעים מי היה הסבה שלמד לוי חכמה ונהג בה. ועל זה נאמר ראובן חִכֵּם ללוי. כלומר לימדו חכמים והרגילו בעצתו להתנהג בה. וכן "הֶחְכִּים" והוא דומה ממש לאומר ראובן הֶאֱכִיל את שמעון מִלַחְמוֹ. שאין הכוונה שהכריח מחשבת שמעון לאכול. ושהיה שמעון מוכרח בעל כרחו לאכול. אבל הכונה שראובן בטוב לבו נתן לשמעון מִלַחְמוֹ. ושמעון אכל את הלחם ברצונו. והנה היה ראובן סבה שאכל שמעון את הלחם. וכן בחכמה. ולכן כשנחפוץ להודיע כי זה האיש היה סבה לחכמתינו, ושהלכנו בחכמה, נאמר פלוני החכימני או חִכְּמַנִי. ולא נאמר "נחכמתי מפלוני" כי מורה שקבלנו החכמה והלכנו בה בהכרח שלא ברצון, וזה שקר. ותמצא בלשון התלמוד, (אבות, ו) תלמיד "המחכים את רבותיו". כלומר שבפלפולו הוא סבה שיעמוד רבו על ענינים חדשים בחכמה. וינהג בהן. ולא יאמרו "רב הנחכם מתלמידו". כי הם ידעו יסודות הלשון1רמב"ם, פירוש המשנה, תחילת מסכת תרומות ושאין זה מליצה נכונה. וכן תמצא בכתבי הקדש שהונחו בניני החכמה בבנין הכבד והנוסף על דרך שבארנום, ויתבארו בחלונות הסמוכים.
2