גן נעול, בית שני ב׳:ג׳Gan Naul, House II 2:3

א׳[דברים טז, יט] "כי השחד יעור עיני חֲכָמִים". הבט אל המליצה היקרה הזאת! כי בפרשת משפטים אמר (שמות כג, ח) "כי השחד יעור עיני פקחים". ובספר "מעין גנים" בארנו על נכון, כי תאר "פקח" נופל על איש שסָר מכסה הטפשות מלבו. כי הטפשות כמו מכסה הלב, ובסורו יביט הכח השכלי ויחקור כדרכו במושג, ולכן נופל תאר זה על החוקר במושכלות, ודברים רחבים כתובים שם על ענין זה. ויוכל להיות האדם פקח בטבע נפשו ואיננו חכם, לפי שלא למד חֻקֵי החכמה, או שלמדם ואינו נוהג בחכמה, ואז לא יתואר "חכם", כמו שבארנו בכלל י"ב וכלל ט"ו. ובהיותו נלוז מלכת בחכמה ונוהג בכסילות, אפשר שֶׁיְעַוֵת דבר המשפט בזדון, ירשיע צדיק ויצדיק רשע. והיינו טועים כי אזהרת ,לא תקח שחד, מדבר כנגד השופט הנלוז מחכמה, והזהירו שלא יקח שחד, לפי שהשחד יטה לבבו לקלקל המשפט בזדון. לכן באר במשנה תורה וכתב "עיני חכמים", ותאר זה אינו נופל אלא על הנוהג כפי החכמה כרמוז בכלל י"ב. ומעתה אין לטעות שמדבר על המטֶה בזדון בעבור השוחד, כי איך יתארנו "חכם" בהיותו מטה משפט בזדון, והוא בן כסיל ולא חכם? ונתבאר כי אזהרת "לא תקח שחד" אפילו כנגד הצדיק החכם הנוהג בכל מנהגיו בצדק, וכל חפצו לדון דין אמת לאמתו, להצדיק צדיק ולהרשיע רשע, ואעפ"כ אסרה עליו התורה לקחת שחד, מטעם שזכרה "כי השחד יְעַוֵר עיני חכמים", כלומר יְעַוֵר עיני חכמתו וצדקתו, ויטה משפט בבלי דעת, כי מטבע נפש האדם לנטות לזכות אוהבו ששחדו, והיא נטייה צפונה בלב לא יבינה בעל הנפש. אבל יוצר הנפשות ב"ה מבין סוד הנפש ויסודה, ויודע כי השחד מקלקל עין הלב. והנה כמו שיש אדם פקח ואיננו חכם, כן יש אחר שהוא חכם ואיננו פקח. שהרי תאר "חכם" נופל על מי שאסף חֻקוֹת החכמה ונוהג כן, אע"פ שאין בו כח שכל ובינה גדולה שבעבורן יתואר פקח, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'). ועדיין נוכל לומר שהשחד יעור עיני חכם אם איננו פקח, כי לפי ששכלו קטן, בנקל יעורנו השחד שלא יעיין ויחקור כראוי בטיב המשפט. אבל אם הוא חכם ופקח לא יעשה לו השחד מאומה. לכן כתב בספר שמות כי השחד יעור פקחים, ללמדנו שאפילו הוא פקח ומשכיל גדול יעורנו השוחד. ובא זה ולמד על זה שהאזהרה אפילו על שופט חכם ופקח שאסור לו לקחת שחד לעשות משפט צדק, לפי שהשחד יעור עיני חכמתו ועיני שכלו. ועוד למדנו שצריך השופט להיות חכם ופקח, חכם שאסף חֻקֵי הצדק ונוהג בצדק, ופקח בטבעו בעל שכל צח ומהיר, לפי ששתיהן הכרחיים לשופט ישראל, כי השכל לבד לא יועיל אם לא למד חכמת התורה וחֻקוֹתיה ונוהג כן, והחכמה לבדה לא תועיל בהיותו בטבעו חלוש השכל. כי אין בכחו להוציא לאור משפט, לפי שצריך לחקור דברי בעלי הדינין ודברי העדים ולעמוד על תחבולותיהן, להבין בין האמת והשקר, וכמו ששנינו (אבות, א) "הוו מתונין בדין", ויפה פרשנוהו בפירוש למסכת אבות.¹פרק א, משנה א (מהד' תשס"ג, עמ' 46-47) והמלך שלמה התפלל על זה (מל"א ג, ט) "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע". ולפי שאדוננו משה ע"ה באר את התורה בספר אלה הדברים, הזכיר "עיני חכמים" להורות שמדבר מן חכמים שהן פקחין. ולכן הוסיף "עיני", כלומר שעין לבם רואה להשכיל ולחקור בדבר משפט, וזהו מדת הפקח. והמליצה מתוכנת מאד, כי בפרשת שמות לא הזכיר "עיני", אלא "כי השחד יעור פקחים", לפי שזהו הוראת תאר "פקח", שנגלה עין לבו לחקור ולהתבונן. ואלולי שיש עינים רואות בלבו, לא יתואר "פקח". וכן אמרו קדמוננו ז"ל (ספרי, תחילת פרשת שופטים), שאזהרה לקחת שחד נאמרה אפילו להצדיק צדיק ולהרשיע רשע, שכן אמרו, "ולא תקח שחד יכול להטות משפט, הרי כבר נאמר לא תטה משפט? אלא אפילו לעשות משפט צדק". ובספר "מעין גנים" נדבר על שרש "פקח", ושם יתבאר הענין יותר. גם יתבארו דרשות קדמונינו ז"ל מה שדרשו על זה, ותראה כי דבריהם מכוונים עם היסודות שיסדנו.