גן נעול, בית שני ג׳:ד׳Gan Naul, House II 3:4

א׳[קהלת ו, ז] "כי העֹשק יהולל חָכָם ויאבד את לב מתנה". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ושמע דברי ודע כי קהלת בספרו דבר ענינים כוללים ומאמרים שלמים, והעריך טענות הכסילים והאוילים הבוזים חכמה ומוסר בטענותיהם, והשיב קהלת על דבריהם כדרכי חכמתו הגדולה האסופה בנפשו. והפסוק הזה שאנו מפרשים עתה, גם הוא מטענות הכסילים נגד החכמה. ודע כי בלשון הקדש תמצא לשון "גניבה", לשון "גזל", ולשון "עושק". ועל דרך כלל תדע כי לשון "גניבה" על דבר הנגנב בסתר אין רואה, ולשון "גזל" על החוטף בחזקה בפרהסיא, כמו (שמואל ב כג, כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי". וכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא קמא עט, ב). ומלת "עושק" על הכובש תחתיו ממון או כלים או קרקעות וכל דבר שהוא חייב לתת לחבירו, כמו כובש שכר שכיר, שאיננו גונב ולא גוזל, אבל עושק לפי שאינו משלם שכר פעולת השכיר. ועל זה כתוב (ויקרא יט, יג) "לא תעשוק את רעך", ואמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, ויקרא יט, יג) זה הכובש שכר שכיר. ובמשנה תורה נאמר בפירוש (דברים כד, יד) "לא תעשק שכיר עני ואביון", וכן כל כיוצא בזה. וכדמות הענין הזה יקרה תלונה לבני אדם, בראותם תחת השמש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויקשה דבר זה בעיניהם מאד. כי השם ב"ה הבטיח פעמים רבות שהוא מטיב עם הטובים, ונפרע מן הרשעים. וכשיראו צדיקים עושי הטוב נגועים ומוכים, וטובה לא ראו, ידמה חלילה כעושק, כאילו השם ברוך הוא כובש שכרם, ואינו נותן להם שכר פעולתם. על זה באה המליצה בדברי המשורר, שהזכיר דברי הרשעים המצליחים, ולעיניהם צדיקים ילכו אחור (תהלים עג, ח) "ימיקו וידברו ברע, עושק ממרום ידברו". כלומר הם אומרים יש עושק במרומים, ושעל כן טוב לעשות מה שהלב חפץ, ויתר דברים נשחתים הנזכרים שם שאומרים פועלי און. ובאמת הענין הזה יבהיל גם לב החכמים והנבונים, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ו') שאדוננו משה ע"ה בקש על זה ואמר (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכיך". ואמרו קדמונינו ז"ל (ברכות ז, א) בקש לדעת מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו. והנביא ירמיה ע"ה אמר (ירמיה י, א) "צדיק אתה יי' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך. מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. וכן חבקוק אמר (חבקוק א, יג) "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". ואיוב שהיה (א, א) "תם וישר ירא אלהים וסר מרע" כשבאו עליו מכאובות תמה והתבהל ואמר בתחנוניו אל השם ב"ה (איוב י, ג) "הטוב לך כי תעשוק?" כלומר הועיל ואני צדיק וראוי לך לתת לי שכר טוב, ואתה מונע ממני שכרי, הרי זה כדמות כובש שכר שכיר כביכול. אהה ה', הטוב בעיניך לעשוק? וזה כדוגמת מליצת הפסוק שאנו עוסקים בבאורו.

ב׳וכבר אמרנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ו') שהחכמים והצדיקים באמונתם יחיו, כי יודעים כי השם ב"ה צדיק וישר הוא, אל אמונה ואין עול, ומשתמשים בענין זה בכח העקשות הנטועה בנפש, לעקש שאלות השכל השופט כפי מראה עיניו. ולכן הקדים ירמיה ע"ה "צדיק אתה ה'" וגו', כלומר אעפ"י שאדבר אתך משפטים בשכלי, יודע אני כי בשלי הצער הזה, שאיני מבין סוד דרכיך, אבל בלבבי יודע אני כי צדיק אתה בכל דרכיך. וכן הקדים המשורר האלהי בתלונתו (תהלים עג, א) "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב", כלומר אף כי אערוך לפניך שאלת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, הנני יוסד ליסוד מוסד כי טוב אתה לבד לישראל ולברי לבב. כי החכמים יודעים שסוד דרכי ה' נשגבים מבינת האדם וממראה עיני השכל. וכמו שבארנו דברים של טעם בבית הראשון (חדר ח' חלון א'), וכדברי הכלל הל"ב. והנה הם מאריכים ברוח שכלם ובינתם, לחשוב מחשבות טהורות ביראת ה' ובנפלאותיו, ואלה המחשבות נצבות בעד¹נגד כח הכעס ומרירות הנפש, שלא יפרצו מהרה בראותם לעיניהם צדיקים נגועים ומעונים, ורשעים מצליחים ועושים חיל, ולא יטו רגליהם בעבור זה מן הדרך הישרה, וכמו שבארנו שם בטוב טעם (חדר י חלון י). ואין כן הכסיל שמדתו "נוח לכעוס", ולא יוכל להאריך ברוחו, אלא מיד שרואה בעיניו רשע עושה חיל, או צדיק הולך שחוח, יתבלבל דעתו ויקרא תגר על מדותיו של השם ב"ה. כי כעס הנפש תבלבלהו, בעבור שרוחו גבוה ואין מעצר לרוחו, לפי שלא הרגיל עצמו במוסר לשום דלתים ובריח בעד רוחו שלא יפרוץ מהרה. ועל ענין כזה וכיוצא בו שנינו (אבות, ד), "איזהו גבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז, לב) 'טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר'". ושנינו (אבות, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח". ובארנו הכל על נכון בפרושינו למסכת אבות.²יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 268-269; 282-286 וכשתגבר עליו הכעס ובלבול הדעת מיד יטה מדרך האמת, ויאמר אין טוב בחכמה ובחכמים, ושיותר טוב ללכת אחרי שרירות הלב הרע. וכדרך שנזכר בנבואה, שאמרו הנלוזים (מלאכי ב, יז) "כל עושי רע טוב בעיני ה', ובהם הוא חפץ. או איה אלהי המשפט?". ונאמר עוד שאמרו (שם ג, יד) "שוא עבוד אלהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו?" וגו'. והנה תראה בדברי המשורר שהזכרנו כשדבר על ענין זה ואמר (תהלים עג, ג) "כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה" וגו'. (עג, יב-יד) "הנה אלה רשעים וגו' השגו חיל, אך ריק זכיתי לבבי וגו' ואהי נגוע כל היום" וגו'. הזכיר אחרי כן (עג, טז-כ) "ואחשבה לדעת זאת עמל היא בעיני. עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות. איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות. כחלום מהקיץ יי' בעיר צלמם תבזה". כלומר הודיע שבקש לדעת סוד הדבר בשכלו ובבינתו ולא יכול, כי אלו הדברים נשגבים מבינת האדם ומשכלו. עד אשר בא אל מקדשי אל, ונחה עליו הרוח הטוב, אז נתוסף בו רוח בינה ממרומים, והבין אחרית הצדיקים והרשעים, ואז נחה שקטה דעתו, כי ראה המשפט הגדול בקום אלהים לשפוט תבל באחרית הימים, ונודע לו מה בין צדיק לרשע.

ג׳וכמו שהשיב גם כן הנביא על תלונת אנשי דורו שאמרו שוא עבוד אלהים וגו', (מלאכי ג, יח-יט) "ושבתם וראיתם מה בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. כי הנה היום בא בוער כתנור" וגו'. כלומר עוד תשובו פעם שנית בקום ישיני עפר, ובעת ההיא תראו בעיניכם מה בין צדיק לרשע. ודע כי מלת "יהולל" על שגעון הדעת ושבושו, כמו (קהלת י, יג) "הוללות רעה", וכמו (תהלים עה, ה) "אמרתי להוללים אל תהולו". ועל זה אמר (קהלת ו, ז) "כי העשק יהולל חכם", וזוהי טענת הכסיל נגד החכמים בעלי המוסר המזהירים אותו שיעזוב דרכו הרעה וינהג בחכמה, וטוען איך אפשר לאדם לצער עצמו לכבוש היצר הקשה וללכת בחכמה, אם בעיניו רואה כי טוב לרשע, וצדיק נגוע ומוכה אלהים ומעונה? הלא גם אם כבר הוא חכם ישתגע ותשתבש דעתו בראותו כן? ונגד זה אמר כי העושק הנראה בעולם יהולל וישבש דעת החכם, וכן יאבד את לב מתנה. מלת "יאבד" שב על העשק הנזכר בראש הכתוב, כלומר מלבד שיהולל דעת החכם, אבל גם כן יאבד העשק את לב בעל הרוח, שזכה בצדקתו למתת לב חכם, וכדברי הכלל הכ"ז, שהוא מתת אלהים, וכמו שבארנו בחדר שני (חלון ז') בפירוש פסוק (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו', הנה העושק שרואה יאבדנו. וכמו שאמרנו שגם הנביאים ואנשי השם השתאו והתפלאו בעבור שראו העשק הנעשה תחת השמש. ולפי רש"י ז"ל "לב מתנה, לב חכמה שהיא מתנה לאדם שנאמר כי ה' יתן חכמה" עכ"ד ז"ל. ויפה פירש. ואעפ"י שהטעם מפסיק במלת "לב", המקרא קצר. וכך סדורו, "ויאבד את לב", שהוא מתנה.

ד׳עוד רומז על החלוקה מן רשע וטוב לו, כי ראש המקרא "כי העשק יהולל חכם" על צדיק ורע לו, שנדמה לנו כאילו ח"ו יש עשק בדבר, שנמנע מן הצדיק שכר פעולתו. וסוף המקרא על רשע וטוב לו, ועל זה אמר "ויאבד את לב מתנה" הניתנה שלא כפי משפט השכל האנושי. והן המתנות שניתנו מן השמים לאנשי רשע, כמו העושר והבריאות והבנים והנצחון וכיוצא, שהן כולם מתנות, כדרך (קהלת ב, כא) "ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו". והשיב קהלת שקר דברו האנשים האלו, ואין טענתם כלום. כי החכם לא יהולל אותו העשק, ולא יאבד את לב מתנה. כי החכם בחכמתו יודע שדרכי השם ב"ה נשגבים מבינת האדם, ואין לתמוה על משפטי העולם הזה ואם נראין כמעוקלים. כל עוד שלא נדע מה יהיה אחרית הכל, והם משפטי העולם הבא. וכדרך (תהלים עג, יז) "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם". ועל זה אמר (קהלת ז, ח) "טוב אחרית דבר מראשיתו". ואולם זהו הענין המבדיל בין החכם ובין הכסיל כי מדת החכם להיות ארך רוח, ולא יכעס מהר בראותו דבר המנגד לשכלו ולבינתו, אלא מאריך ברוחו. ולכן לא יתהולל ולא יאבד לבו אם נראה לעיניו עשק במשפטי עולם הזה. והכסיל הוא להיפך שמלבד שאינו יכול להאריך ברוחו, אלא שהוא גבה רוח, ומיד שרואה דבר המנגד לשכלו יגבה רוחו וגאותו ויאמר שהוא מעקל. ועל זה אמר (קהלת ז, ח) "טוב ארך רוח מגבה רוח". וחזר ופירש דבריו ואמר (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח". פירוש, אתה החכם אל תבהל ברוחך לכעוס, אל יגבה רוחך וימלא לבבך כעס בבהלה ובמהירות, כי זאת היא מדת הכסיל שבחיקם מצא הכעס מקום לנוח, שהן כועסים תמיד. לפי שכל ענין הנעשה תחת השמש נגד רצונם, יכעסו וירגזו עליו בעבור שהן כסילים ואינן יודעים דרכי החכמה ויראת ה'. ואתה החכם כשתהיה ארך רוח לא יהוללך העשק ולא יאבד לבבך, כי האֵל אשר אתה בוטח בו יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד היצר. וכדרך שאמר המשורר בענין זה (תהלים עג, כב-כג) "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני". כלומר גם בטרם נגלה אלי דבר, ולא ידעתי טעם לְשַׁלְוַת הרשעים ויסורי הצדיקים, אעפ"כ לא סרתי מדרך החכמה, אבל הייתי תמיד עמך. בעבור שאתה "אחזת ביד ימיני" שלא אמוט, כי ה"ימין" הוא החכמה וכמבואר בכלל השני. והפירש הזה יסודתו בהררי קדש, ולא פרשו כן מפרשי המקרא זצ"ל.