גן נעול, בית שני ו׳:י׳Gan Naul, House II 6:10

א׳(מל"א ב, ו) "ועשית כְּחָכְמָתֶךָ ולא תורד שיבתו בשלום שאול". פירוש "כחכמתך" כפי חֻקֵי החכמה הנודעים לך והאסופים בנפשך. וכדברי הכלל הי"ב. והנה צוהו שלא ימחול ליואב מה שזדה בענין אדוניהו בעבור שמלבד זה חייב משפט מות על אשר הרג לשני שרי צבאות ישראל אבנר בן נר ועמשא בן יתר. ומדרכי החכמה לעשות משפט כמו שמפורש בתורה. וידע דוד כי שלמה חכם ונוהג בצדק, וכמו שאמר בענין שמעי (מל"א ב, ט) "כי איש חכם אתה", וכמבואר למעלה (חדר ב' חלון ט'). ולכן אמר "ועשית כחכמתך" כדרך (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם". כי לא מדרש החכמה עיקר אלא המעשה (עיין אבות, פרק א). והמעשה אשר תעשה הוא שאַל תורד שיבתו בשלום שאול, כי תהרגנו. ואולם לא הזכיר פה "וידעת את אשר תעשה לו" כמו שנזכר אצל שמעי. לפי שיואב היה חייב מיתה כפי דרכי החכמה, מה שאין כן שמעי שהוצרך להמיתו על ידי עילה וגלגול עון כמבואר למעלה (שם). ואמנם גם יואב לא היה חייב מיתה בבית דין כי התנצל וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל.¹סנהדרין מט, א רק היה חייב כפי משפט המלוכה המסור למלכים. כמו שהרג דוד את רכב ובענה²שמואל ב ד, יא-יב ביכולת המלך. וההנהגה הזאת מסורה למלכים לבד, וכמו שבארנו ענין זה ברחבה בבית הראשון (חדר ח' חלון ז'). ועל כן באה המליצה "ועשית כחכמתך" בכנוי. כלומר כפי משפט החכמה המסורה בידך שאתה מלך, לא כפי חכמת שופטי ישראל. ושמעי גם ביכולת המלך היה פטור. ועל כן הוסיף אצלו "וידעת את אשר תעשה לו". וכן עשה שלמה. את יואב דן בלי עילה ותחבולה, אלא כפי משפט המלוכה. ואת שמעי לא הרג עד שהמציא עילה ועבר [שמעי] על מצות המלך ועל שבועת ה', ואז גלגל עליו עונו הראשון והעבירו מן העולם. ואני תמה על הרב רד"ק ז"ל שפירש בפסוק זה "לא תהרגנו עד שתמצא עליו עילה, אע"פי שהוא חייב מיתה. כי מלחמת ה' נלחם וטובות נמצאו בו, אלא שהרג לשני השרים האלו חנם. לפיכך תעשה כחכמתך שתביאהו לידי עילה וסבה שיתחייב הריגה". ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין. אם הוא חייב מיתה ואעפ"כ יחוס עליו בעבור שטובות נמצאו בו, איך יצוה למצוא עליו עילה, והנה יהרגנו? ומה יתרון אם ימות במעלו אשר מעל או ע"י עלילות דברים? ועוד שהכתוב מעיד ששלח שלמה את בניהו והרגוֹ מבלי שום עילה ותחבולה. ואצל שמעי נכתבה העילה. ועוד יקשה לפרושו למה הזכיר אצל שמעי "וידעת את אשר תעשה לו". ולא נזכר כן אצל יואב? והאמת כדברינו. ואולם הרב זצ"ל הוכרח לפרש כן בעבור מלת "חכמתך", שכפי מחשבתו הונח לשון חכמה על ההשכלה וההמצאה. ועל כן פירש שצוהו שימצא עליו עילה. ואין אנו צריכין לכל זה בהתקיים יסודנו שאין לשון "חכמה" נופל אלא על חֻקֵי השם ב"ה ותורותיו:

ב׳(שמואל ב כ, כב) ותבא האשה אל כל העם בְּחָכְמָתָה. פירוש "חכמתה", כפי חֻקוֹת החכמה שהיו נודעים לה. וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו למעלה (חדר ב' חלון ז') בפירוש פסוק (שמואל ב כ, טז) "ותקרא אשה חכמה מן העיר", שהיתה אשה נוהגת בחכמה וביראת ה', ושאמרו קדמונינו ז"ל (בראשית רבה, צד, ט) שהיתה סרח בת אשר. גם כל דבריה אל יואב היו שקולים כפי חֻקֵי החכמה והתורה. ולכן כאשר השיב יואב (כ, כ-כא) "חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית. לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד. תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר". מיד הבינה האשה כי דבריו כדין הם. שכפי חֻקֵי התורה ראוי להמית את שבע בן בכרי להציל ע"י כך כל העיר ויושביה. ולכן נאמר (כ, כא) "ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה". וכן עשתה האשה. ועל זה סמך ואמר (כ, כב) "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה ויכרתו את ראש שבע בן בכרי" וגו'. פירושו לפי דעתי, האשה הזאת היתה שופטת באבל, כמו דבורה שהיתה נביאה ושפטה את ישראל, ולכן כל חכמי העיר שמעו לדבריה. ואלו החכמים נסתפק עליהם אם מותר להרוג את שבע בן בכרי להציל ע" כן שאר יושבי העיר אם לא. והאשה בחכמתה הנפלאה דנה וְלִמְדָה שמותר לעשות כן, ושמעו לדבריה וכרתו את ראשו. ולפי שהכתוב מעיד שהיתה האשה הזאת חכמה ושדבריה היו בחכמה, למדו קדמונינו ז"ל ממעשה זה שכך הוא דין התורה, וכדתניא בתוספתא (תרומות, פרק ז), והביאו רש"י ורד"ק ז"ל בפירושם: "סיעה של בני אדם שאמרו להם רוצחים 'תנו לנו אחד ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ. כמו שעשו בני יהודה בשמשון. אבל הוא והם מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להם ואל יהרגו כולם. כגון שהוא אומר 'ותבא האשה אל כל העם בחכמתה'. אמרה להם 'הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תֵּהָרְגוּ כולכם'. ר' שמעון אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי". [ע"כ] ופירושו נראה לי דר' יהודה לפרושי מלתא דת"ק קאתי. וכדאמרינן בפ' זה בורר (סנהדרין כה, א) "כל מקום ששנה ר' יהודה 'במה דברים אמורים', לפרש הוא בא". [ע"כ] והכי קאמר. האי דקתני ת"ק ואם ייחדוהו להם כגון שייחדוהו לשבע בן בכרי וכו' לא תימא דייחדוהו איכא בין רישא לסיפא. ורישא אם לא ייחדוהו. וסיפא בייחדוהו. ושבע בן בכרי לדוגמא בעלמא נקט לה שהרוצחים נקבוהו בשם כמו ששאל יואב את שבע בן בכרי. אלא רישא דקתני סתמא "אל ימסרו" בין ייחדוהו בין לא ייחדוהו, ומיירי שאינן יכולים לתפשו. לפי שהוא בפנים נחבא מפני הצר, והן מבחוץ בסכנה ביד אויב. אז יהרגו כולם ואל ימסרו הנחבא ביד אויב, שאין דוחין נפש מפני נפש. וכמו שקרה לבני יהודה עם שמשון (שופטים טו, יא-יג). שהיה שמשון יכול להנצל והן היו בסכנה. ולא מסרוהו בעל כרחו אע"פי שייחדוהו פלשתים, אלא ברצונו. לפי שהיה אסור להם להנצל³להציל את עצמם ממות במיתתו. אבל הוא והן מבפנים, יש חלוק בין יחדוהו ללא יחדוהו. שאם יחדוהו כמו שייחד יואב את שבע בן בכרי שהיו הוא והן מבפנים, ואם לא מסרוהו היו נהרגין הוא והן, אז הואיל וייחדוהו מותר להן למסור אותו למען ינצלו המה. והיינו דתני סיפא 'ייחדוהו כגון שבע בן בכרי' לאורויי דוקא בכי האי גוונא שהיו הוא והן מבפנים מותר למוסרו אם יחדוהו. והדין הזה אמרה האשה. כי יושבי אָבֵל חשבו שאע"פי שיחדוהו ושהוא והן מבפנים אעפ"כ אסור למוסרו. ואמרה היא שמפי השמועה קִבְּלָה שבנדון כזה מותר למסור אותו. ועל זה נאמר "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה". ומפרש ר' יהודה דהאי "בחכמתה", כפי משפט חֻקֵי התורה. שאמרה להם הואיל והוא נהרג והן נהרגין וכו'. ומיירי אפילו אם האיש שייחדוהו נקי וצדיק. ואתי ר' שמעון ופליג אר' יהודה דודאי אם הנמסר נקי וצדיק בין שייחדוהו בין שלא יחדוהו, בין שהוא בפנים והן מבחוץ, בין שהוא והן מבפנים אסור למסור נפש מישראל. אלא יהרגו כולם הוא והן ואל ימסור נפש מישראל. והא דקתני "ואם ייחדוהו להם מותר" היינו שהמיוחד חייב מיתה. וְעַלָהּ קתני כגון שבע בן בכרי שהיה חייב מיתה לפי שמרד במלכות בית דוד. (תוספתא, תרומות, סוף פרק ז) "וכל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". ואפילו הכי דוקא יחדוהו. הא אם לא יחדוהו אסור למסור נפש מתוך הסיעה אפילו הנמסר עובר עבירה וחייב מיתה. ואם ייחדוהו והוא חייב מיתה, מותר לעולם בין שהוא בפנים בין בחוץ בין ששתיהן בפנים. וקרא דקאמר "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה" לאו לאוריי להם דין פנים וחוץ קא מיירי. אלא להורות להם קבלתה שכל החולק על מלכות בית דוד חייב מיתה (בראשית רבה, סוף פרשה צ"ד). וכך אמרה להם, הואיל וייחדו לשבע בן בכרי, והרים יד במלך בדוד, הרי הוא חייב מיתה ומותר למוסרו. וקבלו העם דבריה ודנו אותו במשפט מות. כך נראה בעיני פרושא דהך שמעתתא. והוצרכתי לפרשו, להוכיח דבין למר ובין למר פירוש "בחכמתה" על חכמת המנהגים והתורה.

ג׳ולפי שראיתי להרב בעל "כלי יקר"⁴ביאור על נביאים (י"א כרכים) של הרב שמואל לאניאדו, הוצ' מכון הכתב, שמואל ח"ב עמ' 433-434 זצ"ל שפירש שמועה זו באופן אחר. ונתקשה בפרושה והוצרך להכנס בדוחקים. גם לפרושו תהיה מלת "בחכמתה" על המצאה ותחבולה. לכן פרשתיה כפי קוצר דעתי לברר יושר יסודנו בפירוש מלת "חכמה". והרמב"ם ז"ל בספר המדע⁵הל' יסודי התורה, פרק חמישי ה"ה פסק אם לא יחדוהו לא ימסרו נפש מהם. ואם יחדוהו והוא חייב מיתה כשבע בן בכרי יתנוהו. ואם לאו אל יתנוהו. ולא פליג בין הוא בפנים והן מבחוץ או שתיהן מבפנים. משום דפסק כת"ק ואליבא דר' שמעון שפירש דבריהם כן. וכדפרישית. והנה יואב שאל⁶בקש שימסרו את שבע בן בכרי חי. והאשה השיבה שתשליך ראשו בעד החומה. אולי שגם זה בחכמה כפי התורה. ולמדה כן מפסוק (דברים כג, טז) "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך" וגו'. כי יש שופטים בישראל. ואין ספק שטרם כרתו ראשו חקרו ודרשו בבית דין של אָבֵל ונתברר להם שמרד במלכות בית דוד. ופסקו דינו כפי קבלת האשה החכמה שהוא חייב מיתה וכן ראוי לעשות. לא למוסרו חי ביד יואב ודוד. שיש בו נדנוד איסור משום "לא תסגיר עבד" וכו' גם יראו פן יתעללו בו עבדי דוד ויהיה לקלון. וכבר הזכירו הטעם השני הזה מפרשי המקרא זצ"ל: