גן נעול, בית שני ח׳:ו׳Gan Naul, House II 8:6
א׳(איוב ד, כא) "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בְּחָכְמָה". פירוש "ולא בחכמה", בעבור שלא למדו ולא נהגו בדרכי החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ובזה הוכיח אליפז את איוב שהצדיק נפשו. ואמר (ד, ז) "זכר נא מי הוא נקי אבד? ואיפה ישרים נכחדו?". כלומר ההולך בצדק ובמישרים יִמָּלֵט מכל צרה. ואולם האנשים שסרו מן החכמה ונשענו על שכלם ותחבולותיהם המה יאבדו. וכמו שאמר (ד, ח) "כאשר ראיתי חורשי און וגו' מנשמת אלוה יאבדו". כי עיקר הכל החכמה. ומי זה יאמר "זכיתי לבבי". ועל זה אמר (ד, יז) "האנוש מאלוה יצדק? אם מעושהו יטהר גבר? הן בעבדיו לא יאמין. (ד, יט) "אף שוכני בתי חומר" וגו' כלומר בעלי גויה ותהפוכות, שבכל עת נפתה לבם מדרך החכמה, והן ראויין תמיד להענש. ועל זה (ד, כ) "מבקר לערב יֻכַּתּוּ מבלי משים לנצח יאבדו". כלומר שהן תמיד במוסר אלוה, מוכים מבקר לערב, אולי יִוָסְרוּ לו. ועל שאינן שָׂמִים לב למוסריו, יאבדו לנצח. ולא יחמול עליהן בעבור נפשם העליונה שבה יתרון האדם על כל השפלים, לפי שאם אין הנפש חכמה אבד יתרונה ונסע והלך טובהּ. ולכן בעבור כי מאסה חכמה תמות. ועל זה, "הלא נסע יתרם בם". כלומר היתרון שבבעלי החומר נסע. ולכן "ימותו ולא בחכמה". כלומר בעבור עזבם החכמה, שלא למדו מנהגי החכמה ולא נהגו בחכמה:
1
ב׳(איוב לח, לו) "מי שת בטוחות חָכְמָה, או מי נתן לשכוי בינה". פירוש "חכמה", כח החכמה המקבל חֻקוֹת החכמה ומציירם פנימה, וכדברי הכלל הששי. והכח הזה הושם באדם והוא בקרבו. ושאל השם "מי שת בטוחות", במקום סתר שבאדם, כח זה. וכן "מי נתן לשכוי" כח הבינה. שבה יבין הלב הדברים, ואיננו על החכמה והבינה עצמן. כי אם לא יקבל האדם חכמה לא ימצאנה בטוחותיו. ואם לא ישתמש בכח הבינה להבין במליצות החכמה ומעשיה, לא יבין בינה וכמו שבארנו פעמים רבות. ולפי שלא שאל השם רק על כח החכמה והבינה ולא שאל על שאר הכחות הנטועות בטוחות כמו הענוה והבושת והיראה שגם הן נפלאות גדולות שנמצאים בסתר הנפש, נוכל לומר שתיבת "חכמה" כוללת כל כחות הנפש הנטועות בה. כי הם כולם חלקי החכמה והן נושאי החכמה, וכדברי הכלל החמישי. ולולי הכחות האלו לא יחכם לעולם, כי לא יצייר דרכי החכמה. אבל הבינה כח פרטי ואיננו בכלל הכחות שהן חלקי החכמה, ולכן הזכירו בפני עצמו. ויחסו לשכוי שהוא הלב, כי לב האדם מושל בבינה ובשכל. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון א') והבן:
2
ג׳(איוב לט, יז) "כי הִשָּׁהּ אלוה חָכְמָה, ולא חָלַק לה בבינה". אל יקשה בעיניך המליצה הזאת. כי תשאל איזו דבר חכמה או בינה נמצא בענין זה שיתכן עליו לומר "כי השה"?. אבל תדע שמלת "חכמה" שבפסוק זה גם הוא על כח החכמה, וכן מלת "בינה" על כח הבינה. כמו פסוק "מי שת" וגו'. המבואר למעלה. והגיד שאין בכנף רננים כח החכמה, ולא כח הבינה. ולבאר הדבר אמשול לך משל. כל בני אדם יבינו שאין טוב להניח כלי זכוכית יקרה ברשות הרבים מִדְרָךְ כף רגל בני אדם. כי מי שימצאנו יקחהו, או יגנב, או תרמסהו רגל עובר. ומי שמניחו ברשות הרבים אות [היא] שאין בו בינת אדם כלל. ולכן אם נראה אדם עושה כן, (נבינהו) [ניתן לו להבין] כי לא טוב הדבר, ונצייר לפניו הסכנה. ואם יעשה כן פעם אחרת או שעשה כן פעם אחת ונשבר הכלי, וחזר ועשהו, אות [היא] שגם אין בו כח החכמה. כי אם הוא בעל הכח הזה, היה שומר מה שלמדנוהו והיה מצייר עניָנו. או שהיה שומר מה שקרה פעם ראשונה, והיה נזהר מעשותו עוד. וכדומה לזה כנף רננים שהיא עושה כן. כמו שאמר (לט, יד-טו) "כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם. ותשכח כי רגל תְּזוּרֶהָ וחית השדה תְּדוּשֶׁהָ". כלומר היא מטלת ביציה במקום מדרך כף רגל אדם וחית השדה, וזה אות שאין בה כח הבינה. ואנחנו רואים שהיא עושה כן פעם אחר פעם ואף על פי שראתה שכבר אבדו בניה, לפי שהיא שוכחת מה שתראה ולא תרשום המקרים בציוריה. וכמ"ש (לז, טו) "ותשכח כי רגל תזורה" וזה אות שאין בה כח החכמה. ועל זה [אמר] כי "הִשָּׁהּ אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה". והבן. ויותר מאלו לא מצינו בספר איוב. ונתבארו כולם:
3