גן נעול, בית שני ט׳:ט׳Gan Naul, House II 9:9

א׳(משלי כא, ל) "אין חָכְמָה ואין תבונה ועין עצה לנגד יי'". פירוש "חכמה", מנהגי החכמה צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. וזה נשען על הכלל העשירי שאמרנו בו שכל המתואר חכמה הוא ענין אלוהי. כלומר דרך ומנהג שחקק ויסד אדון הכל ית' וצוה לבני אדם שינהגו כן, ושהוא לבדו יתברך יוכל לחוקק חֻקֵי חכמה. ולכן כל דרך ומנהג המנגד למה שחקק ויסד השם ב"ה איננו חכמה, כי אם סּכלות ורעיון רוח. וכדרך (ירמיה ח, ח-ט) "איך תאמרו 'חכמים אנחנו' וגו' הנה בדבר יי' מאסו וחכמת מה להם?". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ז' חלון ג'). ועל זה אמר "אין חכמה" לנגד השם. וכן "אין תבונה" לנגד יי', כי כל תבונה יסודתה החכמה, וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים". וכמו שאין חכמה ענין מנגד לדרכי ה' וכמו כן ומאותו הטעם עצמו אין תבונה לנגד יי'. ואולם ענין העצה יתבאר בעז"ה בבית השלישי. ונוכיח שם שהנחתה על ההסכמות ההחלטיות שיסכים האדם לעשות דבר. לפעמים תהיה ההסכמה לעשות טובה. ולפעמים תהיה על דבר רע. והנה תאמר אם היועץ הבליעל יסכים להרשיע ויעשה כעצתו, הנה נועץ לנגד ה' וישלים חפצו. ואיך החליט לומר "אין עצה לנגד יי'"? אכן כל זה שקר. כי אין האדם יוכל למלאות חפצו ולעשות כעצת נפשו זולתי ברצון האלהים. ואם לא חפץ השם ב"ה לא ישלים חפצו. וכדרך (ישעיה ח, י) "עוצו עצה ותופר". וקהלת אמר (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". (שם ג, ט) "מה יתרון העושה באשר הוא עמל". (ג, יד) "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע". וכמבואר למעלה (חדר ז' חלון ז'). ועל כן אם האדם נועץ על דבר נגד רצון האלהים, ואין השם ב"ה חפץ שישלים מעשהו, לא יקום ולא יהיה הדבר שנועץ עליו לעשותו, ונודע למפרע שלא היתה עצתו "עצה".

ב׳וכדרך (תהלים פג, ד) "ויתיעצו על צפוניך". ודבר נכבד יש בפסוק זה. ולמה בו לבדו נזכר ההתפעל משרש "יעץ"? ויתבאר בעז"ה בבית השלישי. ואם לפעמים יועץ בליעל ממלא עצתו המרשעת, גם זה בחפץ אלהים כי על צד העונש הניחו השם ב"ה לעשות כדי רשעתו. וכענין (משלי טז, ד) "וגם רשע ליום רעה". וכענין (ירמיה נא, כ) "מפץ אתה לי" וגו'. וכמאמרם ז"ל (שבת לב, א) "מגלגלין חובה על ידי חייב". ולולי כן לא היה ביכלתו למלאות עשותו. ולבאר הדבר הוסיף (משלי כא, לא) "סוס מוכן ליום מלחמה וליי' התשועה". לא הוצרך לבאר ש"אין חכמה ואין תבונה לנגד יי'". רק מה שאמר "אין עצה לנגד יי'". ואנו רואין רשעים נועצים לעשות דבר המנגד לרצון השם ברוך הוא. ועל כן באר כי שקר הדבר שישלים האדם עצתו אם לא חפץ בו אלהים, ועשה דוגמא מיום מלחמה. ונודע כי המלכים הבוטחים ברוב חיל סוס ורכב, יועצים להלחם להשמיד שונאיהם. וכדרך (מל"ב יח, ג) "עצה וגבורה למלחמה". ואעפ"כ אין תשלום המעשה¹יכולת גמר ביצוע המעשה בידם, וזהו "סוס מוכן ליום מלחמה" וזהו העצה וההסכמה להלחם ולהתגבר. "וליי' התשועה" יושיע לאשר יחפוץ. וכן בכל דבר לא יקום ולא יהיה זולתי בחפץ אלהים. ונכון הדבר שגם "אין עצה לנגד יי'". כלומר כשינגד לרצון השם ברוך הוא, תופר העצה; וְיֵרָאֶה למפרע שלא היתה עצה גמורה. ועיקר הדבר תבין כשנדבר על לשונות של "עצה" בעז"ה. זהו פירוש הפסוק כפי דעתי. ודברי המתרגם ספר משלי שאמר "לית חכמתא, לית ביונא ולית עיצתא היך דאלהא" מסכים לדברינו שכונת הכתוב שלא יתואר דבר מן הדברים בלשון חכמה תבונה או עצה, כשיהיה הענין ההוא נגד השם ב"ה, נגד דרכי חכמתו ותבונתו ונגד עצתו. וכדרך (תהלים לג, י-יא) "יי' הפיר עצת גוים וגו' עצת יי' לעולם תעמוד". ולא כמו שחשבו ראב"ע ורלב"ג ז"ל שמדבר על המתחכם והמתבונן ולוקח עצה נגד גזרת השם ב"ה:

ג׳(משלי יא, כ) "בא זדון ויבא קלון, ואת צנועים חָכְמָה". פירוש "חכמה", דרכי החכמה צדק משפט ומישרים, כדברי הכלל הי"ב והי"ד. ומלת "זדון" כמו (דברים יז, יב) "והאיש אשר יעשה בזדון", והוא הנשען על מחשבתו ועושה כפי שרירות לבבו כמו זקן ממרא החולק בגאותו על סנהדרי ישראל. וכן כל עושה בזדון ואינו בוש מעשות רע בפרהסיא, נותן אות כי התגברו ציורי החטאים בלבו עד למאד. וכבר רמזנו למעלה (חדר ז חלון טז) על מלת "קלון", ואמרנו שהונח על חרפת החטאים הגדולים כשמצטיירים בלב. וכדרך (משלי ג, לה) "וכסילים מרים קלון", ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ועל זה אמר "בא זדון ויבא קלון". כלומר כבר בא קלון בלב בטרם בוא הזדון. כי לולי שהתגבר הקלון היה בוש מחטוא בזדון לעיני כל. ואינו דומה לשאר החוטאים לעת התגברות היצר ועושים בסתר ומסתירים קלונם מבני אדם, וזה אות לא בא עדיין הקלון בלב. והיפך מן הזדון הוא הצנוע ובושת הפנים, המסתיר אפילו דרכיו הטובים ומעשיו הישרים מבני אדם שלא יֵרָאֶה לעיניהם כמתגאה, וכמי שרוצה להתרומם על חבריו מכשרון מעשיו. וכדרך (מיכה ח, ח) "הגיד לך אדם מה טוב וגו' והצנע לכת עם אלהיך". כלומר מלבד שתעשה חסד משפט וצדק, גם תהיה צנוע במעשים הטובים ובושת פנים מלפרסם ענינך ומעשה צדקתך ברבים. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (סוכה מט, ב) "אפילו דברים שאדם עושה בפרהסיא כמו בקור חולים ונחום אבלים וכיוצא [יעשה] בהצנע. וכל שכן דברים שדרכן לעשות בצנעא". והנוהג כן זוכה שיצטיירו בלבו דרכי החכמה כי יעזרהו יתברך ממרומים. ועל זה אמר (משלי יא, ב) "ואת צנועים חכמה". כלומר כמו שבלב איש זדון בא והצטייר הקלון, כן בלב הצנוע ובושת הפנים באו והצטיירו דרכי החכמה. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (נדרים כ, א) "סימן טוב באדם שהוא ביישן". כלומר סימן טוב שנוכל ליקח סימן שיחכם ויהיה חכם לב, בראותינו שהוא בושת פנים. וכן שנינו (אבות, ה משנה כ) "ובושת פנים לגן עדן". ופרשנוהו בפרושינו למסכת אבות:²יין לבנון, מהד' תשסג עמ' 496-499

ד׳(משלי יג, י) "רק בזדון יתן מַצָּה ואת נועצים חָכְמָה". פי "חכמה", חכמת המנהגים צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ויפה פרשנו הפסוק הזה בבית השלישי כשדברנו על לשונות של "עצה". ולא אוכל להעתיק פה את הכתוב שם. כי כללים רבים אצטרך להציע טרם יתפרש ענין הכתוב הזה. ורק ארמוז בקצרה. שהעושה כל מעשיו בזדון ונשען על מחשבתו ואינו שומע לעצת זולתו, לסוף יתן מַצָּה וינאץ את דבר השם ב"ה. ולהפך השומע לנועצים אעפ"י שאינן יועצים, הוא יאסוף חֻקֵי החכמה ויחכם.