גן נעול, בית שלישי ב׳:ט׳Gan Naul, House III 2:9
א׳[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר ב חלון ו]
1
ב׳הכלל התשיעי. יתכן לשון "מחשבה" בבנין נפעל. ואעפ"י שיסדנו שהוראת בנין נפעל על ההכרח, וזה לא יתכן במחשבות, כי אין לאדם מכריח חוצה לו שיכריחנו לחשוב מחשבות. הנה יורה הנפעל בלשון "מחשבה" שלש הוראות, והם נתבררו לי בעז"ה ממליצות כתבי הקודש; כי תראה שעל כל הוראה מהן הניחו הנפעל בלשון זה. ואני אבארם לך פה. ההוראה הראשונה הוא החושב מחשבה זרה שאין בטבע נפש האדם להולידה, לא מִטֶבַע הציורים הטובים ולא מִטֶבַע הציורים הרעים. ולא ימצא בעל המחשבה חבר שיחשוב כמוהו. כי מחשבתו זרה בעיני כל אדם. ואז יניחו עליו כתבי הקדש הנפעל המורה על ההכרח. כאומר פלוני חושב מחשבה שאיננה בטבע הנפש והרי הוא כמוכרח לחושב עליה מפני טבע נפשו. על דרך משל מִטֶבַע בעל הרחמים להטיב ולחנך לכל אדם. ואם הוא נכרי1כלומר איננו מקרוביו ומיודעיו ולא הכירו מתמול שלשום, כשיראהו במצוקה ובחוסר-כל יתעוררו רחמיו עליו, ויחשוב מחשבת רחמים. וכל מי שהוא בעל ציור-הרחמים יחשוב בטבע ברצונו מחשבות כאלו. ומי שהוא בטבע אכזרי, את הנכרי לא יחון, ויחשוב מחשבת אכזריות "מה אני עם האיש הזה? ונתתי לחמי ומימי לאיש לא הכרתיו מתמול שלשום?" וכל מי שהוא בעל ציור האכזריות יחשוב כן בטבעו וברצונו. ויש שמטבעו להתאכזר יותר גם נגד עניים אשר גדלו אתו ואפילו הוא עשיר לא יתן להם מאומה. וזהו אכזריות גדולה אבל היא בטבע הכילי והאכזרי. ויש עוד אכזרי ממנו ולא יתן גם לקרוביו העניים ויהיו בעיניו כנכרים עד שיתאכזר נגד אחיו ואחיותיו מִתֵּת להם מאומה מעשרו. וקרוב לומר שהוא נגד הטבע, כי מִטֶבַע האדם לרחם מעט על קרוביו. אבל שימצא אדם עשיר מופלג ויתאכזר נגד בניו ובנותיו ויהיו בעיניו כנכרים לבלתי רחם עליהם, אין זה במציאות טבע נפש האדם אפילו בהיותו אכזרי בתכלית האכזריות, כי נטוע בכל נפש החמלה על יוצאי חלציו, ושיתעורר לבו בצערם. הלא תראה שגם בבעלי-חיים הטורפים נטוע החמלה על בניהם, כמו שאמר הנביא "גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד, ג). כלומר גם התנין יחמול על ילדיו, ובת עמי היתה לאכזר ולא עשו כן מרוב צערם. ולא [דִמוּ] אכזר כטבע אכזריות בני אדם, כי אין מִטֶבַע נפש האדם להתאכזר בכמו אלה, אבל דִמוּ ליענים במדבר שאין מדת החמלה נטוע בהם כלל. ולכן כשנראה אדם שהוא חושב מחשבת אכזריות על בניו ובנותיו לא נאמר שהוא "חושב" אותם לנכרים, אבל נאמר שהם "נחשבו" לו לנכרים, להורות שאין בטבע הנפש להוליד מחשבות כאלה. אבל הוא בנפעל בהכרח נגד טבע נפשו. ואין הכוונה שהוא נפעל מחוצה לו, אבל הוא בסוד חכמת הנפש. שבהעמיק האדם לצייר רע בכל עת, באחריתו ישחית נפשו ויעלו על לבבו מחשבת זרות מאד אין בידו להסירם, כדרך "על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו" (עמוס א, יא). וכן יקרה לבעלי [הבטחונות]2אולי כוונת רבינו לאלו שאוגרים הון ללא גבול [בהם שָׂמִים כל בטחונם]. והם אינם חסים על שאר בני האדם. שלבסוף ישחיתו דעתם ויעלו מחשבות זרות על לבבם שאינן בטבע ציורי הנפש כלל, ואז הם כמוכרחים מהם לחשוב כן, וזה מפורסם. ואני אציע לפניך הכתובים שהן ממין זה בעז"ה.
2