האלף לך שלמה, אורח חיים ק״סHaElef Lekha Shlomo, Orach Chayim 160
א׳שא' שעשו בשבת צוה"פ ע"י נכרי ואסר רו"מ לטלטל ואחד התיר וסמך על הנשמת אדם שהתיר כיוצא בזה. לא טוב הורה דמ"ש לחלק דהתם הי' שם לחי מכבר ז"א דהרי כתב שם דהלחי עומד מאליו ולא סמכו עליו מע"ש א"כ לא הועיל כלום רק ע"י הלחי שהי' עומד בשבת הותר ולדידי הי' נראה דבלא"ה אין ראי' משם דלחי בפ"ע אינו מחיצה מן התורה רק מדרבנן ולהיתר טלטול ולכך מותר אפילו נעשה בכונה דנהי דלחי משום מחיצה היינו רק מדרבנן אבל מה"ת אינו מחיצה ובסוכה בעינן כהלכתן וג' טפח אבל כל שהוא אינו מחיצה מה"ת ולכך מותר אף במזיד וגם אינו רק להיתר טלטול הוי מחיצה ואם לאו אינו כלום א"כ אם נאסר לו לטלטל לאו כלום הוא ולא מידי עביד ולא הוי מחיצה שוב אמרינן דמותר לטלטל ולא אזלינן בתר איפכא ולחומרא כיון דהוי דרבנן אבל בצוה"פ דהוי מה"ת מחיצה ודאי דינו כדין המפורש בש"ע ועל דעת הרשב"א לבדו אין לסמוך להקל לכתחילה אך מצד אחר שגג רו"מ דבש"ע מיירי אם עשאו ישראל בעצמו אז יש לחלק בזה בין מזיד לשוגג אבל ע"י נכרי דהוי רק שבות בזה יש להקל במקום מצוה וצורך רבים כמ"ש בסי' רע"ו בהג"ה וכן ציין ע"ז הנשמת אדם לעיין בחיי אדם כלל ס"ב סעיף י"א שהביא כן בשם התו"ש לכך לא העיר כלל הנשמת אדם מדין הש"ע סי' שס"ב דאין לו ענין לזה כלל. ומה שתירץ רו"מ קושית הלח"מ פט"ז משבת שהקשה הרמב"ם אהדדי דבה' שבת כתב שיהי' שלא לדעת מי שיבוא לטלטל ובהל' סוכה פסק דעושה דופן לסוכה הוא דחוק אך האמת הוא כך עמפ"ש המרדכי והאגודה הובא בטו"ז הל' סוכה סי' תרכ"ו לענין אין מבטלין איסור לכתחילה דסוכה שאני דמללה"נ ומותר לכתחלה לבטל עיי"ש א"כ ה"נ בזה ממש כן הוא הרמב"ם בהל' שבת דמיירי לדבר הרשות בזה ודאי אסור אף לדעת המטלטל אבל בסוכה דהוי לדבר מצוה לכך מותר לכתחלה אף לדעת בעל הסוכה כמו דמותר לבטל איסור לכתחלה רק באלו שנעשה בהם המחיצה בהם הוי דבר הרשות דהרי הם אין עושין המצוה בהם בעינן שלא לדעת שהם לא ידעו מזה וז"ב ונכון. ועוד טעה רו"מ דאף להרמב"ם דאוסר היינו אם המטלטל אמר לו שיעשה כן או עכ"פ ידע ושתק די"ל דניחא לי' והו"ל כעשאה לדעת גם י"ל דממילא נעשה כשלוחו והוי כאלו עשאה הוא אבל אם המטלטל לא ידע כלום אף דהעושה הוי מזיד הוא אסור וכל העולם מותרין ובנדון דידי' חברי' לא צוו לו לעשותו ואם המורה ציוה לו הוא והמורה אסורין וכל העולם מותרין ומה"ט יש היתר ע"י נכרי כי י"ל ע"י נכרי גם הרמב"ם מודה דמותר דעיקר איסורו מכח דהוי כשלוחו וכאלו עשאה בעצמו ובנכרי אין שליחות לנכרי ומודה הרמב"ם דמותר. והנה מ"ש המג"א על המ"מ בס"ק י"ג דלא ידע היכן רמיזא נלפענ"ד פשוט דהוי קשה לו למה אמר ר"נ לר"ח עשה לו מחיצה של ב"א ויכנס ולמה ציוה לו שיעשה לו המחיצה הו"ל לומר אמור לו שיעשה לו מחיצה לעצמו ויכנס ובע"כ אם הי' ר"נ יודע מזה ודאי הי' אסור כנלפענ"ד פשוט דברי הה"מ ואף לדעת המקשן דלא ידע לחלק בין לדעת או שלא לדעת היינו לדעת האדם שנעשה ממנו המחיצה אבל לדעת בשביל מי שנעשה בשבילו ידע גם בתחלה דבעינן שלא לדעתו כמו בכל מלאכת שבת דאסור למי שנעשה בשבילו וי"ל פרפרת אחת דלכך אמר לו ר"ח נחמי' תלמידך בצער ולמה לא אמר לו סתם שא"י לכנוס ולמה הזכיר צערו אטו לתפלתו הוא בעי אך דינא קאמר דר"ח ידע הדין של מחיצת ב"א רק דשאל לו כיון דהוי בשבת בצער אם הוי דבר מצוה ומותר לומר לר' נחמי' בעצמו לעשות לו מחיצה אז הצער לא נחשב דבר מצוה ובעינן שלא לדעת ר"נ לכך אמר לו ר"נ עשה לו עתה דזה אינו דבר מצוה ודו"ק ויש ראי' להרמב"ם והה"מ בכל דיני' והבן. סוף דבר שרו"מ טעה בזה דהרמב"ם וכל הפוסקים לא מיירי רק היכא דהוי אסור לכתחלה לעשות והוא עבר ועשה בזה הדין בין לדעת או שלא לדעת אבל ע"י נכרי דמותר לכתחלה לעשות כן כמ"ש הנשמת אדם בשם התוי"ט פשיטא דאם עבר ועשהו דמותר לטלטל וז"ב בעזה"י ודברי הנוב"ת סי' מ"ד המה תמוהין שמה מדמה עשיי' במזיד ע"י ישראל לעשיה ע"י נכרי גם לא הביא דברי התי"ט כלל גם נראה דאין כאן מלאכה דאורייתא דהוי מלאכה שאצל"ג גם מן התורה אינו תקון כלל וא"כ הוי רק מלאכה דרבנן וא"כ ע"י נכרי הוי שבות דשבות ודו"ק:
1