האלף לך שלמה, אורח חיים רפ״דHaElef Lekha Shlomo, Orach Chayim 284
א׳שא' באופה מצות שלש במים שלא לנו ואומר שוגג הי' אם נאמן. תשובה. ודאי דנאמן לומר שוגג הי' דע"א נאמן באיסורין ואף דהוי נוגע אם יאמר דהוי מזיד יצטרך לשלם גם נוגע נאמן באיסורין ושוחט יוכיח דנאמן והרי אם יאמר שקלקל יצטרך לשלם וגם עיקר דין ע"א נאמן באיסורין נלמד מוספרה לה והרי התם נוגע גם לה להנאתה ונאמנת אף נגד הבעל ובשב' דף ל"ח דקאמר משרבו המזידין ואמרו שוגגין היינו חזרו לאסור אף השוגגין משמע הא טרם שרבו המזידין היו נאמנים לומר שוגגין ובע"כ מיירי לגבי אחרים דאם לעצמן מה הועילו שאסרו גם השוגג הרי אם היו מזידין ואמרו שוגגין היינו בע"כ היו חשודים על האיסור שבנפשם ידעו שהם מזידין ובע"כ דחשודין על האיסור א"כ גם עתה דאסרו גם השוגג מ"מ יאכלו ממנו ובע"כ דהכונה על אחרים ובע"כ דגם לאחרים נאמן לומר שוגג היה ומה דטבח אינו נאמן לומר שוגג כבר כתב רו"מ טעמו בשם הרשב"א דגם אם שגג אינו ראוי להיות שוחט גם בלא"ה א"ש דלהכשיר עצמו שאני כמ"ש בחו"מ סי' ל"ד דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו א"נ לומר שוגג וכו' להכשיר עצמו והיינו מטעם דלהכשיר עצמו אינו מדין ע"א נאמן באיסורין וזה הוי כעין עדות אבל להכשיר המאכל הוי כדין ע"א נאמן באיסורין ונאמן לומר שוגג הי' וז"פ. ומה שתמה על הפוסקים שמתירין בלש בשוגג במים של"ל שהביאו ראי' מלשון עבר ולש דמשמע במזיד והקשה משבת דעבר ושהה דמיירי בשוגג לא עיין במקור הדין בב"י סי' תנ"ה בשם הריב"א דאדרבא הביא ראי' מעבר ושהה דמיירי במזיד וגם לא עיין בשבת ל"ח דתחלה תנא האיבעיא בשכח ושהא ואח"כ מבעיא בעבר ושהא דהיינו במזיד וכן מפורש בתוס' שם במקומו דמיירי במזיד וכן הוא בטו"ז או"ח סי' רנ"ג:
1