האלף לך שלמה, אורח חיים צ״וHaElef Lekha Shlomo, Orach Chayim 96
א׳נסתפקתי באחד שיצא ממקומו למקום אחר אדעתי' לחזור ואח"כ נתחדש איזה תקנה שם בדבר איסור וכדומה אחר יציאתו ונתוודע לו במקומו השני אם מחויב לקיים שם תקנה זו או לא אם שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון שלא נתחדש התקנה עד אחר יציאתו או גם הוא צריך לקיים ובפרט אם נעשה שם תקנה לאסור שם כל הגבינות של נכרים בין שיהי' נעשה בין מה שכבר נעשה או כדומה שאסרו שם שחיטת פלוני בין מה שכבר שחט בין מה שישחוט ואחד הי' במקום אחר ודבר הנאסר בידו שם והוא הוציאו בהיתר משם אם נאסר עליו הדבר הזה בתורת חומרי מקום שיצא משם או לא. ולכאורה יש לפשוט מפסחים נ"ב אר"ש ברי' דר"א מלתא אחריתי קאמר ר"י וה"ק או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו וכו' אלא איפוך דחייב לבער וכו' ולפ"ז בודאי הלכתא כת"ק דאינו חייב לבער ולא שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון דהוליכם בהיתר א"כ יש ללמוד ק"ו מה התם דעיקר החיוב חל עליו מתחלה דאף בשעה שיצא כבר ידע ונתחייב דאם יכלו במקומו שיאסור לו אף שלו ואעפ"כ כיון דלא כלו ממש בשעת יציאתו לא חל עליו חומרי מקום שיצא משם ואף לל"ק שם דרבנן ס"ל חייב לבער היינו כיון דעכ"פ עיקר החיוב כבר חל עליו מתחלה אבל בתקנה שנתחדש אחר יציאתו ולא חל עליו מתחלה כלל אז כשיצא לכ"ע אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם ובפרט כיון דר"ש גופו חזר והוכרח לפרש איפוך דדרבנן לקולא מוכח דאף בכה"ג לא שייך חומרי מקום שיצא משם מכ"ש בנדון דידן ואף דמשני שם הש"ס שינויא אחרינא מ"מ בגוף הדין לא חזינן דפליגי עליו לדינא ואף אם פליגי דוקא כה"ג שעיקר החיוב חל כבר לכשיכלה אבל כה"ג שלא חל כלל עד שיצא ל"ש כה"ג חומרי מקום שיצא משם דלמעט בפלוגתא עדיף בכל דוכתא כידוע כנלפענ"ד. ולכאורה יש לדחות ראי' זו דיש לחלק דשם מיירי לענין פירות דהנה זה ודאי דהאדם עצמו מותר לאכול מפירות מקום שלא כלו דבזה לא שייך חומרי מקום שיצא משם דפירות אותו מקום לא נאסר וכיון שכן אף פירות שלו מה בכך דהוא דעתו לחזור ונחשב בני מקום הראשון הפירות אין עתידין לחזור כיון דבא לאוכלם כאן א"כ שוב מאותן שאוכל כאן לא יחזרו עוד ושוב הם נעשו כפירות אותו מקום שלא אכלו ולכך מותר לו לאכול דהם כפירות אותו מקום ממש ובזה ל"ש חומרי מקום שיצא משם ומזה נלמוד דכ"ד שאסרו דבר אחד של מקומם והי' ביד איש מאנשי המקום דבר זה בעיר אחרת מקודם שנעשה תקנה זו מותר לו לאכלו שם דהדבר המאכל נעשה של מקום השני ולא נחשב של הראשון ובהיתר אוכלו אבל אם הוי התקנה על האדם שהוא לא יעשה דבר פלוני כגון מלאכה בע"פ קודם חצות או כדומה אז כיון דהאדם דעתו לחזור א"כ נחשב הוא של מקום הראשון וחל עליו התקנה עכ"פ ואסור לו לעשות זה וז"ב ונכון לדינא:
1