המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב ל״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 31
א׳אע"פ שכאמור הרמב"ם מביט בדרך כלל על הסבה ולא על המסובב, אין הכוונה על הסבה הראשונה, אלא על הסבה האחרונה שגרמה להמסובב שעליו אנו דנים.
1
ב׳למשל, אפילו להרמב"ם שבתובעו על דבר חפירת בורות שיחין ומערות בשדהו אמרינן אין נשבעין על הקרקעות, כנ"ל, בכ"ז בודאי יודה שאם יתבע מכרת לי עשר שדות בכסף, שגם בזה אנו אומרים בודאי אין נשבעים על הקרקעות, אע"פ שהסבה הראשונה היה הכסף ששמש בתור מהוה את הקנין, כי ס"ס הסבה העיקרית של התביעה הן השדות ממש.
2
ג׳וכבר הארכנו בזה בספרנו ד"מ דה"ק (ש"ג) לתרץ בזה כמה דברים ונוסף על זה הפעם שבזה מתורצת גם הקושיא שמקשה הקצוה"ח (סי' צ"ה סק"ח) על הרמב"ם דחפירת בורות הנ"ל מהא דתניא "אנסת ופתית את בתי, והוא אומר, לא אנסתי ולא פתיתי, משביעך אני ואמר אמן חייב", כדאיתא בכתובות (נ"ב ע"א), ולשיטת הרמב"ם יהיה פטור מטעם דהא אדם איתקש לקרקע?
3
ד׳אבל לפ"ד התירוץ פשוט, דיש הבדל פשוט בין חיוב שבועה ובין קרבן שבועה, כי בעוד שהחיוב שבועה בא מצד התביעה, הנה הקרבן שבועה בא כמובן מצד הכפירה, מצד שנשבע לשקר על כפירת ממון, ואמנם יש לפעמים שגם התביעה וגם הכפירה היא קרקע, כמו, למשל, במכרת לי עשר שדות, יש לפעמים שגם התביעה וגם הכפירה היא כסף, כמו, למשל, תביעת מכרת לי עשר פרות, אבל בתביעת חפירת בורות שיחין ומערות, הנה מצד התביעה יש כאן הבדל בין הסבה והמסובב, הסבה - קרקע והמסובב - ממון כנ"ל, אבל מצד הכפירה הנה היא כולה רק ממונית, דס"ס מהי כפירה? זה שכפר לו מה שהוא חייב באמת והחיוב כשהוא לעצמו הוא רק כסף, ואע"פ שסבת החיוב במקורה הראשון הוא קרקע, אבל הלא כבר הנחנו, שגם להרמב"ם אין אנו מביטים על הסבה המקורית הראשונה אלא על הסבה שנדמה להמסובב האחרון, וזהו ההבדל בין החיוב שבועה ובין הקרבן שבועה בטענה של חפירת בורות, או אנסת את בתי, כנ"ל, שלענין חיוב שבועה אמרינן בזה אין נשבעים על הקרקעות, אבל קרבן שבועה שפיר מחייב כי זהו בא כאמור על הכפירה, והיא כולה, גם מצד סבתה, רק ממונית כנ"ל106כן כתב גם בחידושי ר' חיים הלוי טוען ונטען פ"ה ה"ב וז"ל, והנראה מזה מבואר, דחלוק דין קרבן שבועה מדין חיוב שבועה, דאע"ג דתרווייהו ליתנייהו בקרקעות, מ"מ לענין דמי קרקע חלוקין הם, דבאמת הרי התשלומין שמתחייב בהם הא הויין מטלטלין, והם ככל מטלטלין דעלמא, והא דפסק הרמב"ם דאין נשבעין על דמי קרקע, בעל כרחך צ"ל דהוא משום דכיון דהתשלומין הם חליפי הקרקע שהזיקו וכו'. ולפי זה שפיר חלוק בזה חיוב שבועה מקרבן שבועה, דלענין חיוב שבועה צריכין אנו לדון בעיקר והתחלת החיוב אם מתחייב על זה שבועה אם לא, וכן הטענה והכפירה וההודאה הכל ביסוד והתחלת חיובו וכו' וממילא דאין כאן חיוב שבועה גם על התשלומין, משא"כ לענין קרבן שבועה, דעיקר דין כפירה שבזה הוא מדין גזלת ממון, א"כ אין דינו תלוי כלל ביסוד והתחלת החיוב, ורק בהחיוב תשלומין של עתה היא שחלה כפירתו וגזלתו, וכל שהתשלומין דאית ליה גביה עתה הם מטלטלין, לא אכפת לן כלל בעיקר החיוב מה שהוא, וחייב בקרבן שבועה וכו'. עכ"ל. ויעויין שם שהקשה דא"כ אינו מובן דין הרמב"ם באמרה לו אנסת והוא אומר לא כי אלא פיתיתי דחייב שבועת מודה במקצת אחר שהוא כפירת קרקעות, ויישב שחלוק דין נזק בכל דוכתי שהוא תביעה על השלמת הנזק לדין נזק בחובל שאין שם ממון על ההיזק, רק הוא גזירת הכתוב, ואם כן תחילת חיובו הוא התשלומין ושייך בזה שבועת התורה. ועיין גם אוסף חידו"ת לגר"א קוטלר שם..
4