המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב מ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 42

א׳ועלינו להוסיף לבסוף עוד ציור שהמסובב מרחיק ללכת מן הסבה שהיא היא המקור והגורם להמסובב.

ב׳והמרחק הוא בין לכתחילה ובין דיעבד, כלומר, שהסבה כשהיא לעצמה אין כוחה רק למנוע איזה דבר לכתחילה, ובכ"ז המסובב מזה הוא שאף בדיעבד לא ירצה הדבר.

ג׳והציור הזה אנו מוצאים גם בקדשים וגם בדיני ממונות.

ד׳בקדשים עי' בזבחים (דף ע"ג ע"ב) "אמר רבא, השתא דאמר רבנן לא ליקריב, אי אקריב לא מרצה", ועי' ברש"י שם שכתב "דאידחי ליה מדרבנן - וכו' - ושוב אינו חוזר ונראה, ואע"פ שהכשירין שבהן ראויין להקרבה, הואיל ונדחה מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולין המעורבין בהם, נדחו לגמרי דהוי להו כפסולין", ואנו רואים מזה שני דברים: הסבה שהוא מה שאמרו "לא ליקריב" הוא רק דרבנן, והוא רק דין של לכתחילה, אבל סוף סוף המסובב הבא מזה הוא כבר דין דאורייתא ופסול גם בדיעבד¹²⁴הגאון המחבר נקט בפשיטות שהפסול הוא דאורייתא, ומהני הדיחוי דרבנן לדין דאורייתא, וכך נקט גם הטורי אבן באבני שוהם ר"ה כח, א עייי"ש מה שהקשה מכמה מקומות דחזינן דפסול דרבנן ולכתחילה לא מהני לענין מצוות (עיין אור שמח מעה"ק פט"ז ה"ב שיישב דהתם הוי דיחוי בידים). ויעויין מצפה איתן שם ועמק יהושע סי' יד שכתבו דמדאורייתא הקרבן כשר, ולא אמרו לא הורצה אלא לענין אכילת הבשר. אכן יעויין בשטמ"ק שם בהשמטות בסוף המסכת שהבין דהפסול הוא לדאורייתא, אלא שתמה היאך פסול דיחוי דרבנן מהני לפוסלו לגמרי, והלא מביא חולין לעזרה. עיי"ש שתירץ שמהני מכח הפקר בית דין שב"ד מפקירין את הקרבן, ותו לא הורצה (ועיין או"ש פסוהמ"ק פ"ו הי"ז). ויעויין בחידושי רעק"א לסוכה דף לג, א בענין ענביו מרובות מעליו דגם באיסור דרבנן הוי איסור דאורייתא, אכן אינו דומה לכאן שיש לחלק בין אם האיסור דרבנן זה גופו הדחיה, כבנדון דידן, לבין היכא שהאיסור דרבנן רק גורם שאי אפשר יהיה לתקן את הפסול דאורייתא, כבהך דהדס, ודו"ק. וראה נזר הקודש זבחים שם שעמד ג"כ בחילוק זה וכתב ליישב בדרך זו את קושית השטמ"ק דהלא התם נמי בשעת הקביעות הוא דחוי מדאורייתא אלא שאם יניד אותם יהיה בזה כל דפריש, וא"כ האיסור דרבנן שלא יכבשנהו אינו כי אם לקיים את הדיחוי דאורייתא.
עוד יש להעיר מהך דסוטה טו, ב בדיחוי מחמת איסור דרבנן דנסתפק שם רבא (ראה תוס' שם שדימה זאת לדין דיחוי אך ראה קרן אורה), ועיין במשנה למלך סוטה פ"ג ה"ט שהטעם שפסק הרמב"ם להקל הוא דספק דרבנן לקולא, ואילו כאן הוי דין דאורייתא. ועיין שו"ת רמ"ע מפאנו סי' קה..

ה׳והמרחק שבין הסבה והמסובב בא, מפני שבקדשים יש דין דאורייתא, שכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה, וס"ס גם דיחוי מדרבנן וגם דיחוי של לכתחילה נקרא גם כן דחוי, ממילא, יש בזה כבר דין דאורייתא, שכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אפילו בדיעבד¹²⁵יעויין סוכה לג, א ובראשונים שם לענין דיחוי דלכתחילה שנחלקו אם זהו ספק הגמרא, ועיי"ש דגם לראשונים הסוברים שאיכא בזה ספק, מכל מקום לא הוי הדיחוי כי אם לענין דין לכתחילה, ואילו כאן הוא פשוט לרבא ואף לענין דיעבד. וראה מה שנכתב בהערה לעיל שיש לחלק בין דיחוי בקדשים לדיחוי במצוות. ועיין טורי אבן שם, וחת"ס סוכה שם..

ו׳וזהו מפני שע"י הסבה הוקבע שם חדש על זה, השם של דחוי, והמסובב בא כבר לא ע"י הסבה הראשונה אלא ע"י השם שהוקבע הנ"ל, וזהו כבר דין דאורייתא שמעכב אפילו בדיעבד.

ז׳ובדיני ממונות עי' מה שכתבתי בספרי ד"מ דה"ק שמעתתא א' (פרק ה') לתרץ את מה שמקשים¹²⁶ראה סמ"ע סימן ה שם. ועיין קצוה"ח ונתה"מ שם, ובפשטות סברתו של הגאון המחבר היא מחלוקת הקצוה"ח והנתה"מ שם. וע"ע חידושי הגרנ"ט בבא בתרא סימן קפח, שיעורי ר' שמואל בבא בתרא קיד, א. על הא דכתב הרמ"א בח"מ סי' ה' (סעיף ב') "וי"א, דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין" מהא דח"מ סי' כ"ח (סעיף ד') שהלכה פסוקה היא בקבלת עדות בלילה ש"אפילו היו עדיו רדופים לילך למדינת הים אין דנים עפ"י אותה קבלה", ושם אינו חולק הרמ"א?

ח׳ואמרתי דיש לחלק בין דין ובין ב"ד, דרק בדין יש לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד אבל לא בבית דין, משום דבית דין זהו שם התואר, ואם לכתחילה אינם דנים, הנה מה שבדיעבד דיניהם דין הוא רק מעין מקרה, אבל אין להם השם ב"ד, דכל עיקרו מורה על הקביעות.

ט׳וזה ההבדל בין שאם עברו ודנו דיניהם דין ובין קבלת עדות, דבהאחרונה אנו דרושים דוקא לב"ד, דבלי זה הוה עד מפי עד, ומהו ההבדל בין אם סתם אנשים מקבלים את העדות שאז נקרא עד מפי עד ובין כשהדיינים מקבלים את העדות, זהו לא מפני הידיעה שהאחרונים יודעים יותר את הדינים, אלא מפני שקבלת עדות זהו תפקיד של בית דין, הקביעות שבדבר, ואם לכתחילה אין להם לדון בלילה שוב לא נקרא ב"ד ופסולים כבר אף בדיעבד.

י׳וגם כאן המרחק שבין הסבה, שיש בה עכוב רק לכתחילה, ובין המסובב, שע"י כך פסול אף בדיעבד, הוא רק מתוך כך שע"י הסבה בא שינוי השם, כלומר, שמפני זה שאינם יכולים לדון לכתחילה כבר אין להם שם התואר בית דין, ובלי זה פסול אפילו בדיעבד.