המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב ה׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 5

א׳אולם לכאורה אנו מוצאים בחקר ההלכה, כאילו ההגיון התלמודי אינו מקפיד כלל על זה שהסבה תוקדם להמסובב ונראה כאילו לא רק שאפשר לסבה ומסובב לבוא בבת אחת אלא ג"כ אפשר שהסבה תבוא מתוך המסובב, זהו הכלל של "גיטו וידו באים כאחד", ונחזי אנן, הלא גם שם נתינת השטר שחרור לתוך ידו של העבד וזו היא הסבה לשחרורו, וכאשר, מאידך גיסא, יד עבד כיד רבו אין לו כלל יד, ונמצא דאין כלל סבה לשחרורו, ואם אנו אומרים "גיטו וידו באים כאחד" הלא הוא כאילו אנו אומרים, שאפשר לסבה שתבוא מתוך המסובב גופא?³⁰בשום לב ליסודו של הגאון המחבר שאי אפשר שיבואו הסיבה והמסובב בבת אחת, הולך הוא מן הכבד אל הקל, שהרי יש להבחין בין מקום שהסיבה והמסובב חלים ביחד גרידא כדוגמת שבולת הראשונה בפיאה, לבין היכא שיש במסובב כח לביטול הסיבה וכגון בשחיטת מומר והעדאת עדים פסולים, שעל ידי המסובב שהוא שחיטת מומר או פסלות עדים מתבטלים השחיטה והשטר שגרמו למסובב (וגם ביניהם יש לחלק, שאינו דומה שחיטת מומר שאף שאינה שחיטה כשירה אך עכ"פ מעשה השחיטה יהיה קיים אף לאחר שנעשהו מומר, משא"כ בעדים פסולים שאם תפסלם לא יהיה כאן שטר כלל, ודו"ק), למעלה מזה הוא דוגמאות הגאון המחבר לאופן בו כדי שתחול הסיבה צריכים אנו למסובב וכגון בקצירת העומר או בגירושין על מנת שתבעלי לפלוני. ואולם דוגמת הגאון המחבר כאן היא למעלה מכל זה, משום שלא די במה שהסיבה נצרכת למסובב ובלעדיו אין לה מקום, אלא שאין גם טעם לומר שיחולו בבת אחת, כיון שכל זמן שאין לעבד יד לא היה כלל מעשה שחרור וליכא כאן כלל 'גיטו' כדי שנימא גיטו וידו באים כאחת, משא"כ בהקרבת העומר היה כאן מעשה הקרבה, אלא שההקרבה היא מדבר שאינו ראוי ולזה אם היינו אומרים שיחולו בבת אחת היה העומר מתיר את עצמו, וכן הוא בעל מנת שתבעלי לפלוני דבעילת אשת הראשון היא סיבה להחיל את הגט ממנו. ודו"ק היטב בדברי הגאון המחבר באותיות הבאים שבהם מחלק הוא באופנים שונים אימתי אמרינן באין כאחד.
ובבית האוצר שם אות א ד"ה ואולם כתב שה'באין כאחד' שאינו נתפס בהגיון הוא דוקא היכא שהסיבה נולדת מתוך המסובב (עיי"ש שזה קשה דוקא כלפי האדם, אבל כלפי שמיא לא שייך קושי זה ויישב כיצד קידש הדם את המזבח והלא בלא קדושת מזבח נפסל הדם ובלא זריקת דם אין המזבח מתקדש). ועיי"ש שהוסיף שחסרון זה של סיבה הנולדת מתוך המסובב הוא דוקא בסיבה פועלת ולא בסיבה תכליתית.
מוצאים אנו ביסודות ההשקפה סיבה הבאה מכח מסובב, והיא הבחינה של מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וכפי הסברו של החזון איש באמונה ובטחון פרק ד. אולם גם שם הסיבה הראשונית חיצונית היא, והיא בחירתו של האדם שהיא סיבה ראשונית ללא סיבה קודמת לה, עיי"ש.

ב׳ואנו מוצאים בראשונים, שמן המקור הזה, המקור של "גיטו וידו באים כאחד" שעיקרו הוא בגיטין (ע"ז ב') באו ללמוד עוד בענינים אחרים, למשל בב"ק (ס"ז א') "מיתיבי, הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר? אמרי, התם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש", וכמובן שקשים הדברים, דהלא כל הענין סובב למ"ד דיאוש לא קנה בגזלן, וממילא הרי גם שינוי השם אין כאן דאין הקדש חל בדבר שאינו שלו? ותירוצו של הרשב"א [גיטין נה, ב] הוא "משום דעל ידי הקדש הוי שינוי השם והקדשו וקנינו באים כאחד", וגם שם כאילו אנו אומרים בזה, שגם על הכלל ההגיוני הזה, שהסבה צריכה להיות קודם המסובב אפשר לעבור והיתכן?

ג׳אכן באמת יש בזה נקודה אחרת.

ד׳הנה אחד מגדולי האחרונים הקצוה"ח (בסי' ר' ס"ק ה') שאל שאלה חמורה, איך יהיה הדין, אם אחד יקנה את חצירו ללוקח ע"י שטר מתנה, אבל השטר מתנה לא יתן לתוך ידו של הלוקח, אלא יניח את זה גופא בחצר הנ"ל, האם יקנה הלוקח את החצר בזה או לא? ואע"פ שאין אנו מוצאים על זה ראיה מפורשת בגמרא, אך גם בלי ראיה אנו מבינים היטב שאי אפשר בשום אופן שיקנה³¹וע"ע בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' סה, ש"ך סי' קצח סק"ז וסי' רב סק"ג, מחנ"א קנין חצר סי' יד, נובי"ת או"ח סי' סג, נתה"מ שם, קצוה"ח קפט סק"א וקצח סק"א., כי הלא, כאמור, אין קנין בלי סבה גורמת, בלי מעשה הקנין, ואיזה מעשה הקנין יש בזה, כי איך יקנה את החצר ע"י שטר מתנה בשעה שאי אפשר לו לקנות את שטר המתנה רק ע"י החצר, ונמצא שס"ס אין סבה לא לקנינו של החצר ולא לקנינו של שטר המתנה גופא, ואם שם בודאי לא קנה ומובן שלא שייך שם להגיד שטר מתנה וחצירו באים כאחד, איך אנו אומרים בכאן גיטו וידו באים כאחד, ומהו ההבדל בין שני המושגים האלה³²בקובץ ביאורים לגרא"ו על הש"ש אות כה, כתב שאפשר דבקניני חצר אפילו אם היה יכול לחול בבת אחת, לא היה מהני דאין כאן 'היכר קנין'.?

ה׳והקצה"ח מבדיל בזה בין קנין ובין נתינה, כלומר, שבקנין חצר ע"י שטר מתנה נחוץ שהלוקח או מקבל מתנה יקנה את שטר ורק ע"י הקנין הזה נעשה קנין החצר, ולא כן בגט, ששם לא בעינן שהאשה תקנה את הניר של הגט כשהוא לעצמו אלא שבעינן רק "ונתן לידה", והראי' ש"כתב גט על איסורי הנאה כשר" כמבואר בגיטין (כ' ע"א), וזו היא הנותנת שבקנין חצר לא שייך המושג של "באים כאחד" ורק בגט שייך זה³³עיין באבני מילואים סי' לה סקי"ג שהביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן יבמות מה, א. ובקובץ ביאורים שם כתב להוכיח מדברי הרשב"א גיטין (שהביא הגאון המחבר לעיל), שסברא זו היא גם בקנינים ולא רק במעשה נתינה, ע"ע קוב"ש קידושין אות קלח, ועיין באור גדול סי' נג שהאריך בדברי הקצוה"ח, ודחה הראיה מדברי הרמב"ן. וע"ע חלקת יואב חו"מ סי' ריב שהסכים עם ראית הקצוה"ח מהרמב"ן, אבל כתב שהרמב"ם חולק והביא ראיות לזה. וראה מה שנכתב בהערות להלן על מדה זו אות י. ובעיקר היסוד של הקצוה"ח כ"כ גם בהפלאה כתובות פו, ב ואמרי בינה קונטרס הקנינים סי' כז. ואולם בחי' הגר"ש שקאפ גיטין סי' ה וברכת שמואל קידושין סי' יב, חלקו על הקצוה"ח דאין צריך זכיה בגט (ויעויין קצוה"ח סי' סו סקכ"ז), שודאי שהאשה צריכה לזכות בגט, אלא שאי"צ דרכי הקנינים (ועיין שיעורי הגר"ש רוזובסקי גיטין אות קכב, שזו גם כוונת הקצוה"ח)..

ו׳אבל באמת ההבדל הזה אינו מספיק כלל וכלל לעניננו, כי סוף סוף כמו שבקנין חצר הנה קנין השטר הוא הסבה, ככה ג"כ בגט אשה ובשחרורי עבדים הנתינה ליד היא הסבה הגורמת, ואם מושכל ראשון הוא, שאי אפשר לסבה ומסובב לבוא כאחד, איך אפשר שוב להגיד גיטו וידו באים כאחד, מאחרי שלפני חלות השחרור לא רק שהעבד אינו בר קנין, אך גם כן אין כלל נתינה ליד כי "יד עבד כיד רבו", ונמצא שס"ס באים כאן הסבה והמסובב ביחד, ולא עוד אלא שהמסובב בא עוד לפני הסבה, כי רק ע"י חלות המסובב באה הסבה, וזהו נגד המושכל ראשון הנ"ל³⁴אמנם על ידי סברת הקצוה"ח, נחית חד דרגא ודומה הוא לדוגמאות דקצירת העומר וע"מ שתבעלי, שכיון שעכ"פ מעשה נתינה יש כאן והוא המשחרר, היה מקום לומר שחלות השחרור והחזרת ידו באין כאחד (משא"כ אם הוא תלוי בקנין הגט, אין כאן מעשה הקנאה כלל שהגט לא יוצא כלל מרשותו, ודו"ק). וביותר, דאפשר שגם מהות השחרור והגירושין גרידא הינם ע"י סיבה ומסובב (עיוניים, ראה להלן אות יג), דהיינו שקודם מפקיע האדון והבעל את רשותו, ואח"כ זוכים העבד והאשה בעצמם, וע"כ לולי יסודו של הקצוה"ח לא היה כאן כלל 'מעשה גירושין', אמנם אחר שחידש הקצוה"ח מעשה הגירושין הוא עצם הנתינה, אזי בזה גופא מסתלק רשות האדון והבעל, ושוב יש לעבד ולאשה יד כדי לסיים את מעשה השחרור והגירושין ע"י זכייתם בעצמם (ובזה יש להשוות דברי הקצוה"ח לדברי הגר"ש שקאפ), ודו"ק. ויעויין כעין זה בשיעורי הגרא"י בלאך הובא באהל יצחק על גיטין דף ח, ב.?

ז׳אולם באמת גדרם של הדברים כך הוא: יש הבדל בין הסבה הגורמת בחיוב את המסובב ובין הסבה המונעת את המסובב, באופן הראשון בודאי שהסבה צריכה להיות לפני המסובב שזה מונח בעצם המושג סבה הגורמת, שהגורם לדבר צריך להיות כמובן לפני הדבר, אכן באופן השני כיון שזוהי רק סבה מונעת אין ביכלתה למנוע רק באופן שגם אחרי התהוות המסובב היא ישנה במציאות, אבל אם אחרי ההתהוות המסובב היא הסבה המונעת הנ"ל בטלה, אז אין מפריע בדבר להתהוות המסובב³⁵אפשר שהטעם שבמניעה אין חסרון של באין כאחד, הוא על פי מה שכתב בבית האוצר שם אות א, דהחסרון של באין כאחד אינו אלא בסיבה פועלת ולא בסיבה תכליתית. ובעיקר הסברא כבר קדמו האבני נזר או"ח סי' כב אות ט, עיי"ש שהביא את דברי המיוחס לרשב"א מנחות ה, ב שכתב דההיתר להקריב מנחת העומר מחדש אף דלא הוי משקה ישראל, משום דבאין כאחד וכמו שמצינו גבי גיטו וידו באין כאחד. וביאר האבני נזר שהעיכוב דיד עבד כיד רבו הוא רק מניעה, וכמו כן איסור חדש שאינו חסרון בקרבן רק שהוא מניעה, עיי"ש (ולפי"ז תחזור קושית הגאון המחבר דלעיל על התוס' אמאי מקרי דבר שאינו ראוי לעבודה, ראה בהערות לעיל). וכתב שלפי זה יש ליישב היכי תמצי שדם קדשים יקבל טומאה מה"ת אע"פ שדם קדשים אינו מקבל טומאה כיון שאינו נשפך כמים, ואילו בזבחים צב, ב מוכח דדם מקבל טומאה מה"ת, ולהנ"ל אתי שפיר דמה שדם אינו מקבל טומאה הוא דוקא באופן שהוא ראוי לזריקה, אבל אם נפסל שוב מקבל טומאה, וא"כ כל דם שנטמא הוי בזה באין כאחד לקבל טומאה, אלא דבכל מקום איכא ריצוי ציץ, אך הגמ' בזבחים שם מיירי באין הציץ עליו כדכתבו התוספות שם (וראה או"ש מעשה הקרבנות פ"ח ה"ט)..

ח׳וזהו ההבדל בין הציור של הקצוה"ח כשמניח את השטר מתנה בהחצר גופא שהוא צריך עוד לקנות ובין כשנתן את השטר שחרור לתוך ידו של העבד. בציור הראשון חסרה בכלל הסבה הגורמת, שזוהי קבלת השטר מתנה וכאן אין קבלת השטר רק ע"י קנין החצר ובכן מתהוה כאן הסבה מתוך המסובב וזה אי אפשר, אבל בציור השני בעבד הרי ס"ס יש כאן קבלה ביד, כי סוף סוף אי אפשר להכחיש את המציאות שיד העבד היא יד ממש, אלא שהדין של יד העבד כיד רבו היא סבה המונעת שלא יתהוה המסובב מהסבה הגורמת הנ"ל, ובא המושג של גיטו וידו באים כאחד רק כדי להסיר את הסבה המונעת הנ"ל, ושמתוך כך מתהוה ממילא המסובב, שחרור העבד³⁶וז"ל החת"ס בתשובתו לגאון ברוך טעם (בשו"ת עטרת חכמים סי' יד-טו), ומש"כ הגאון בהא דגיטו וחצירו באין כאחד אני לא באתי לידי זו וכו' דחצר שהיא שלה מאז אלא שכח הבעל מעכב דמה שקנתה אשה קנה בעלה בזה אמרינן סילוק הבעל וגיטה באין כאחד, וכן ידו של עבד שהוא נתח מגופו, אלא שכח האדון שולטת עליו, וסילוק האדון ושחרורו באים כאחד, אבל שתקנה חצר מחדש ויעשה מיד שלוחה או ידה להקנות לה גם גיטה, זה אי אפשר, והחילוק הזה נכון בעיני, עכ"ל החת"ס, והוא כדברי הגאון המחבר (ועיין חתן סופר דין קנין חצר אות ה מש"כ בדברי החת"ס והברוך טעם). ובאחיעזר שם סי' כח כתב על דברי הקצוה"ח וז"ל, ובאמת מאי דמדמה הקצוה"ח לדין דאם נתן ביתו לאחר וכתב עליו שטר מתנה והניח השטר מתנה בתוך הבית דלא מהני לא דמי, דשאני התם דאין כאן הוצאה מרשות בפועל כלל ובמה יזכה המקבל, משא"כ בנותן לעבד שטר שחרור הא בפועל יש לו רשות ורצון רק דאמרינן דאין לו יד לזכות דמה שקנה עבד קנה רבו ויש עליו שיעבוד הרב בכה"ג שפיר י"ל כלפי הדינים דיד עבד כיד רבו והשיעבוד דהאדון גיטו וידו באים כאחד להשתחרר משיעבודו כיון דבפועל הוא ברשות אחר משא"כ בשטר מתנה שבפועל הוא ברשות שלו במה יזכה המקבל את השטר. והוא בדומה ממש לסברת הגאון המחבר. ובקובץ שיעורים קידושין אות קמ כתב בדרך אחרת, שבכל קנין בעינן לשני דברים שיכנס לרשות הקונה ויצא מרשות המקנה, ובעבד אף שנכנס לרשות הקונה אכתי לא יצא מרשות המקנה, אלא שעל זה מהני גיטו וידו, דאינו מעכב מה שהוא ברשות המקנה אלא אם גם לאחר שיועיל הקנין לא יצא מרשות המקנה, משא"כ הכא..

ט׳ואמנם הגמ' שם בגיטין מתרצת גם על הקושיא על חצר "חצרה מה שקנתה אשה קנתה בעלה?" ג"כ את התירוץ "גיטה וחצרה באים כאחד", ושם לכאורה הרי אנו באים בזה כדי להמציא הסבה הגורמת? אך עיין שם בתוס' ד"ה ידה גופה מי קא קניא ליה, שכתבו "וא"ת, חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי? וי"ל, כיון דקני ליה לפירא הוי כאילו קני ליה גוף החצר", ובכן גם בזה הסבה הגורמת, גוף החצר, הרי היתה מקודם אלא שהסבה המונעת היא מה שקנוי ליה לפירי ומועיל שוב המושג של "באין כאחד" בזה רק כדי להסיר את הסבה המונעת כנ"ל.

י׳וככה הוא הדבר גם בתרוצו של הרשב"א בנוגע להקדש של גנב וגזלן, דשינוי השם איננו בודאי בבחינת סבה הגורמת של הקנין, ובודאי דעיקר הסבה הוא היאוש, ואע"פ שיאוש לחודיה לא קני, הלא הוא רק משום הטעם דבאיסורא אתי לידיה, ומועיל השינוי השם רק כדי להסיר את הסבה המונעת הנ"ל, כלומר, דע"י השינוי השם נחשב כאילו הוא דבר חדש, וזה כבר אתי לידיה בהתירא, אחרי יאוש, כמו שאמרו אותו ההסבר בטעם של יאוש ושינוי רשות דקני³⁷לדבריו דהגאון המחבר כאן מיושבת קושית הגרא"ו בקובץ ביאורים ב"ק אות נב, דאמאי לא מהני הקדש דקודם יאוש ונימא באין כאחד, ומאי נפק"מ בין קודם יאוש ללאחר יאוש, עיי"ש שנשאר בצ"ע. ולפי זה אתי שפיר דדוקא בהיה קודם יאוש שהוא סיבה לקנות אלא דיש מעכב הא דבאיסורא אתא לידיה, משא"כ קודם יאוש דאין כאן סיבה הגורמת, בזה לא אמרינן באין כאחד. ועיין עונג יו"ט סי' קז ומה שצויין להלן מדה ב אות ו..

י״אונמצא, דגם בזה אנו משתמשים בהמושג של באים כאחד, לא כדי להוליד את הסבה הגורמת אלא רק כדי להסיר את הסבה המונעת כנ"ל³⁸יש לעיין בע"מ שתבעלי לפלוני אם הוא סיבה גורמת או סיבה מונעת, ודו"ק..