המידות לחקר ההלכה, חלק א, ב; סבה והעדר הסבה י״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method II 17
א׳אמרנו, דזה ברור דמעשה הטהרה, זאת אומרת, טבילת המקוה היא הסבה הגורמת לטהרה וממילא שלילת הטהרה במקוה היא רק העדר הסבה, אבל באמת גם זה אין עדיין ברור בודאי. עי' במלמ"ל (פ"ט מהל' איסורי ביאה הל' ל"ב) על מה שפסק הרמב"ם שם "שלש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחרי זו ואח"כ נמצא עליו כתם - וכו' - כולן טמאות, ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד ומצאה עצמה טמאה הרי השתים טהורות" משום דתולין את הקלקלה במקולקל.
1
ב׳וכתב על זה הרב הנ"ל "דדוקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנדה בתוך ימי נדתה הוא דתולה בהן לרשב"ג, אבל אם עברו ימי הזיבה אף שעדיין לא טבלה אינה תולה לה - וכו' - וטעמא דמלתא, משום דדוקא בנדה בתוך ימי נדתה ולזבה בתוך ימי זיבתה, שעדיין טומאה הראשונה קיימא, תולין בה אע"פ שמפסדת, אבל כשעברו ימי נדתה או ימי זיבתה, אע"פ שלא טבלה מ"מ טבילתה הראשונה כבר פקעה, אלא שגזירת הכתוב הוא דבעי טבילה, ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה חדשה, ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו ומש"ה שתיהן מקולקלות"171יש הבדל בין הגדרה זו לבין ההגדרה הקודמת ביחס לשבעה נקיים, שלפי ההגדרה הקודמת חזקת הטומאה פוקעת בהפסק טהרה, ואילו לסברא זו חזקת הטומאה פוקעת רק בסיום השבעה נקיים, ודו"ק..
2
ג׳ובכן לפי דבריו, הנה, לא הטבילה במקוה הסבה לטהרה, אלא להיפך: דאי הטבילה מטיל עליהם טומאה חדשה, ואמנם זה לא יתכן רק בנדה וזבה וכדומה, דהטבילה אפשרית רק אחרי זמן ידוע, ורק זה אם נתפוס דהזמן, כלומר, הז' נקיים בזב וזבה, זהו הדבר המטהר. וממילא עלינו לומר, דשלילת הטהרה במקוה היא היא שמטילה עליה טומאה חדשה172במושכל ראשון היה נראה לכאורה שכוונת המשנה למלך שכל שראתה בתוך ימי ספירתה הרי הוא בכלל סיבת הטומאה הקודמת והיינו שראייתה ההיא עדיין נמשכת וכעין ראיה אריכתא, אבל כשגמרה שבעה נקיים הנה מצד המציאות כבר נתרפאה מראייתה זו, ואף על פי שעדיין לא נטהרה, מכל מקום אנו רוצים לומר שיש כאן סיבת טומאה חדשה וזה אנו לא תולים. (אמנם מש"כ המשנה למלך שם בהמשך דבריו שבימים שהם מצד חומרא דרבנן תולים גם בימים אלו אע"פ שמדאורייתא יכולה לטבול ניתן להסביר הן לדרך זו והן לדרך שכתב הגאון המחבר. והיינו בין מצד שמדרבנן אנו מחשיבים את הראיות כהמשך הראיה הראשונה ובין מצד שמדרבנן לא פקעה טומאתה הראשונה. וכסברא זו כתבו האחרונים לעצם הנדון דלעיל אם בז' נקיים הוי חזקת טהרה, דאם כי אמנם לא נטהרה, מ"מ הראיה של ז' נקיים היא סיבת טומאה חדשה ועל זה יש לה חזקה שלא תראה, עיין תוס' גיטין ב, ב ומהרש"א שם, ואכמ"ל. ועיין שערי יושר להגר"ש שקאפ שער החזקות פכ"א לחלק בין דיני חזקה שבזה מעמידין אותה בחזקת טומאה גם בימי הנקיים וכדעת הנוב"י, מה שאין כן לענין עד אחד שאינו נאמן כנגד חזקה, בזה מועילה הסברא שאינה בחזקת שתראה כל שעה שאינה נקראת שמעידה כנגד החזקה, עיי"ש. אכן עיין שו"ת רעק"א סי' סג, שגם היכא שהחסרון הוא מצד ספורין לפנינו ג"כ איכא לסברת המשנה למלך, ולכאורה מבואר משם כסברת הגאון המחבר, שקשה לומר שעיכוב דיני בספירת שבעה נקיים יהיה גדר במציאות שהיא המשך ראייתה הראשונה, וצ"ת.
ונראה דההסבר הפשוט בדברי המשנה למלך הוא מצד ימי נדה וימי זיבה שכל זמן שהראיה תהיה בתוך הימים הקודמים אם בימי נדה ואם בימי זיבה בזה הוא שאנו תולין, אבל היכא שכבר נגמרו ימי הטומאה דנדה ומתחילין ימי זיבה או להיפך, מה שייך לתלות של זה בזה ועל כן באופן שאיכא חסרון דספורין לפנינו שעדיין ממשיכים ימי זיבה יכולה לתלות את ימי זיבתה, אבל במקום שמסתיימים ימי זיבה רק שעדיין לא טבלה אם כי שלענין טומאה עדיין טמאה היא, מכל מקום הראיה כעת היא ראיה מחשבון של ימי נדה, ועל כן אין תולה..
ונראה דההסבר הפשוט בדברי המשנה למלך הוא מצד ימי נדה וימי זיבה שכל זמן שהראיה תהיה בתוך הימים הקודמים אם בימי נדה ואם בימי זיבה בזה הוא שאנו תולין, אבל היכא שכבר נגמרו ימי הטומאה דנדה ומתחילין ימי זיבה או להיפך, מה שייך לתלות של זה בזה ועל כן באופן שאיכא חסרון דספורין לפנינו שעדיין ממשיכים ימי זיבה יכולה לתלות את ימי זיבתה, אבל במקום שמסתיימים ימי זיבה רק שעדיין לא טבלה אם כי שלענין טומאה עדיין טמאה היא, מכל מקום הראיה כעת היא ראיה מחשבון של ימי נדה, ועל כן אין תולה..
3
ד׳ויכנס זה להמדה של "שתי סבות" שתבוא אצלנו אחרי זה, שזאת אומרת, דבמקום שיש "שתי סבות" למשפט אחד יש הרבה פעמים שסבה אחת באה בתור סבה חיובית והשניה רק בתור דבר שלילי, וג"כ אם הנקיים המה סבה לטהרה, הנה אז טבילת המקוה בא רק בתור דבר שלילי, שזאת אומרת, שע"י שלילת הטהרה במקוה באה עליה טומאה חדשה.
4
ה׳וגם זה עלינו לומר, דלאותם הראשונים הנ"ל, הנה הגדר חזקה בכל מקום הוא פשוט שלילת המעשה, ולא כפי שביארנו בשיטת הרמב"ם, דהוא מטעם דנשאר תמיד הצד של העדר הסבה, דא"כ כל הדין דחזקת טומאה בנדה וזבה, כשמספקינן אם טבלה במקוה כשירה או לא, נפל בבירא, דהא העדר הסבה בזה גורם אדרבא לטהרה.
5
ו׳וכעין זה הוא המחלוקת של התנאים אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי או לא עי' בזבחים (י"ז ע"ב), דגם שם המחלוקת הוא באותה החקירה אי הכפורים משמשים בתור סבה גורמת לטהרה, או להיפך, דהחיסור כפורים הוא הסבה הגורמת לעיכוב הטהרה.
6
ז׳והנ"מ הוא כמו שאמרו בתוס' שם לענין פסח הבא בטומאה, דלא יאכלו ממנו זבין וזבות וג"כ לענין טומאה דחויה בצבור, דבשני הדברים הללו אנו מבדילים בין טומאה היוצאת מגופו לטומאה סתם, ואם לענין קדשים הכפורים הם בתור סבה גורמת לטהרה, הנה כ"ז שלא הביאו הכפורים עדיין זה בכלל טומאה היוצאת מגופו, ולא כן אם נאמר כהצד השני173כך ביאר גם במשנת ר' אהרן קדשים סי' יא, וציין שם לדברי רש"י בזבחים שם דמחוסר כיפורים דזב הוא כאילו לא טבל (ראה אגרות משה קדשים סי' ו שחידש לפי"ד דבועל זבה מחו"כ יטמא כדין בועל נדה). אולם בחי' הגרי"ז לזבחים וכן בהל' פרה אדומה מבואר דגם למ"ד מחוסר כיפורים דזב כזב אינו המשך הטומאה הקודמת אלא הוא טומאה חדשה, רק דנחלקו בגדר הטומאה אם מקרי טומאת זיבה וממילא איכא עלה דיני טומאה היומצאה מגופו או שהוא שם טומאה חדשה..
7