המידות לחקר ההלכה, חלק א, ב; סבה והעדר הסבה י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method II 19

א׳אם חזקה הוא באופן הפשוט שאנו משאירים את הדבר במקרה של ספק, כמו שהיה מקודם, או מצד דתמיד נשאר בספק הצד של העדר הסבה, מסתעפים מזה כמה נ"מ, כי אע"פ שע"פ רוב כל השתנות דרושה לסבה וכל אי השתנות בא מהעדר הסבה, הנה הרבה פעמים יש יוצאים מן הכלל, דוקא להשארת הדבר על המצב הקיים אנו דרושים לסבה, ואז יש הבדל אם המושג חזקה הוא כהצד הראשון או כהצד השני.

ב׳למשל האיסור "אינו זבוח" בשחיטה, לאלה הסוברים ככה, כלפי האיסור הזה, משמשת כבר השחיטה לא בתור סבה אלא בתור העדר הסבה, ולהיפך, האיסור הזה דרוש כל רגע לסבה חדשה, כי בכל רגע אנו אוסרים את הבהמה, מפני שהיא אינה זבוחה בהוה והשחיטה המתרת את האיסור הזה היא בבחינת העדר הסבה, כי בשעת השחיטה כבר אין סבה לאיסור הנ"ל¹⁷⁸יעויין בקובץ נר המאיר בשם רבינו חיים הלוי שדן אם ההיתר שחל ע"י השחיטה אינו בכלל חלות אלא דעצם מעשה השחיטה הוא המתיר (וכעי"ז גם בספר הזכרון וזאת ליהודה עמ' תלח מהגרב"ב בשם הגר"ח), או דאיכא חלות היתר רק דאין החלות חל על ידי מעשה האדם אלא שבא ממילא דכל בהמה שחוטה איכא בה חלות דין היתר. (וכ"כ בקובה"ע סי' עד סק"ג וראה התכתבותו עם הגר"ש היימן בחידושי ר' שלמה כתבים סי' מח-נ), עיי"ש לתרץ קושית הרע"א יו"ד סי' י אמאי לא אמרינן אי עביד לא מהני בשוחט בשבת. ואמנם אפ"ל שנדון זה הוא ביחס לאיסור אבהמ"ח ונבילה, אולם נדון הגאון המחבר הוא ביחס לאיסור אינו זבוח. ועיין להלן אות ל שפשוט ליה להגאון המחבר שאין בשחיטה סיבה להיתר אלא רק העדר הסיבה הקודמת..

ג׳ובזה הסברתי בספרי ד"מ דה"ק (שמעתתא י' פ"ח) מחלוקת רש"י ותוס' בביצה (כ"ה א') בהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אי הטעם משום אבר מן החי או מטעם אינו זבוח. ורש"י לא חפץ לפרש שהוא מטעם אינו זבוח, משום דשיטת רש"י הוא דחזקה היא מטעם שנשאר הצד של העדר הסבה.

ד׳וככה ג"כ מחלוקת הראשונים; כשהשואל טוען שאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה או לא, אם זה נחשב לאיני יודע אם פרעתיך, שהמחלוקת הוא בגדר דחזקת חיוב, אם הוא מצד המעיקרא או מצד העדר הסבה למ"ד דשומר מתחייב משעת משיכה, ועי' עוד בזה בהמדה של "שתי סבות"¹⁷⁹אות ז ואות ח. באופן זה ניתן היה להרחיב את הנדון גם לחידושים גדולים יותר, כגון חזקת אשת איש, שאם אמנם באנו לדון מצד הגט אזי הגט הוא הסיבה המתרת, אולם לענין מיתה בפשוטו אין המיתה מתרת אלא אדרבה עצם המציאות שהבעל מת היא המתירתה וכי נימא לדרכו של הגאון המחבר שאי המיתה זהו האוסרה. אכן האחרונים דנו בזה אי המיתה היא מתיר ראה קוב"ש גיטין אות לא וח"ב סי' כח, ואכמ"ל. עוד ניתן לומר שהגם שעצם המציאות שהבעל מת מתיר אותה, אולם אין חיי הבעל אוסרים אותה אלא הקנין שלו באשה, ולזה צריך סיבה להפקיע את הבעלות, ודו"ק..