המידות לחקר ההלכה, חלק א, ב; סבה והעדר הסבה כ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method II 23
א׳הכלל של עשה דוחה ל"ת הוא רק באי אפשר לקיים שניהם, אבל באפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, וגם בזה נופל הספק, אם האי אפשר לקיים שניהם זהו הסבה של הדחיה, שהעשה דוחה את הל"ת, וממילא כשאפשר לקיים שניהם זהו העדר הסבה, שבאופן שכזה אין סבה שהעשה תדחה את הל"ת, או להיפך, שהאפשר לקיים שניהם זוהי הסבה לדחית הדחיה, והאי אפשר זהו רק העדר הסבה, כלומר, שעצם הדחיה בא מצד העשה והל"ת כשהם לעצמם, אלא שדינא הוא שבכ"מ שאפשר לקיים שניהם זהי מניעה המונעת את דין הדחיה194היה מקום לנפקא מינה בחקירה זו, בגוונא שמדאורייתא אפשר לו לקיים שניהם אלא שמדרבנן אסור לו לעשות את צד ההיתר, ויעויין בשו"ת מהר"ש אנגל ח"ד סי' לו שכתב שהדבר תלוי אם דין אפשר לקיים שניהם הוא סברא ורק במקום שאי אפשר לו לקיים שניהם הרי הוא כעין פטור אונס, אזי גם איסור דרבנן נחשב כאונס ומה אכפת לן אם הוא אנוס במציאות או מחמת איסור דרבנן. אולם אם הוא גזירת הכתוב דבעי שלא יהיה אפשר לקיים שניהם, אזי כלפי הדאורייתא מקרי אפשר לקיים שניהם. ולכאורה צדדי החקירה של המהר"ש אנגל תלויים בחקירת הגאון המחבר, שאם האי אפשר לקיים שניהם הוא מסברא, משמע שעיקר הדחיה אינו מחמת שאי אפשר לקיים שניהם אלא דהעשה הוא הדוחה ללא תעשה אלא שמסברא אמרינן שרק במקום אונס ידחה. מה שאין כן אם הוא גזירת הכתוב שדוקא במקום שאי אפשר לקיים שניהם ידחה, הדעת נותנת שגדר הגזה"כ הוא שעיקר הדחיה הוא מצד שאי אפשר לקיים שניהם. ועיין רא"ש פ"ק דביצה שהקשה אמאי כיסוי הדם הוי עדל"ת הא אפשר לקיים שניהם שיקבל בכלי ויכסה בלילה, ותירץ דאסור לקבל בכלי ביו"ט. והקשה הפליתי סי' כח סק"א דהא איסור זה דרבנן, ולהנ"ל מבואר דלדעת הרא"ש אנוס באיסור דרבנן חשיב אי אפשר לקיים שניהם. וע"ע בענין זה במלוא הרועים ערך עדל"ת, הגהות רע"א או"ח סי' תמו, שד"ח מערכת עי"ן כלל עו, דבר אברהם ח"ב סי' ד. עוד אפשר לתלות בהנ"ל במה שחקרו האחרונים, אם מקרי אפשר לקיים שניהם במקום מצוה קיומית, ראה דברי יחזקאל סי' כח, קובץ הערות סי' י..
1
ב׳ונ"מ ג"כ באופן שאיך שנגיד נסתור את עצמנו, שאם נימא שהעשה דוחה את הל"ת יהיה אפשר לקיים שניהם, ואם לא ידחה שוב אי אפשר יהיה לקיים שניהם.
2
ג׳ואנו מוצאים ציור שכזה במנחות (צ"ה ע"ב) שמקשינן שם בגמרא על המשנה "אחת שתי הלחם ואת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפיתם בפנים ואינן דוחות את השבת", מקשינן שם "אי קשיא הא קשיא, ואפיתם בפנים אלמא תנור מקדשא, ואינן דוחות את השבת איפסלא בלינה?" ובתוס' שם "תימא, היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלי בלינה, הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן? - וכו' - וי"ל כיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול נמי הוי זמנן"
3
ד׳וכאן יש לנו באופן בולט הציור הנ"ל, דאם נקבע ששתי הלחם ולחם הפנים דוחים את השבת, הרי אפשר לקיים שניהם בלי דחיה, שהרי אפשר לעשותם מערב שבת ולא יפסלו בלינה, דהא כלי שרת אין מקדשים אלא בזמנם, אבל מה נימא, שבשביל זה אינן דוחות את השבת, הלא א"כ זמנם הוא מערב שבת, ושוב נפסלים בלינה, ומקושית הגמ' נראה, דתפסינן דאין האי אפשר לקיים שניהם הסבה לדחיה, אלא להיפך; שהאפשר לקיים שניהם הסבה לדחית הדחיה וממילא, בכה"ג, נשאר הדין שעשה דוחה ל"ת.
4
ה׳אמנם הרמב"ם (בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הל' ז') פסק כדברי המשנה הנ"ל ולא חש לקושית הגמ' הנ"ל, ונראה דתפס, דהאי אפשר לקיים שניהם זו היא סבת הדחיה וממילא, בכה"ג, שפיר לא דחי195ראה מנחות נא, א דלרבא הטעם שחביתי כה"ג דוחין את השבת הוא מהך סברא, דכיון שטעונה כלי אי תיעשה מאתמול תפסל בלינה. והרמב"ם תמידין ומוספין פ"ג הי"ח פסק לטעם זה. ולכאורה יקשה מכאן על סברת הגאון המחבר. והנה דעת התוספות ועוד ראשונים דבאמת למ"ד תנור מקדש דוחה את השבת מכח קושיא זו. אך עיין אור שמח מעה"ק פ"ז הלכה ג בתוך דבריו שביאר על פי הגמ' בשבועות דף יא, א שכל היכא שזמנה קבוע לו ע"י התורה מאתמול לא נפסל בלינה, ועל כן בקטורת שעשייתה מתחילת השנה לא נפסלת בלינה, ולפי זה גם אחר קושית הגמ' אין הכרח דדוחה את השבת, דאפשר שעל ידי סברא זו גופא לא יפסל בלינה מחמת הסברא המבוארת בגמ' שבועות. וכתב לבאר שסברא זו לא שייכת בחביתי כה"ג שנעשים כל יום, עיי"ש..
5