המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות י״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 14
א׳ובזה אפשר ג"כ לתרץ את הקושיא העתיקה על הא דפסיקנן בשו"ע ח"מ (סי' ל"ח סעי' א') "עדים שהעידו בב"ד אחד שחייב לחברו מנה ואח"כ אמרו שקר העדנו, עדותן הראשונה קיימת, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל נאמנים לגבי עצמם לשלם לו כל מה שהפסידוהו", והקשו ע"ז מגמרא מפורשת (ג' ע"א) "אמר רב יהודא אמר רב, עד זומם משלם לפי חלקו, מאי משלם לפי חלקו, אילימא דהאי משלם פלגא - וכו' - אמר רבא, באומר, עדות שקר העדתי, כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? אלא באומר הועדנו והוזמנו בב"ד פלוני", ולפסק הנ"ל מאי קשה, אדרבא זו היא הנותנת, דכיון שדין הוא ד"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" א"כ גרם לו הפסד ע"י הגדתו וע"כ מחוייב הוא לשלם?289כך הקשו כל הראשונים על הגמ' מכות שם ולדעתם יש חיוב תשלומין באומרים עדות שקר העדנו. אך יעויין שיטת הר"ח (הובא ברמב"ן שם ובטור), וכן נקטו הרבה אחרונים בדעת הרמב"ם עדות פי"ח ה"ח, דלא אמרינן בזה דינא דגרמי (יעויין ישועת ישראל סי' כט, שאי מצד דינא דגרמי אזי לא היה משלם חלקו אלא אף חלק חבירו, עיי"ש). ועיין ב"ח סימן לח, שער המשפט סי' כה סקי"ג. וע"ע ש"ך שם סק"א שדעת הר"ח והרמב"ם גם היא כשיטת הראשונים. ובעיקר הקושיא עיין קצוה"ח שם.
1
ב׳אך אם נתפוס דהשבועה היא לא בבחינת חיוב אלא בבחינת פטור, יש לישב את הסתירה ההיא, וההבדל הוא בין עדים שאמרו שקר העדנו ובין האומר "עדות שקר העדתי", כלומר, דאחד מן העדים מעיד על עצמו שהעיד עדות שקר שלא ראה את המעשה. דהנה בודאי אם יבואו עדים אחרים, אחרי שאמרו הראשונים ששקר העידו, ויאשרו את אותו המעשה שאמרו הראשונים, שהראשונים יהיו פטורים, דרק בקנס או בדיני נפשות אמרינן "דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר חיובא הוא", אבל בממון, ס"ס כיון דהמעשה אמת לא שייך כלל בזה לבוא מצד הודאת בע"ד, דאף אם נאמין להם מצד הודאת בע"ד, שהם העידו שקר, זאת אומרת, שהם לא ראו את המעשה, אי אפשר לחייבם מצד מה שגרמו לו היזק, דס"ס אפילו לפי דבריהם לא גרמו לו היזק כיון דס"ס היה מחוייב באמת, ולכאורה, כיון דדינא הוא ד"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" הרי ס"ס יש עדים על המעשה, דמה לי עדים אחרים ומה לי עדותם בעצמם - ומדוע יהיו חייבים? אך מובן שזה לא קשה, דבזה גופא הוא הגרם היזק, מה שע"י בא הדין של כיון שהגיד, זאת אומרת, דאדרבא מה שיש כאן עדים על עצם המעשה זהו גופא סבת החיוב.
2
ג׳אכן, כ"ז אם שניהם אמרו ששקר העדנו, אבל אם רק אחד מהשנים אומר ששקר העדתי והשני לא הודה כלל על זה, הלא הוא נשאר בחיובו מצד השני, דס"ס יש עד אחד, אלא דאם היה רק עד אחד לבד היה נשבע ונפטר, אבל כאן ס"ס אי אפשר לו לישבע מצד דנגד זה יש שני עדים, כי גם העד שמודה ששקר העיד מצטרף לזה, שלא יפטר ע"י שבועתו מצד הדין של "כיון שהגיד וכו'", אבל עכ"ז ס"ס אי אפשר לו לחייב מצד מזיק, דנהי דמזיק בדבור חשוב כמו מזיק במעשה, אבל גם במעשה גופא אנו מחלקים, בין שההיזק בא ע"י מעשה באופן חיובי ובין שההיזק בא באופן שלילי, כמו למשל, "זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלקו", וגם כאן, מכיון שס"ס נשאר עד אחד ע"ז ומי שהודה ששקר העיד לא הועיל בעדותו רק בשלילה, בלעדו היה יכול להפטר ע"י שבועה וזה בדיבורו עיכב את הפטור, ובאופן שכזה הלא גם מזיק במעשה ממש הוא פטור.
3
ד׳אכן כ"ז שייך רק אם נתפוס כנ"ל, שגם ע"י עד אחד נעשה חיוב ממון והשבועה הוא רק בבחינת פטור, אבל אם נתפוס דע"י עד אחד מתהוה רק חיוב שבועה לבד, א"כ, העדות של השני מועילה להסב את החיוב ממון, הלא הוא מזיק בחיוב ולא בשלילה, לא שייך התירוץ הנ"ל.
4