המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות ט״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 16
א׳"השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה" והשוחט קדשים במחשבת פיגול עובר ג"כ בל"ת, בלאו הראשון הוא לוקה כמבואר בפסחים (ס"ג א'), ובלאו השני אינו לוקה, למדס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין כמבואר בזבחים (כ"ט ב').
1
ב׳ולכאורה, מהו ההבדל - בשניהם בא הלאו ע"י שתי סבות, שאחת היא מעשית והשניה לא מעשית אלא מחשבה, כמו השוחט עם מחשבת פיגול, או שהיה, כששוחט הפסח על החמץ שהעברה באה מטעם השחיטה ושהית החמץ ביחד, ובכ"ז זה נקרא לאו שיש בו מעשה וזה נקרא לאו שאין בו מעשה?
2
ג׳אכן, באמת אנו מוצאים את ההבדל בתורה גופא, בראשון בהשוחט את הפסח על החמץ כתוב בתורה בלשון "לא תשחט על חמץ דם זבחי", ובשני במחשבת פיגול כתוב "המקריב אותו לא יחשב", כלומר, דאם כי גם בזה וגם בזה החיוב בא בשתי סבות, הנה רק סבה אחת היא הגורמת את החיוב והשניה באה רק בתור "בשעת", כלומר, דבשוחט את הפסח על החמץ העברה היא בשחיטה והחמץ הוא רק בתור "בשעת", כלומר, דבשעה שיש לו חמץ אסור לו לשחוט, וע"כ מדגישה התורה את ה"לא תשחט"293בשפת אמת בכמה מקומות (פסחים סג, ב מנחות כ, א, ליקוטים עה"ת פרשת ויקרא) דן אם האיסור בלא תשחט הוא מצד השחיטה או מצד השהיה, וכתב דממה ששיעורו הוא בכזית מבואר שהוא דין בהשבתה (ובמנ"ח מצוה פט כתב שהוא הלמ"ס) עיי"ש שבאמת הקשה אמאי לוקה כיון שהוי לאו שאין בו מעשה, ויישב דדוקא בראית ריקם כיון שיש תשלומין לקרבן הוי לאו שאב"מ, משא"כ באופן שלא יתוקן הלאו (וכ"כ בארצות החיים סימן ח, אבני נזר אה"ע סי' קיט אות עא, עונג יו"ט סי' צד, מנ"ח מצוה תצ). ובאמרי בינה או"ח סימן א כתב שתלוי איך נאמר האיסור בלשון מעשה או בלשון שאינה מעשה, וע"ע קובה"ע סי' סט בגדרים אלו. והנה התוספות והירושלמי דנו אמאי לא נפסל הקרבן כיון שיש איסור להקריב, ובשער המלך קרבן פסח פ"א ה"א ובית הלוי ח"א סי' ל דנו אמאי לא אמרינן אי עביד לא מהני, ומזה מוכח שסברי שהאיסור הוא בשחיטה ולא בשהית החמץ. ובחידושי ר' אריה ליב מאלין ח"א סי' יב האריך בזה, וכתב שם שגם אם הוא חיוב השבתה דאין זה רק חיוב השבתה 'בשעת', אלא שהוא גדר נוסף בהשבתת חמץ, והיינו מלבד איסור בל יראה ובל ימצא איכא חיוב השבתה נוסף מצד השחיטה. ולפי דבריו אתי שפיר גם אי נימא דהוא איסור על השהיה, מ"מ איסור חדש הוא מצד השחיטה ושפיר הוי לאו שיש בו מעשה. ובזה יבואר לשון המאירי חולין ל, א 'אע"פ שהמניח חמץ ברשותו בפסח עובר על בל יראה וכו' אינו לוקה מן התורה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא, שחט פסח על החמץ לוקה וקרבנו כשר', עכ"ל. ולכאורה תלי תניא בדלא תניא, אמנם אי נימא שהשחיטה העיא גדר נוסף של השבתת חמץ ועל כן מקרי מעשה אתי שפיר. ועוד בחקירה זו ראה: מוריה קובץ המועדים פסח עמ' תקעד מהמשנת יעב"ץ ובקובץ תפארת רפאל עמ' קפו (מהג"ר דוד שפירא חמיו של הג"ר אריה לוין)., ובפיגול הוא להיפך: עיקר העברה היא במחשבה, מחשבת פגול, שזהי הסבה היחידה להעברה, והעבודה, השחיטה או שאר העבודות היא רק בתור "בשעת", שבשעת העבודה אסור לך לחשוב מחשבת פיגול, וע"כ ההדגשה באה רק על המחשבה "לא יחשב", ומובן מאליו, שהראשון נקרא לאו שיש בו מעשה והשני לאו שאין בו מעשה294ראה לעיל מדה ב אות כז ובספרו דרך הקודש שמעתא ז פרק ט שכתב ג"כ ליסוד זה, ויישב על פי זה את קושית העונג יו"ט על הרא"ה מה החילוק בין שוחט בהמת אחר לעבודה זרה שאף שאינו אוסר, מכל מקום השחיטה אינה מתרת באכילה לשחיטת פיגול בשוגג שאם אמרינן לתקוני שדרתיך לא תפסל השחיטה כלל. ויישב שבשחיטה לעבודה זרה הנה מעשה האיסור הוא בשחיטה, וכל שלא היתה באופן מתיר הוי שחיטה שלא על ידי אדם, מה שאין כן שחיטת פיגול שהוא רק בשעת אבל עיקר האיסור הוא המחשבה, א"כ הלתקוני שדרתיך הוא רק על המחשבה ולא על עצם השחיטה דמהני, עיי"ש בהרחבה.
ובעיקר החילוק שבשחיטת פיגול המחשבה היא הפוסלת, עיין שם במצויין שכבר קדמו בקרן אורה ובראש המזבח זבחים כט, ב, וראה שו"ת מהרא"ש (לבעל ראש המזבח) סי' ה, לבאר דבריו. וראה בגבורות שמונים אות מג (ועיי"ש אות מט), וכן מטו משמיה דהגרי"ז לבאר דמש"כ הרמב"ן בסהמ"צ דהשוחט במחשבת פיגול עובר על לא תזבח כל דבר רע ולוקין על זה, דחלוק הלאו דפיגול דהוא רק במחשבה ולכך אין לוקין, משא"כ הלאו דלא תזבח הוא על הזביחה. ושם בשם הגר"א קוטלר שסובר שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים. ועיי"ש שהובאה מחלוקת הברכת שמואל והגרי"ז אם בשחיטה שלא לשמה הפסול הוא בשחיטה או במחשבה, ונפק"מ אי מקרי לאו שאין בו מעשה. ועיי"ש עוד מהאור שמח פי"ח מפסוהמ"ק ה"א שפיגול אינו מחשבה הפוסלת אלא דליכא מתיר, ושייך לנדונו של הגאון המחבר במדה ב סיבה והעדר סיבה. עיי"ש בהרחבה מה שנכתב.
והנה לענין קרבן פסח פסול כתב המנחת חינוך מצוה פט את המשנה למלך קרבן פסח פ"א ה"ה שאינו עובר אם יש לו חמץ, אכן המנחת חינוך שם דן בשוחט בחוץ שיעבור כיון דיכול היה לשחוט בפנים, וראה אור עולם (בלומענפלד) אות פ"א פרק שני, שדן בשוחט את הפסח שלא לשמו, עיין שם שהדבר תלוי אם שחיטה שלא לשמה הוא פסול במעשה או במחשבה. ועיין גם צל"ח פסחים עג, א דבשוחט שלא לשמה אין האזהרה כלל על שחיטת הפסח אלא הוא עיכוב בעשיה דכל שאינו בהוייתו הרי זה פסול, ונפק"מ למה שחידש שם (ע"ע נובי"ת יו"ד סי' ט) שכל היכא שיש אזהרה על ההקרבה אזי ע"י האי סברא דאי עביד לא מהני נעשה נבילה, דבשוחט שלא לשמה לא נעשה נבילה ואילו בשוחט שלא לאוכליו נעשה הקרבן נבילה..
ובעיקר החילוק שבשחיטת פיגול המחשבה היא הפוסלת, עיין שם במצויין שכבר קדמו בקרן אורה ובראש המזבח זבחים כט, ב, וראה שו"ת מהרא"ש (לבעל ראש המזבח) סי' ה, לבאר דבריו. וראה בגבורות שמונים אות מג (ועיי"ש אות מט), וכן מטו משמיה דהגרי"ז לבאר דמש"כ הרמב"ן בסהמ"צ דהשוחט במחשבת פיגול עובר על לא תזבח כל דבר רע ולוקין על זה, דחלוק הלאו דפיגול דהוא רק במחשבה ולכך אין לוקין, משא"כ הלאו דלא תזבח הוא על הזביחה. ושם בשם הגר"א קוטלר שסובר שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים. ועיי"ש שהובאה מחלוקת הברכת שמואל והגרי"ז אם בשחיטה שלא לשמה הפסול הוא בשחיטה או במחשבה, ונפק"מ אי מקרי לאו שאין בו מעשה. ועיי"ש עוד מהאור שמח פי"ח מפסוהמ"ק ה"א שפיגול אינו מחשבה הפוסלת אלא דליכא מתיר, ושייך לנדונו של הגאון המחבר במדה ב סיבה והעדר סיבה. עיי"ש בהרחבה מה שנכתב.
והנה לענין קרבן פסח פסול כתב המנחת חינוך מצוה פט את המשנה למלך קרבן פסח פ"א ה"ה שאינו עובר אם יש לו חמץ, אכן המנחת חינוך שם דן בשוחט בחוץ שיעבור כיון דיכול היה לשחוט בפנים, וראה אור עולם (בלומענפלד) אות פ"א פרק שני, שדן בשוחט את הפסח שלא לשמו, עיין שם שהדבר תלוי אם שחיטה שלא לשמה הוא פסול במעשה או במחשבה. ועיין גם צל"ח פסחים עג, א דבשוחט שלא לשמה אין האזהרה כלל על שחיטת הפסח אלא הוא עיכוב בעשיה דכל שאינו בהוייתו הרי זה פסול, ונפק"מ למה שחידש שם (ע"ע נובי"ת יו"ד סי' ט) שכל היכא שיש אזהרה על ההקרבה אזי ע"י האי סברא דאי עביד לא מהני נעשה נבילה, דבשוחט שלא לשמה לא נעשה נבילה ואילו בשוחט שלא לאוכליו נעשה הקרבן נבילה..
3
ד׳באופן, שיוצא לנו מזה עוד ציור של שתי סבות, דסבה אחת היא הגורמת והשניה באה רק בתור בשעת לסמן את זמן החיוב.
4
ה׳ואמנם עלינו להבדיל בין שתי סבות, במקום שסבה הראשונה מכשרת את הסבה העיקרית העצמית המביאה את התוצאות, ובין סבה שבאה רק בתור "בשעת" כנ"ל.
5
ו׳דהלא ידועה שיטת הרמב"ם, דאע"פ שעצם הלאו הוא לאו שאין בו מעשה בכ"ז, אם העברה באה ע"י מעשה - שפיר לוקה, ובשביל כך פסק (בפ"א מהל' חו"מ) דבקנה חמץ בפסח או חמצו בידם דלקה משום לאו דב"י, או דנזיר טהור, שטמא עצמו במזיד דלוקה משום דלאו דבל תאחר (בפ"א מהל' נזירות הלכה כ"א), ויותר מזה מבוארת דעת הירושלמי בפ"ג דשבועו', דבשבועה שאוכל ככר זה היום והשליכה לים - דלוקה.
6
ז׳וההבדל הוא בזה, דבכל אלו הפרטים, אף שהמעשה בא רק בתור סבה הכשרית, למשל, הקנין בפסח, דעצם העברה הוא ה"בל יראה", שאמנם הוא לאו שאין בו מעשה, אבל ס"ס הקנין הכשיר לה"בל יראה". וכן הטומאה בנזיר לענין בל תאחר, גם זה נקרא לאו שיש בו מעשה, אבל העבודות בקדשים במחשבת פיגול לא רק שאין בה עבודות עצם העברה, אך אין גם בזה הכשר העברה, אלא דהוא רק בתור "בשעת" כנ"ל, שבשעת העבודה אסור לחשב מחשבת פיגול, ולפיכך גם להרמב"ם נקרא זה לאו שאין בו מעשה295ובסברא זו מבואר אמאי להרמב"ם פ"א מהל' חגיגה ה"א לאו דלא יראו פני ריקם מקרי לאו שאין בו מעשה ואינו דומה לקונה חמץ בפסח, וכפי שביאר בקובץ הערות סי' סט אות טז עיי"ש שהביא מה שמקשים על השאג"א סי' לב שמסביר דבלאו דלא יראו ריקם, הריקם אין בו מעשה אף דהכניסה יש בו מעשה, והקשו עליו מניקף שסייע למקיף אע"פ דבניקף תמיד אין בו מעשה, ויישב דדוקא בניקף שסייע למקיף להיות ניקף לוקה, אבל בכניסתו לעזרה לא סייע בזה שיהיה ריקם דזה הוי ממילא, והביא הקובץ הערות ראיה מהמפגל בשעת עבודה דאינו לוקה אף דאילו לא עשה אז מעשה העבודה לא היה עובר כלום במחשבתו, מ"מ לא מצרפינן העבודה שיהא נחשב מעשה ללקות ומשום דמעשה העבודה אינה מסייעה למחשבה. וע"ע ציונים לתורה סי' מ, שפ"א פסחים שם, גנזי הגר"ח סי' יב, קובץ הערות שם בהרחבה וקונטרס דברי סופרים סי' לב. ודנו גם בדברי הרמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ח שאין לוקין על הלאו דישיבה במצרים, ומאידך מה שכתב הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח הי"ב שהמקריב בלא מלח לוקה. ועיין מה שכתב הגאון המחבר להלן מדה י אות כח ולא..
7