המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות כ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 25

א׳הד' עבודות בקרבנות: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, או במנחות: קמיצה, קבלה, הולכה והקטרה, לכאורה כולן נחשבות גורמות להיתר האכילה וההרצאה, ולפ"ז יש לנו ציור גם של ד' סבות שכולן הן סבות בחיוב.

ב׳אכן, באמת לכל אחת מהן יש תפקיד מיוחד: "שחיטה לאו עבודה היא", וכפי שפרשו בתוס' זבחים (י"ד ע"ב) "לפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה", ואע"פ שיש הרבה פרטים המעכבים בשחיטת קדשים מה שאין זה בשחיטת חולין, וגם אמרינן במנחות (ט"ז ע"ב): "מי סברת דם בצואר הבהמה מקדש, דם סכין מקדש והבא לקדש כבא להתיר דמי", אבל נראה, שכל אלו הם בדרך אגב, ובעיקרה - השחיטה היא סבה להיתר הבשר כמו בחולין, הקבלה היא סבה לקדושת הדם, באופן שהסבה העיקרית להרצאה היא - הזריקה³¹⁵עיין לעיל מדה ב אות כד מה שכתב הגאון המחבר לבאר דעת הושב הכהן שאם נחירה היתה מועילה אזי בקדשים היו צריכים שחיטה דוקא. ומדבריו שם וכאן מבואר שהשחיטה הן בחולין והן בקדשים ענינם לאפוקי מאיסור אבר מן החי ונבילה. אולם הובאה שם דעת הבית הלוי דפשיטא שענין השחיטה בקדשים היא מצות עשה גמורה וחלק מדיני הקרבן, והוכיח כן מהא גופא שקדשים במדבר היו טעונים שחיטה, וע"כ דהשחיטה אינה רק כדי להפקיע איסור נבילה אלא מצוה בקרבן היא, אלא שאינה כזריקה וכדומה, אלא מצוה בפני עצמה כמו קצירת העומר. ובחזון יחזקאל זבחים פ"ג ה"א ביאר שכוונת התוספות בדמיון לשחיטת חולין היא, שכשם ששחיטת חולין ענינה להתיר הבשר באכילה, כך שחיטת קדשים היא להכשיר את הדם והבשר כדם ובשר קדשים, ואין השחיטה חלק מהקרבת הקרבן אלא מכשיר לקרבן, ועל כן אע"פ שהיא טעונה כלי שרת וביום ושאר הדינים היינו משום שהשחיטה היא המכשרת את הקרבן, ומכל מקום לאו עבודה היא..

ג׳ונשאר לנו לחקור רק בתפקיד ההולכה, ובאמת אנו מוצאים בזה מחלוקת ר"ש ורבנן בזבחים (י"ג ע"א): "שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקבול ובהלוך ובזריקה, ר"ש מכשיר בהילוך שהיה אומר, אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר בלא הילוך שוחט בצד המזבח וזורק", ואני ביארתי³¹⁶בספרו דרך הקודש שמעתתא יג פי"ח, וראה להלן מדה ד אות ט בהערות שהורחבו הדברים. הגאון המחבר חזר על דבריו להלן מדה כא אות לג, עיי"ש., שאין הכוונה שאפשר בלי הילוך כלל, שהרי שם בגמ' (י"ד ע"ב וט"ו א') מחלוקת אי הולכה שלא ברגל שמיה הולכה או לא, ואם שוחט בצד המזבח וזורק, הלא ממ"נ למדס"ל הולכה שלא ברגל ל"ש הולכה, אם נשחט בצד המזבח ממש יצטרך לחזור מעט לאחוריו, ואם אנו סוברים דהולכה שלא ברגל שמה הולכה, הרי זו גופה הולכה³¹⁷להשלמת הסברא הנה לך לשון הגאון המחבר בדרך הקודש שם, דהאמת דגם ההולכה היא עבודה תכלתיית ככל עבודות, דממה נפשך אם נסבור דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה הרי בודאי לא נוכל למימר דהיא רק סיבה דא"כ מאי אכפת לן דהוה שלא ברגל הא הגיעה למטרתה להזריקה "והמטרה מקדשת את האמצעים", ואף אם נסבור דהולכה שלא ברגל שפיר דמי, הלא הוא מפרש טעמיה משום שגם הולכה שלא ברגל שמה הולכה, אבל בלי הולכה כלל כנראה לא יתכן כמו שלא יתכן בלי שאר עבודות. עכ"ל הגאון המחבר שם. ואמנם נראה דאינו תלוי זב"ז שאדרבה הוא מטעם דהולכה לא מעכבא וזהו הכוונה דלא שמה הולכה וכמו שכתב שם רש"י שכיון דלא הוי עבודה לכן לא פסלה בה מחשבה. וראה משנת ר' אהרן זבחים סו"ס י, ועיין שם דאפ"ה ר' שמעון מודה דהולכה בזר פסולה שאע"פ שאינה מעכבת אם עשה אותה צריכה כהן ובגד"כ. ועיין ברש"י שאין שם הולכה על הושטת יד אלא נטפלת היא להזאה., אבל עכ"פ בלי הולכה כלל אי אפשר, אלא דהמחלוקת היא בזה, אם שתיהן, גם הקבלה וגם ההולכה, הן סבות גורמות בשביל קדושת הדם, או דהסבה הגורמת היא רק הקבלה וההולכה באה בתור הכשר לסבה³¹⁸זה לשון רש"י על מה דקאמרה הגמ' שם שהולכה בזר פסולה אף לר' שמעון, דאע"ג דאמר ר' שמעון לא פסל בה מחשבה משום דאין היתר הקרבן תלוי בה ולא קרינא בה דברים המביאים לידי אכילה אבל עבודה הוי ליפסל בזר, עכ"ל..

ד׳באופן, שגם בעבודת הקרבנות נמי יש לנו הציור של שתי סבות ונכנס ג"כ לאופני החקירות בגדר דשתי סבות בכלל.

ה׳ואמנם, מלבד הד' עבודות יש עוד עבודה חמישית, הקטרת האימורין, שכל זמן שישנם האימורים בעולם אסור לאכול הבשר, אבל שם אין שום ספק דאין ההקטרה סבה בחיוב להתרת הבשר, אלא אי-ההקטרה סבה שלילית לעכב את האכילה, מאחרי דאם נאבדו האימורין מותר הבשר, וז"ש חכמים לר' אלעזר דלמד דגם אשם שלא לשמו נאכל, משום שנאמר הוא, והשיבו "אבל אשם לא קאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין, והוא עצמו אם לא הוקטרו אימורין כשר" (זבחים י' ע"ב), אז שייך פסול שלא לשמו רק בעבודות המתירות בחיוב, אבל כיון דאם נאבדו האימורים מותר, הרי ש"מ דאין ההקטרה סבה מתרת בחיוב אלא בשלילה, כנ"ל³¹⁹בכתבי הגרי"ז מנחות יג, א כתב שהוא מחלוקת ראשונים, דאכן מדברי התוספות בכמה מקומות שהקשו אמאי חשיב הלבונה דבר שאין לה מתירין והרי הקומץ מתירה, ותירצו וי"ל דמ"מ לא הויא לבונה דומיא דשלמים דלבונה היא גופה מתיר שמתרת שירים באכילה ועיקר פיגול ילפינן משלמים ואע"ג דשייך פיגול באימורים וכמה דלא מקטרי אימורים לא מצי כהנים לאכול בשר, לא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או נאבדו שרי באכילה עכ"ל התוס', הרי מבואר דאין ההקטרה חשיב מתיר, ורק איסור הוא על הגברא לאכול קודם הקטרת אימורין. אבל בדברי הרמב"ם פסוהמ"ק פי"ח ה"ז מבואר שהאימורין הוא דין מתיר לבשר באכילה, והיינו שהוא דין בחפצא דקודם הקטרה אין הבשר מותר באכילה, דמתירי הבשר הם זריקה והקטרה, אלא שהדין שצריך למתיר זה הוא רק כשיש את האימורים אבל כשאין את האמורים אין צריכין למתיר זה. עיי"ש שהביא ראיות לזה, וכתב שעפי"ז יישב הגר"ח דברי הירושלמי ביומא לענין משלה האור בקומץ והפרחתו הרוח, דמה צורך להא דהפרחתו הרוח, והיינו דהנה בקומץ איכא ב' דינים חדא דין הקטרה כזריקה ועוד הקטרת אימורין, וע"כ גם אי משילת האור הוי כמתיר דזריקה מ"מ אנו צריכים עוד למתיר של הקטרה ובזה לא מהני משילת האור, ועל זה קאמר הירושלמי דהפרחתו הרוח והוי כנאבדו האימורין דתו א"צ להמתיר. ועיין להלן מש"כ הגאון המחבר בסוף מדה זו אות לז..