המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות כ״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 26
א׳אמרינן בקדושת הכהונה: "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם", וגם שם אפשר לחקור, אם הלבשת הבגדים היא בתור סבה שניה, כלומר, דלא מה שהוא בן אהרן לבד גורם את קדושת הכהונה, אלא זה וזה - זרע אהרן והלבשת הבגדים - גורם, או דיש בזה רק סבה חיובית יחידה, הזרע אהרן, והבגדים באים רק בתור סבה שלילית. כלומר, דכיון שהוא מחוייב ללבוש את הבגדים בשעת עבודה ואינו לובש, זהי סבה שלילית לסלק ממנו באותה שעה את קדושת הכהונה ונחשב לזר320גם לצד של העדר סיבה ניתן היה לפרש בשני דרכים את הטעם לאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן, א. שחסרון הבגדים הוא דוקא למי שיש לו צורך בלבישתן, וחסרון לא מקרי רק היכא שיש צורך (וכן פירש את דברי התוספות בקרבן אהרן פרשת צו ריש פרשה ב), ומצאנו כמה דוגמאות לכך, ראה באתוון דאורייתא שמובא להלן, ובחידושי מהר"ש ענגל קידושין שם דימה דברי התוס' למש"כ הר"ן בנדרים לו, ב שמי שאינו מחוייב במינוי לק"פ אין המינוי מעכב בו מלאכלו. ב. שהוא כעין עונש למי שלא קיים את חיובו שאנו דנים אותו כאילו הסתלקה ממנו קדושת כהונה. וראה שו"ת מהר"ש ענגל קידושין שם שתירץ לפי יסוד דברי התוספות את מה שהקשו התוספות בחגיגה לשיטת הירושלמי שנשים חייבות בראיה, היאך יתחייבו בראיה והלא עוברות על ולא יראו פני ריקם, ולהנ"ל מיושב שכיון שאין מחוייבות בקרבן שוב לא עברי על הלאו. ומהמהר"ש ענגל חזינן שנקט כדרך הראשונה, אולם בלאו הכי יש לומר שלא הועיל תירוצם, כיון שיסוד התוספות הוא רק היכא שהמעכב בא מצד עצם הדבר, וכגון בקדושת כהונה שבגדי כהונה הם עיכוב לקדושה, בזה אמרינן שמי שאין לו צורך בבגדי כהונה אין הבגדי כהונה מעכבים, אבל בראית פנים היה מקום לומר שאין הלאו דלא יראו פני ריקם עיכוב במצות עשה דראיית פנים. ואולם מדברי הרע"א במשניות פסחים אות יג מוכח שנוקט דהלאו הוא עיכוב בעשה, שכתב על דברי הצל"ח פסחים מט, א שלא אמרינן עדל"ת בשחיטת פסח על החמץ כיון שהלאו קאי על העשה, שהטורי אבן חגיגה ד, א חולק על הצל"ח בזה שהרי כתב שעשה דראית פנים דוחה את הלאו של לא יראו פני ריקם, עכ"ד הרע"א. ולפי הנ"ל אין דמיון כלל דשחיטת קרבן פסח הלאו הוא ודאי על העשה (ראה לעיל אות טז אם האיסור הוא השהיה או השחיטה, אך הצל"ח עכ"פ למד שהאיסור הוא השחיטה, וראה להלן מדה י אות ל), מה שאין כן בראית פנים וכנ"ל, וע"ע מה שכתב התפארת ירושלים שם להשוות דעת הצל"ח והטורי אבן. ואמנם לפי מה שיבואר להלן מדה ה אות ד שאין כוונת הצל"ח מטעם שהלאו הוא עיכוב בעשה, אלא שכל שיש סיבה אחת הן ללאו והן לעשה לא שייך בזה עדל"ת (ראה לעיל אות כג), א"כ אין נפק"מ בזה סוף סוף הן בשחיטה על חמץ והן בלאו דראיה ריקם הסיבה לעשה היא הסיבה ללאו, ודו"ק. ועיי"ש מה שצויין לענין הקרבת קרבן בלא מלח היכא שאין לו מלח אי שרי מדין עדל"ת..
1
ב׳ונ"מ, אם יצויר אופן שכזה שאין כלל המצוה של "בגדיהם עליהם", שלצד הראשון ס"ס אין עליו קדושת הכהונה, אבל לצד השני באופן שכזה יש עליו קדושת הכהונה, אף בלי בגדים.
2
ג׳ועי' בתוס' קדושין (ל"ו ע"א וע"ב) בד"ה הקבלות, שכתבו: "וא"ת, תיפוק ליה דכל הני אינן כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים, דהא אמר בפ"ב דזבחים, דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם? וי"ל, דמיירי שלבשו את הבגדים, א"נ י"ל, כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים", ורואים ברור דבזה הוי הספק321הגאון המחבר הביא זאת לעיל מדה ב אות ג, לבאר שמהיכי תיתי שלא נתפוס אפכא שכיון שאין כהונתם עליהם נימא שפסולות לעבודה, והמבואר שבגדי כהונה הם בחינת העדר סיבה, ובאמת שגם בבית האוצר מערכת בי"ת כלל יז (ד"ה ע' בתוס' קידושין) נתקשה שאם ננקוט שבגדי כהונה הם עיכוב בעצם הכהונה (עיי"ש באריכות), מה הרויחו התוספות בתירוצם. והוכחת הגאון המחבר מדברי התוספות היא שהוא למד שדוקא למי שהוצרך לבגדים הוי הבגדים חסרון, מה שאין כן למי שאין צורך בבגדים, ונראה שגם באתוון דאורייתא הלך בדרך זו עיי"ש כלל יא שנקט זאת ככלל שכל מקום שהמצוה היא על דרך השלילה, כל הפטור מהם שוה למקיים אותם, ראה שם שדימה זאת לאשה כמאן דמהילא דמיא (עבודה זרה כז, א, אך ראה גליוני הש"ס ע"ז שחזר בו מראיה זו), ועיי"ש שהקשה לפי זה היאך מותר לנשים לברך על ציצית הא לדידהו אין הבגד מחוייב בציצית, ואינו בגדר 'ציצית' (אך זה יהיה תלוי אם החסרון הוא בהחפצא של הבגד או רק בגברא, דבבגדי כהונה החסרון הוא מצד הגבר משא"כ בציצית, ודו"ק), אלא שבסוף דבריו שם נקט שסוכה וציצית שונות הם בגדרן, עיי"ש ובספרו לקח טוב כלל יב אות ג.
ויעויין במדה ב שם בהערות שהובאה סברת החזון איש קידושין סימן קמח שהטעם שנשים אינן צריכות לבגדי כהונה הוא שיהיו נטפלות לאנשים, שהרי בלאו הכי היאך סק"ד להכשיר נשים והרי לא נמשחו בשמן המשחה, וכתב שם שפנחס קודם שנמשח לא היה אוכל בתרומה, משא"כ בנות אהרן, והיינו גם ספק התוספות אם בכלל זה שנטפלות לענין אכילת תרומה נטפלות גם לענין עבודה ולכך אין צורך בבגדי כהונה. ולפי דברי החזו"א אין ראיה לנדונו של הגאון המחבר. וראה דבר אברהם ח"ב סי' כב אות ד, שאין כהונתן עליהן הוא דוקא בעבודה המצריכה בגדי כהונה, והביא את דברי התוס' כראיה ומבואר דלא ס"ל כהחזו"א, ועיין גם במנ"ח סוף מצוה צט שהסתפק בדין חלל. ולכאורה יש להביא ראיה לחזו"א מדברי הריטב"א יומא ג, ב (וראה ריטב"א שבועות טו, א) שמה ששימש משה בשבעת ימי המילואים אינה קרויה עבודה כיון שלא היתה בבגדי כהונה, ולכאורה מה שונה משה רבינו מנשים (עיין בריטב"א קידושין שתירץ כתירוץ התוספות). והנה למה שצויין לעיל מדה ב דברי המהרי"ט שגם להצד שאינן מחללות עבודה אך עכ"פ עבודתם פסולה (עיי"ש שיש לפרש זאת בשני אופנים) אולם בתוס' רא"ש קידושין שם כתב להדיא שלולי המיעוט היתה העבודה כשרה בנשים בלא בגדי כהונה..
ויעויין במדה ב שם בהערות שהובאה סברת החזון איש קידושין סימן קמח שהטעם שנשים אינן צריכות לבגדי כהונה הוא שיהיו נטפלות לאנשים, שהרי בלאו הכי היאך סק"ד להכשיר נשים והרי לא נמשחו בשמן המשחה, וכתב שם שפנחס קודם שנמשח לא היה אוכל בתרומה, משא"כ בנות אהרן, והיינו גם ספק התוספות אם בכלל זה שנטפלות לענין אכילת תרומה נטפלות גם לענין עבודה ולכך אין צורך בבגדי כהונה. ולפי דברי החזו"א אין ראיה לנדונו של הגאון המחבר. וראה דבר אברהם ח"ב סי' כב אות ד, שאין כהונתן עליהן הוא דוקא בעבודה המצריכה בגדי כהונה, והביא את דברי התוס' כראיה ומבואר דלא ס"ל כהחזו"א, ועיין גם במנ"ח סוף מצוה צט שהסתפק בדין חלל. ולכאורה יש להביא ראיה לחזו"א מדברי הריטב"א יומא ג, ב (וראה ריטב"א שבועות טו, א) שמה ששימש משה בשבעת ימי המילואים אינה קרויה עבודה כיון שלא היתה בבגדי כהונה, ולכאורה מה שונה משה רבינו מנשים (עיין בריטב"א קידושין שתירץ כתירוץ התוספות). והנה למה שצויין לעיל מדה ב דברי המהרי"ט שגם להצד שאינן מחללות עבודה אך עכ"פ עבודתם פסולה (עיי"ש שיש לפרש זאת בשני אופנים) אולם בתוס' רא"ש קידושין שם כתב להדיא שלולי המיעוט היתה העבודה כשרה בנשים בלא בגדי כהונה..
3
ד׳וכה"ג בהא דאמרינן לענין פיגול: "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שקרבו כל מתיריו אף הרצאת פסול עד שקרבו על מתיריו", דבהרצאת כשר בודאי המתירים המה סבות בחיוב, אבל בהרצאת פסול שוב נופל הספק, אם גם בזה אמרינן דעבודות ביחד עם מחשבת הפיגול הן הסבות הגורמות לפיגול, או דזהו רק בשלילה דאם לא קרבו כל מתיריו זהי סבה לעכב את חלות הפיגול322ראה להלן סוף אות ל..
4
ה׳ובשני הדברים הללו יש לנו ציור בולט של סבה בשלילה.
5
ו׳ובנדון האחרון עוד החידוש יותר, דאע"פ דיש בזה מעין היקש "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול", בכ"ז לא דמי לגמרי, דבהרצאת כשר הן סבות בחיוב וכאן רק בשלילה, ואין בזה סתירה להיקש, משום דס"ס בנ"ד אין הפסול, הפיגול, בא מעצם העבודות, שכשהן לעצמן הן עבודות המתירות, אלא בניגוד לעבודות, ולכן, אע"פ שגזה"כ הוא "דבעינן עד שקרבו כל מתיריו", בכ"ז אין זה רק דין בשלילה ולא בחיוב.
6
ז׳והנ"מ מהחקירה הזאת האחרונה, במקום דאיך שנימא נסתור את עצמנו, דע"י הפיגול לא יהיה קרבו כל מתיריו, ולהיפך ע"י שלילת הפיגול יהיה קרבו כל מתיריו, דבאופן שכזה מובן דנשאר תמיד הצד של העדר הסבה, והשאלה היא מהי בכאן הסבה ומהו העדר הסבה.
7
ח׳וזהי באמת השקלא וטריא שבזבחים (מ"ב ע"ב): "מכדי כרת לא מחייב עד שיקרבו כל מתיריו וכו' והא כיון דחשיב ביה בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי, כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא אדי? וכו', רבא אמר, אפילו תימא בפר אחד ושעיר אחד לפיגולו מרצה ארבעים ושלש".
8
ט׳ובזה הוא השקלא וטריא אחרי דפיגולו קודם שקרבו כל מתיריו לא נפסל כלל כמבואר במל"מ (פי"ח מהל' פסוהמ"ק הלכה ז')323המשנה למלך שם נסתפק בזה אם הא דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול הוא רק לענין כרת, או גם לענין שלא יחול עליו פסולי המוקדשין, ונפק"מ לענין האוכל קודם זריקה דבקרבן כשר האיסור הוא מחמת לא תוכל לאכול בשעריך ובקרבן פסול הוא מחמת לא תאכל כל תועבה, והביא סתירה לזה דבזבחים לד, ב אמרינן דפסול עושה שיריים בחוץ למקומו וחוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו, והרי בחוץ למקומו ליכא כרת, ומוכח דכל שלא קרבו מתיריו לא הוי פסול, ומאידך בזבחים פד, ב קאמר ר' יהודה דחוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו וחוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו, הרי דבלא ההיקש לא אמרינן הואיל ומרצה לפיגולו שמע מינה דרק לענין כרת אמרינן כן, ונשאר בצריך עיון. והגאון המחבר בספרו דרך הקודש שמעתתא יב פרק א כתב שספיקו של המשנה למלך אכן תלוי במחלוקת ר' יהודה ורבנן אם מחשבת הינוח פוסל, דלרבנן שמחשבת הינוח כשר נמצא שקודם זריקה לא הוי פסול כלל שאין המחשבה מועלת עד שיזרוק, אבל לר' יהודה שמחשבת הינוח פסול, הא עכ"פ הוי מחשבת הינוח. ומבואר בתוס' מעילה (ד' ע"א), דכשזרק אמרינן איגלאי מילתא למפרע דנעשה פיגול תיכף משעת מחשבה324בתוס' שם (ג, ב ד"ה קומץ פיגול) מבואר שהוא ספק הגמרא שם, ושם ד, א ד"ה אילפא כתב את הסברא דאיגלאי מלתא למפרע שמשעת פיגול. והנה לשיטת הגאון המחבר היינו דוקא אליבא דרבנן משום דאליבא דר' יהודה הוי פסול כבר בשעת המחשבה, וכן כתב שם בפרק ג. ויעויין רש"י ותוספות זבחים שם שהקשו אמאי לא אמרינן הכי בכל מי שפיגל בשחיטה שכשזורק מיא הוא דקא אדי, ותירצו בשני אופנים או דבהכי חייביה רחמנא, או שיש חילוק בין פיגול בעבודה שלימה לפיגול בחצי מתיר. ובכתבי הגרי"ז הביא בשם אביו הגר"ח (ראה גם שטמ"ק מנחות טז, ב ושפ"א זבחים שם) לבאר החילוק בין כל פיגול לסוגיא דהתם, או מצד שכהרצאת כשר כך הרצאת פסול נאמרה רק כלפי עבודות המתיר, אולם ביום הכיפורים איכא עוד דין 'חוקה' שצריכים להיעשות על הסדר, ובזה יש לומר בשני אופנים, או דלענין זה לא נאמרה כלל ההלכה דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, וא"כ כיון שנפסל הקרבן מחמת הפיגול שוב לא הוי על הסדר, או דאפילו אי נימא דכלפי הפר מהני גם לדין דעל הסדר, אך עכ"פ לא יהני מהפר לשעיר, עיין שם בגרי"ז שדן בדברי אביו מכמה קושיות. ובדרך נוספת ביאר הגרי"ז דהנה הרי כשר בד' פרים, נמצא שמצד כל פר כבר נשלמה עבודת הקרבן, ורק מדין עבודת יוה"כ בעינן לעבודת שאר הפרים, ועל זה הקשתה הגמרא שלא יהני מרצה לפיגולו של הסדר לפר שכבר שלמה הקרבתו. ועיין אחיעזר ח"ב סי' כז אות ב., וזהו שהקשה המקשה איך יהיה פיגול, אחרי דע"י הפיגול לא יהיה קרבו כל מתיריו? והמתרץ, רבא, אומר אדרבא י"ל לאידך גיסא, דאם נימא דלא יהיה פיגול, הרי שוב יהיו קרבו כל מתיריו325כך כתב הגאון המחבר שם בפרק ב, עיין שם בפרק ג מה שפלפל לפי"ז ליישב קושית התוספות בזבחים דף כט, ב סוד"ה מחלוקת..
9