המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות כ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 27
א׳כל טומאה צריכה הכשר של משקים, ושם הלשון מוכח דאין זה גדר של שתי סבות גורמות, שנימא שהמשקה והשרץ ביחד הם שגרמו את הטומאה, אלא דהטומאה נעשה ע"י השרץ לבד והמשקה הוא רק הכשר לטומאה326ראה מה שהובא לקמיה בשם הגר"ח שסובר שההכשר הוא חלק מהמטמא ומה שיש לדון בדבריו. ובגדר המכשיר נקטו האחרונים בשני אופנים או שעל ידי זה מקרי גמר הפרי וקבלת שם אוכל, ולפי זה שפיר יש לומר שההכשר הוא סיבה בפני עצמה והם כמו שתי סיבות. והאופן השני שהוא גזירת הכתוב דבעי הכשר ובזה יש לדון אם הוא גזירה"כ כסיבה הכשרית או סיבה בפני עצמה. וראה דברות משה ב"ק סימן נד שכתב באמת ג' אופנים במה שהצריכה התורה הכשר. א. דהוא כעין גמר פרי, וכעין מה פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו, והביא גם דברי רש"י פרשת שמיני שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים. ב. שכדי לטמאות הצריכה התורה גם הכשר וגם נגיעת שרץ. ג. דהוא דין בעלמא..
1
ב׳ובכ"ז יש הבדל, כפי שאמרנו, בין סבה מכשרת לבין סבה שלילית, כלומר, שרק השלילה שבה מעכבת.
2
ג׳וזה הוא ההסבר בתוס' ב"ב (ב' ע"ב) ד"ה וחייב באחריותו, שכתבו "אע"ג דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק, נראה לר"י, דהאי חשיב היזק ניכר, שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה, ומטמא אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר, דמי יודע אם הוכשרו", ולכאורה קשה, הלא גם בכלאים רק אז אסור אם נתיאשו כמו שאמרו: "נתיאש הימנה ולא גדרה הר"ז קידש וחייב באחריותו"?
3
ד׳אכן, זהו ההבדל בין סבה הכשרית ובין סבה שלילית כנ"ל, דהיכא דנתיאש הימנה ולא גדרה פירש בתוס' שם "דוקא נתיאש אבל לא נתיאש ועוסק כל שעה לגדור, אע"פ שהוסיף מאתים מותר", ובכן, שם לא היאוש הוא האוסר אלא אדרבא, ה"עסק כל שעה לגדור" הוא סבה מתרת, וכשאין סבה המתרת, ממילא אסור מצד איסור כלאים, ובכן, בטומאה כל זמן שלא נתברר שהוא מוכשר אין זה היזק ניכר, אבל בכלאים, כ"ז שלא נתברר שהוא עוסק לגדור נקרא שפיר היזק ניכר327במהרי"ל דיסקין יישב קושיא זו דסתמא ניחא ליה, משא"כ בטומאה ליכא למימר דסתמא הוכשרו, וכעי"ז באור הנר ב"ב שם בשם החזו"א ע"פ התוספתא מכשירין פ"ג (ונפסק ברמב"ם סוף הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ו). ויעויין בחת"ס שם שתירץ וז"ל, התם חזקת פירות בתחילתן שלא הוכשרו ולא ניכר האיסור כמ"ש הרמב"ם סוף הל' טומאות אוכלין, אבל הכא האיסור שהוא העירבב ניכר לפנינו והיתר דהיינו שדעתו לגדור אינו ניכר ע"כ חייב, ובגיטין נב, ב הוסיף החת"ס וז"ל, מה שאין כן כשאנו רואין גפנו על תבואתו סתמא נתיאש לגדרו שהרי רואין האיסור לפנינו וצריך ראיה להתיר. ובמשוכל ראשון היה נראה שכוונתו לתירוץ המהרי"ל דיסקין, כפי שהביא את דברי הרמב"ם, וכן לגבי כלאים כתב דסתמא נתיאש לגדרו. אולם באמת אין מובנים דבריו, שאינו מובן היאך תלוי הסתמא נתיאש לגדרו ברואין את האיסור לפנינו, וכן לשונו במסכת בבא בתרא שהדעתו לגדור אינו ניכר, ומה ענין ניכר ואינו ניכר לאיסור. אולם כוונתו היא שהכשר הוא סיבה מחודשת ועל כן כל שאין לפנינו סיבה זו סתמא הפירות בחזקת שלא הוכשרו, ולהיפך בכלאים הניחותא הוא סיבה הפכית, ועל כן כל שאין ניכר ההיתר ואנו רואים את הערבוב, הרי זה 'בחזקת' שלא גדרה וכעין אין ספק מוציא מידי ודאי, ראה מש"כ הגאון המחבר בתחילת המידה באריכות. ובשיעורי ר' שמואל אות מב כתב וזה לשונו, ואמר הגרב"ב בשם הגר"ח דחלוק הדין דבעינן הכשר לטומאה מהדין דבעינן ניחותא בכלאים דבטומאה אין ההכשר תנאי לאפשרות חלות הטומאה אלא דההכשר הוא חלק מהמטמא ולהכי כשאין ניכר ההכשר הרי אין ניכר הטומאה ומשא"כ בדין ניחותא בכלאים דאין הניחותא חלק מהאוסר אלא רק גוף העירוב הוא אוסר והניחותא אינה רק תנאי בעלמא דאין העירוב אוסר רק כשקדם לו ניחותא, עכ"ל. ויש לדון אם דעתו היא שההכשר הוא סיבה בפני עצמה והיינו שהשרץ וההכשר מטמאין בחינת שתי סיבות, או שהוא בגדר סיבה הכשרית כדברי הגאון המחבר. וראה בקונטרסי השיעורים בבא קמא שעור א אות יד דההכשר והטומאה דא ודא אחת היא..
4
ה׳ועיין בחולין (קי"ח ע"א) מחלוקת רב ור' יוחנן, שרב סובר "יש יד לטומאה ואין יד להכשר, ור' יוחנן אמר, יש יד לטומאה ולהכשר", והמחלוקת היא, כפי שאומרים שם, גם בקרא וגם בסברא, "מר סבר, הכשר תחילת טומאה היא, ומר סבר הכשר לאו תחילת טומאה היא", והלכה כר' יוחנן, ובכן הכשר תחילת טומאה היא, ואפשר דבזה גופא היא המחלוקת, אם לחשוב את ההכשר בתור סבה הכשרית וזה "תחילת טומאה", או לחשוב את זאת רק בתור סבה שלילית, כלומר, ששלילת ההכשר מעכבת את הטומאה וזה "לאו תחילת טומאה"328ראה בדברות משה שם שכתב שזה ודאי שאין לומר שההכשר הוא אשוויי שם אוכל שאין לזה ענין לידות לאשויי שם אוכל, אלא שיש לפרש בדרך השניה שההכשר הוא סיבה כמו הטומאה, ועיי"ש ביאור סוגיות הגמרא לפי זה. ועיין שם שכתב דאפשר שרב ודאי לא סבירא ליה כאופן ב' רק או כאופן א (שאז לא שייך כלל יד להכשר וכדלעיל) או כאופן ג' שהוא דין, ומ"מ לאו תחילת טומאה הוא שאינו דין כמו הנגיעה רק דין אחר..
5