המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא י״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 14

א׳וציור שכזה יש לנו ג"כ בשומרים, דהסבה העיקרית לחיובם הוא אי-השמירה, אבל גם זהו מעין סבה אריכתא בזמן, דמהתחלת אי השמירה עד הפסדו של החפץ לגמרי - ימשך ג"כ איזה זמן, וממילא, לפי דברינו הנ"ל, גם שם נחשב כל הזמן לסבה הגורמת ולא דוקא הרגע האחרון לבד.

ב׳ובזה תסולק קושיא גדולה שהקשה הש"מ בב"ק (נ"ו ע"ב), בכל מקום שנעשה היזק ניכר אצל השומר ויכול לומר הרי שלך לפניך, שיופטר אח"כ אפילו אם נאבד השור, ואפילו אם הזיקו בידים, דמאיזו סבה אפשר לא לחייבו, מצד ההיזק שאינו ניכר הא יכול לומר הרי שלך לפניך, ומצד ההיזק ניכר שאחרי כך גם כן יופטר, דאז הרי לא הפסידו מידי?

ג׳וזה לשון השמ"ק שם: "ואומר רבי, דאפילו מת השור בבית שומר כדרכו לאחר גמר דין לר' יעקב, או שאבדו או אפילו הרגו שומר ואבדו בידים לאחר גמר דין פטור הוא אפילו בשגזלן בכה"ג חייב, דגזלן הוא שנתחייב בהשבת גזילה ואין כאן השבה, אבל שומר למה יתחייב באבדו בידים והלא לא היה שוה כלום⁴²⁰עיין שם בשטמ"ק שכתב דהטעם הוא שלא נתחייב לשמרו מהיזק שאינו ניכר, וראה להלן., ואם כן, אפילו לא החזירו שור לבעליו פטור הוא, כיון שנגמר דינו. והא דנקט ר' יעקב אפילו משנגמר דינו החזירו מוחזר, בלא החזירו נמי פטור כדפרשתי, והחזירו לאו דוקא, אלא איידי דנקט ר' יעקב החזירו נקט נמי איהו בהאי לישנא. שוב חזר בו רבי מפירושו זה, דע"כ לא מיפטר שומר אם לא החזירו, כדמוכח לקמן בפרק מרובה דנחשב לדבר הגורם לממון כשנגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר".

ד׳ואמנם, אין שום ספק בזה שדעה זו, שהביא הש"מ, היא דעה מוטעת לגמרי⁴²¹היינו למה שהבין הגאון המחבר בדבריו שהטעם הוא משום שאין סיבת חיוב לא בפשיעה ולא בהיזק בפועל, ובזה הוא שדוחה הגאון המחבר שהסיבה קיימת גם לאחר שניזוק בהיזק שאינו ניכר ונשלמת בזמן ההיזק הניכר. אולם לפי מה שכתב שם בשטמ"ק הטעם משום שלא היתה קבלת שמירה מהיזק שאינו ניכר, א"כ שפיר אפשר לומר שאחר שניזוק החפץ לא קיימת יותר סיבה לחיוב לאחר שלא נוסף בהיזק כלום. ועיין חזון יחזקאל על התוספתא בבא קמא פרק י סוף הלכה ב שכתב לפי זה לחלק בין אם היה היזק שאינו ניכר בידים, שעל זה היתה קבלת שמירה להיזק דממילא, וביאר בזה דעת רש"י בסוגיא, עיין שם., ואם לא החזיר השומר אחרי שנגמר דינו הוא חייב בודאי ומכש"כ כשאבדו בידים, אבל עכ"פ השאלה היא שאלה: מאיזה זמן היא סבת החיוב, הלא אי אפשר לחייבו באופן שכזה לא על תחלתו, עד שנעשה ההיזק לאינו ניכר, ולא על סופו, על שנאבד, אחרי שכבר נעשה בזה היזק שאינו ניכר כנ"ל.

ה׳אבל לפ"ז מבואר היטב, דגם זה נכנס בכלל סבה אריכתא, או סבה הנמשכת, ומתחילת אי-השמירה מתחלת סבת החיוב, אלא שכל זמן שלא נעשה בזה היזק ניכר לא נשלמה הסבה, וע"י היזק הניכר באה השלמת הסבה, כנ"ל⁴²²כיוון הגאון המחבר להשגת התרוה"כ על החק יעקב בשם ה"ר עוזר שנחלקו ממש בכה"ג שנעשה היזק שאינו ניכר בחפץ ואח"כ נאבד. וזה לשון החק יעקב סי' תמג סק"ח בשם ה"ר עוזר נשאלתי מעשה שנעשה במדינה הסמוכה למדינת באמברג בישראל אחד שהפקיד חמץ שלו בסך ג' מאות שהוא חמץ גמור אצל ישראל תבירו שדר בעיר אחרת ונשתהה אצלו החמץ עד תוך הפסח ולא מכר הנפקד החמץ ההוא לעכו"ם והנה נגנב החמץ הנ"ל ממנו תוך הפסח שלא בפשיעתו ונסתפק לנו על מי מוטל ההפסד והנה לפי מ"ש המ"א ס"ס תמג דדוקא אם הוא בעין יכול לומר הש"ל אבל אם נגנב שאין יכול לומר הרי שלך לפניך חייב הנפקד לשלם להמפקיד אך נ"ל פשוט דאף אם זה מקרי פשיעה שלא מכר החמץ מ"מ כשנגנב תוך הפסח פטור כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ואגניבה פטור כיון דלא פשע בגניבה והוא שומר חנם. ועל זה השיג בתרומת הכרי סימן שסג סק"א, ולדעתי העניה שגגה יצאה מלפני השליט הרבנים האלה, דלפי דעתם דעיקר החיוב קאתי עלה דשומר משום פשיעה השניה, אף אם פשע מהראוי שלא יתחייב בה כיון דבשעה ההיא אינה שוה כלום וכו' אלא ודאי אין חיובו משום פשיעה השניה ועיקר חיובו משום פשיעה הראשונה דבהאי שעתא אפסדיה לגמרי, אבל כל זמן שהוא בעין מצי פטר נפשיה בטענת הרי שלך לפניך ואם אינו בעין דלא מצי אמר הש"ל אז ממילא הוא מחויב ולכן אע"פ שנאבד אח"כ באונס מ"מ חייב כיון דלית ליה מידי לאפטורי נפשיה וזה פשוט. עכ"ל.
והנה אי אפשר ליישב דעת החק יעקב עם סברת החזון יחזקאל, דלהדיא קאמר החק יעקב שמקרי פשיעה אם לא מכר את החמץ, ולסברת החזו"י בכה"ג לא מקרי פשיעה, ואח"כ באמת אין סיבת חיוב כיון דלאו מידי עביד וע"כ גם אם יזיק אח"כ בידים כדכת השטמ"ק יהיה פטור. ובקונטרס אחרון לשו"ע הרב שם כתב באמת כהתרומת הכרי, אלא שדעתו שאין אי מכירת חמץ מוגדרת כפשיעה וממילא תו שאינו חייב על מה שיקרה אח"כ. אולם סברת הח"י כמבואר מדבריו, הוא דגם אי מקרי פשיעה אין הפשיעה הראשונה נקראת כלל סיבת חיוב ורק ההיזק הוא הסיבה, וא"כ שפיר טענת התרומת הכרי שא"כ אף בפשע בשניה, ובאמת שכך הרי כתב השטמ"ק והוסיף שאפילו אבדו בידים יהיה פטור מטעם זה. ובחת"ס או"ח סי' קה כתב לחדש דסברת הרי שלך לפניך הוי כאילו החזיר, וא"כ כלתה שמירתו ולא שייך לחייבו יותר אף בנאבד בפשיעה דתו אינו שומר. ועיין הגהות הרע"א על מג"א שם ובאור שמח חמץ ומצה פ"ג ה"ח..

ו׳ואמנם, לפי ההוה אמינא של הש"מ הנ"ל, היה אפשר לבאר שיטת הטור, דפוסק לפי גירסת הלבוש, כשישראל מפקיד חמצו אצל ישראל חברו, דעובר עליו המפקיד ולא הנפקד (בסי' ת"מ), ותמהו כולם, דאמאי לא יעבור גם המפקיד וגם הנפקד, המפקיד מצד שהוא שלו והנפקד מטעם שהוא גורם לממון? אבל לפ"ז היה מיושב דכל הגורם לממון הוא מצד "דאילו מיגנב או מיתבד בעי לשלומי ליה" לפ"ז, הרי אם יגנב ואם יותבד בפסח לא יצטרך לשלם ליה במקום שהמפקיד הוא ישראל, ורק כשהמפקיד הוא עכו"ם שטרם שנגנב או נאבד לא נעשה כלל אפילו היזק שאינו ניכר רק אז הוא נחשב גורם לממון⁴²³ובישוב קושיא זו ראה מש"כ הגאון המחבר לעיל מדה ב אות י ובספרו דרכי משה דרכי הקנינים שמעתתא ח פרק ז., אכן, פי האמור, כל השיטה הזאת היא שיטה מוטעת לגמרי.

ז׳וזהו באמת הגדר של "תחלתו בפשיעה וסופו באונס" דחייב, שגם שם יש לשאול אותה השאלה, מהי סבת החיוב, אם הפשיעה, הלא כל זמן שהדבר הנפקד הוא בעין אי אפשר לחייבו ואחרי כך הלא הוא יפטור מטעם אונס? אלא שגם זה נכנס בתור סבה אריכתא, שנמשכת מתחלתה, תחלת הפשיעה, עד הסוף⁴²⁴אין הדמיון גמור, שהרי צריך שהאונס יבוא מחמת הפשיעה, ואם מה שהחפץ בעין הוא פטור על הפשיעה א"כ גם במתה כדרכה, ובאמת הוא סברת אביי (לשיטת הרי"ף) שלא מצריך שהפשיעה תבוא מחמת האונס, ראה חידושי רע"א ב"מ לה, א (וכבר מפורש הוא ברמב"ן ב"מ עח, א עיי"ש), ועיין ברע"א שם שטעמו של רבא הוא שכל שבא מחמת הפשיעה הוי כמו הפשיעה עצמה. ובב"ק נו, א כתב הרע"א שטעמו של רבא דכיון דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שיבוא האונס חשבינן על הכל פשע, והיינו שטעמו של רבא הוא באחד משני דרכים, או דהחיוב הוא על הפשיעה והאונס גם הוא מוגדר כפשיעה, או שאין פטור אונס, דכל פטור אונס הוא רק במקום דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה. ולפי שני הדרכים הנ"ל אין מקום לקושית הגאון המחבר שמבוססת על כך שמצד הפשיעה אין לחייבו כיון שהחפץ בעין, ומצד האונס יש פטור אונס, ופשוט שלדרך הראשונה האונס עצמו הוא כהיזק של פשיעה, ולדרך השניה לא נאמר בכה"ג פטור אונס. וע"ע אבי עזרי במכתבים לבעל האבן האזל (בסוף ספר משפטים), שגדר פטור אונס הוא דמאי הו"ל למעבד, וכאן אין פטור זה, ויישב בזה קושית האהא"ז בהגהותיו לרמב"ן צג, ב..