המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא ט״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 15
א׳לפעמים אנו מוצאים בסבה אריכתא מחלוקת מהופכת. כלומר, במקום שכל הדוגמאות שהבאנו, המחלוקת היא: אם רק סוף הסבה פועלת את החלות, וכל מה שקדם לסוף הוא רק הכשר לסבה, יש ג"כ מחלוקת להיפך, אם עיקר החלות בא מהתחלת הסבה וההמשכה שאחרי זה בא רק מעין תנאי בדבר, או דכל המעשה גורם את החלות.
1
ב׳וציור שכזה הוא בחולין (ס"ט ע"ב) "אתמר, יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר, רב הונא אמר, קדוש, רבה אמר, אינו קדוש, רב הונא אמר קדוש, קסבר, למפרע קדוש, וכיון דנפק ליה רובא איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוי קדוש, ומאי דזבין לאו כלום זבין, רבה אמר, אינו קדוש, קסבר, מכאן ולהבא קדוש, ומאי דזבין שפיר זבין, ואזדו לטעמייהו, דאתמר, יצא שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם, רב הונא אמר, אינו קדוש, רבה אמר, קדוש, רב הונא אמר אינו קדוש, רב הונא לטעמיה, דאמר למפרע קדוש ורובא קמה ליתא ברחם, רבה אמר קדוש, רבה לטעמיה, דאמר מכאן ולהבא קדוש ורובא דרך רחם נפיק.
2
ג׳ואמנם, את המחלוקת הראשונה, ביצא שליש ומכרו לעכו"ם, היה אפשר להכניס גם במדת "שתי סבות" ולומר דבכל בכור הלא יש שתי סבות, הא') מה שהוא במציאות בכור, והב') מה שהוא פטר רחם, והמחלוקת היא בזה, אם רק הסבה הראשונה גורמת והסבה השניה היא רק מעין תנאי, ובתנאי, הרי יש ג"כ ציור של מעכשיו וזה הגדר "למפרע קדוש", דכיון שס"ס יצא לגמרי בתור פטר רחם, הרי המציאות בעצמה, מה שהוא בכור, מקדשת אותו, ורבה סובר דהן, שתי הסבות הללו ביחד, גורמות, ומאחרי דכל סבה צריכה להיות קודם המסובב, אי אפשר שתעמוד הקדושה לפני יציאת הרוב.
3
ד׳אבל מה שאומר אחרי כך "ואזדו לטעמייהו, דאתמר יצא שליש דרך דופן ושני שלישי דרך רחם" וכו', ולפ"ז מאי טעמא דרב הונא דאמר, אינו קדוש, הלא גם שם אפשר לומר, כיון דס"ס היה רוב דרך רחם נעשה ממילא קדוש למפרע ע"י המציאות בעצמה שהוא בכור?
4
ה׳ומזה אנו רואים, דאמנם כל המחלוקת סובבת והולכת על המדה של "סבה אריכתא" הנ"ל, כלומר, דאמנם שניהם סוברים דשתי הסבות ביחד הן הגורמות, אלא שהמחלוקת היא בסבה של פטר רחם, שהיא סבה אריכתא מתחילת הלידה עד הסוף, ורבה סובר דהסבה הזו היא דוקא "ישנה מתחילה" והסוף הוא רק בתור תנאי לדבר, ובשביל כך סובר גם ברישא, "כשיצא שליש ומכרו לעכו"ם" דקדוש, וגם בסיפא ב"יצא שליש דרך דופן" דאינו קדוש, וטעם אחד להם דהכל הולך אחרי תחילת הדבר.
5
ו׳וכשאומר אח"כ "וצריכא, דאי אשמעינן בהא, בהא קאמר רב הונא משום דלקולא, אבל הך דלחומרא אימא מודה ליה לרבה", אין הפירוש רק משום שספוקי מספקא ליה בזה, אלא גם כן שמצד ודאי אפשר לתפוס שיהיה קדוש, גם ברישא וגם בסיפא, אם נתפוס כנ"ל דזהי נכנס במדת "שתי סבות" וכל הסבה דפטר רחם היא רק מעין תנאי כנ"ל425הנה במהרש"א שם כתב דגם למ"ד למפרע הוא קדוש אין קדוש רק המקצת שיצא עיי"ש, ונמצא לפי זה דאינו רק תנאי, אלא שכל חלק וחלק מתקדש עם היציאה והמיעוט בתרא ע"י הרוב. ובחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ד מבכורות הט"ו תמה על הרמב"ם שפסק כמ"ד למפרע הוא קדוש, ומאידך בהלכות תמורה פ"ד הי"ב פסק דהאומר על הבכור עם יציאת מיעוטו שיהיה עולה (והתוס' שם כתבו דדין זה לא אתיא כרב הונא), ויישב הגרי"ז שגם לרב הונא אין הכוונה שלמפרע הכל קדוש בקדושת בכור (וכדכתב המהרש"א הנ"ל גם אליבא דהתוס'), אלא שדנים בעיקר דין שם פטר רחם דמשיצא מקצתו כבר נקרא פטר רחם שראוי שיחול עליו קדושת בכורה, ומה דאמרינן למפרע הוא קדוש היינו שלמפרע אמרינן שכבר נגמר בשליש שיצא שם פטר רחם, אבל קדושה ממש אכתי לא חייל עלה, והקדושה עצמה תליא בכולה וכל זמן שלא נעשה כולו בכור עדיין אינו שייל לחלות קדושה, אך כיון שכבר חל עליו שם פטר רחם תו לא מהני למכרה לנכרי, כיון שהדין שרשות עכו"ם פוטרת מבכורה, הוא דין בפטר רחם, וכל שהיה ברשות ישראל בשעה שחל עליו פטר רחם תו אי אפשר להפקיעו, אולם דין הטלת מום (עיי"ש בתוס') וכן הקדשה אחרת לעולה זה תלוי בקדושה בפועל.
וכשנעמיק בדבר נמצא שאפשר ללכת בדרכו של הגאון המחבר כדי להבין דברי הגרי"ז, והיינו שביאור המחלוקת היא שוב בשתי סיבות אך בהגדרות הפוכות מאלו של הגאון המחבר, שהגאון המחבר מגדיר שבכור מצד המציאות הוא כבר בתחילת הלידה והפטר רחם הוא לבסוף, ואילו הגרי"ז אדרבה נקט שפטר רחם הוא מיד בתחילה, ואילו ה'בכור' הוא רק שנעשה ולד והיינו ביציאת כולו (ורובו ככולו), וקדושת בכור תלויה בשם בכור, ולדרכו של הגאון המחבר המחלוקת היא האם פטר רחם תלוי בשם בכור, וכיון שלשם בכור בעינן ליציאת כולו ממילא גם לפטר רחם צריך ליציאת כולו ובדרכו של הגאון המחבר נאמר כאן שאי אפשר למסובב שיבוא לפני הסיבה, ואילו מ"ד דלמפרע הוא קדוש סובר דלשם פטר רחם אין צריך שם בכור ומה שבעינן ליציאת כולו הוא רק תנאי כדי להגדיר את ההתחלה כפטר רחם..
וכשנעמיק בדבר נמצא שאפשר ללכת בדרכו של הגאון המחבר כדי להבין דברי הגרי"ז, והיינו שביאור המחלוקת היא שוב בשתי סיבות אך בהגדרות הפוכות מאלו של הגאון המחבר, שהגאון המחבר מגדיר שבכור מצד המציאות הוא כבר בתחילת הלידה והפטר רחם הוא לבסוף, ואילו הגרי"ז אדרבה נקט שפטר רחם הוא מיד בתחילה, ואילו ה'בכור' הוא רק שנעשה ולד והיינו ביציאת כולו (ורובו ככולו), וקדושת בכור תלויה בשם בכור, ולדרכו של הגאון המחבר המחלוקת היא האם פטר רחם תלוי בשם בכור, וכיון שלשם בכור בעינן ליציאת כולו ממילא גם לפטר רחם צריך ליציאת כולו ובדרכו של הגאון המחבר נאמר כאן שאי אפשר למסובב שיבוא לפני הסיבה, ואילו מ"ד דלמפרע הוא קדוש סובר דלשם פטר רחם אין צריך שם בכור ומה שבעינן ליציאת כולו הוא רק תנאי כדי להגדיר את ההתחלה כפטר רחם..
6
ז׳ולעיל (דף י"ט א') אנו מוצאים מחלוקת ב"הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש" וב"שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש", שרב הונא אמר רב ס"ל באופן הראשון שכשרה, ובאופן השני שטריפה, ורב יהודא אמר רב ס"ל להיפך, שבאופן הראשון טריפה ובאופן השני כשרה, והמחלוקת אם מביטים אנו על רובא דחיותא אי נפקא בשחיטה או לא, או על רובא דסימנים אם נשחטו או לא.
7
ח׳ולכאורה, סברת רב הונא אחת היא בשני הדברים ההלו גם יחד, שהוא מקפיד דוקא על רובא קמא ורובא בתרא לא מעלה ולא מוריד.
8
ט׳אבל אי אפשר לומר ככה, שהרי אנו מוצאים, שהרמב"ם פוסק (בפ"ד מהל' בכורות הלכה א') כרב הונא הנ"ל, ולענין שחיטה פוסק (בפ"ג מהלכות שחיטה הל' י"ג) דוקא כרב יהודא אמר רב ולא כרב הונא, אלא דשם, לענין שחיטה, נכנס תחת מדה אחרת, כאשר נבאר במדות הבאות426להלן מדה ה (שתי סבות המתנגדות זו לזו) אות לא-לב. וראה גם להלן מדה יג (שלילה והעדר) אות לט..
9