המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא ט״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 16
א׳ועי' בריטב"א קידושין (כ"ט ע"א) שמתרץ את קושית התוס', ל"ל קרא, דאותו ולא אותה למעט נשים ממצות מילה תפ"ל דהויא מ"ע שהזמן גרמא, כיון שאין המצוה אלא מיום השמיני וגם אין המצוה אלא ביום ולא בלילה? ותירץ הנ"ל "איכא למימר, דהתם הוא במצוה דנפשיה אבל הכא במצוה דבנה, הוה אמינא דמחייבה - וכו' - להכי איצטריך קרא למפטרה דכתיב אותו ולא אותה".
1
ב׳ולפי דרכנו ההבדל הוא בולט. דהמושג של מ"ע שהזמן גרמא הוא שהזמן זהו סבת החיוב - כי בלשון הגמ' גורם או גרמא זהו סבה - אבל לא במקום שהזמן משמש לנו רק בתור הגבלה, להגביל את ה"בשעת" שעל האדם להוציא את המצוה מכח אל הפועל.
2
ג׳וזהו ההבדל בין כל המצוות שפרט שם בקדושין, שהן בכלל מ"ע שהזמן גרמא, כמו סוכה, לולב, תפילין וכדומה שאין סבה אחרת לחיובו של האדם אלא הזמן בלבד, מה שאין כן במילה, שעצם סבת החיוב היא בודאי הבן, שהוא צריך להיות מהול, והזמן מיום השמיני והלאה, ומה שצריך להיות דוקא ביום ולא בלילה, זהו רק הגבלת זמן קיום המצוה427עיי"ש בריטב"א שתירץ אמאי סמיכה לא הוי מצות עשה שהז"ג משום שמ"ע שהז"ג לא נאמרה אלא בדבר שבחובה לגמרי דכי מטא זמן חיובה לא סגי לה דלא מקיימי, אבל הא אינו בחובה לגמרי אלא שבא להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצון הו"א שאחד אנשים ואחד נשים חייבות, ועיין טורי אבן חגיגה טז, ב שכתב ששני תירוציו הללו אינם מובנים. ובמושכל ראשון תירוצו השני של הריטב"א הוא לכאורה סתירה לדברי הגאון המחבר, שלדברי הגאון המחבר אין התחלת קושיא מסמיכה שפשיטא ששם אין היום גורם חיוב סמיכה אלא להיפך היום הוא הגבלה בסמיכה, ואולי אפשר לדחוק שזהו גופא כוונת הריטב"א. ואולם בטורי אבן שם לעיל מיניה כתב בדומה מאוד לסברת הגאון המחבר וכתב סימן לדבר, שכל מצוה שנניח שיש בה פטור בלילה אם אחר כך חוזרת אותה מצוה גופא, הרי לנו שאין הזמן גורם את המצוה אלא שהמצוה מוגבלת לזמן מסוים, אולם כשהמצוה פוקעת בזמן שהוא פטור ואח"כ חל עליו חיוב חדש, אם כן הזמן הוא הגורם לקיום המצוה, וראה בסוף האות מה שנכתב, וראה גם להלן אות יז שהגאון המחבר מרחיב הגדרה זו, ונחלק מטעם זה על הטורי אבן בספרו שאגת אריה..
3
ד׳ואולי לזה גופא מכוון הריטב"א428צ"ע להעמיס כן בדברי הריטב"א שכתב שם 'הכא במצוה דבנה ה"א דמחייבה דלא גרעה מבית דין', וגם אי נימא שאין כוונת הריטב"א לחייבה מדין בית דין, אך עכ"פ כוונתו פשוטה שכל שאין עליה חיוב עצמי אלא לעשות את החיוב המוטל על אחרים לא שייך לפוטרה מצד זמן גרמא (ראה מה שכתב הגאון המחבר עצמו להלן מדה י אות כד ומה שצויין שם). וכן ביאר הקה"י קידושין סימן כח עיי"ש שדימה זאת דמאן דס"ל שהאם מצווה בחינוך וכפשטות סוגית הגמ' סוכה ב, ב במה שהילני היתה מחוייבת בחינוך בניה במצות סוכה, ואע"פ שמצות סוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא, אך מ"מ כיון שהם מחוייבים בדבר והיא מצווה לחנכם לא שייך לבוא מדין מצות עשה שהזמן גרמא. ועיין במקנה שם שביאר דברי הריטב"א כדברי התוס' רי"ד שהמילה עצמה היא דוקא ביום אבל עיקרה לא בגופה אלא בבנה וההתעסקות במצוה זו אין לה זמן והיא בין ביום ובין בלילה שצריך לטרוח ולהכין צרכי מילת בנו, וזה שייך גם באם. וע"ע מנ"ח מצוה שכו שדימה לדברי הריטב"א דין שביתת הארץ שלא יהא כמ"ע שהזמן גרמא כיון שאין המצוה עליהן אלא על שדותיהן, ובסוף מוסך השבת דימה דברי הריטב"א לדין שביתת בהמתו שגם שם אין המצוה עליה אלא על הבהמה (וכך דימה הגאון המחבר להלן אות יז), ועיין גם מנ"ח מצוה שפו סק"ז שכתב כן למ"ד ציצית חובת מנא. וכבר מקשים על תירוצים אלו, שא"כ מדוע דימה הריטב"א זה לחיוב ב"ד, ומה ענין זה לגדר מ"ע שהז"ג. ואולם גם לדברי הקה"י יש להעיר כן, אך בזה ניחא יותר שעיקר מה שדימה הריטב"א לבית דין לא בא אלא לומר מהיכן נטיל חיוב על האשה (עיין חידושי מהרי"ט שם), ועיקר החילוק במ"ע שהזמן גרמא הוא רק מצד טעמא שכאן הוא חיוב דנפשה וכאן הוא חיוב דבנה, רק דהן הן הדברים שכיון שגדר החיוב אינו חיוב דנפשה אלא חיוב כמו (או מטעם) בית דין, שוב לא שייך זה למ"ע שהז"ג, אולם לבאורי המקנה והמנ"ח קשה יותר לשון הריטב"א..
4
ה׳ועי' בתוס' קדושין (ד' ל"ד ע"א) ד"ה מעקה שמצות שריפת קדשים יש אף בנשים אע"פ שג"כ השריפה היא דוקא ביום, ובכ"ז לא נחשבת בשביל כן למ"ע שהזמן גרמא, ומזה ג"כ ראיה שאם הזמן מגביל רק את ה"אימתי" של המצוה זה לא הוי בכלל מ"ע שהזמן גרמא429בטורי אבן שם ביאר לדרכו הנ"ל, דמצות שריפת קדשים וכן מילה אחר שעובר היום אין מתבטלת המצוה הקודמת אלא אותה המצוה עצמה, ונמצא שאין הזמן מפקיע את המצוה אלא שזמן המצוה מוגבל לקיום בזמן מסוים, משא"כ בציצית ושאר מצוות שהזמן מפקיע את המצוה, וכאמור לעיל אפשר שזוהי גם כוונת הגאון המחבר (ואולם הגאון המחבר מוסיף ומרחיב הגדרה זו וכמו שמתבאר להלן אות יז)..
5