המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא י״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 17
א׳ובזה אולי אפשר לתת טעם גם מה דמ"ע דתשביתו בחמץ נוהגת בנשים, כמבואר בס' החינוך (מצוה ט') ועי' בשאג"א שהאריך בזה ועמד ע"ז מדוע חייבות נשים, הלא מצות עשה שהזמן גרמא היא? ולפ"ז אפשר לומר דגם שם לא הזמן הוא סבת החיוב, אלא החמץ, והזמן משמש ג"כ כאן רק בתור בשעת, שבשעת שבעת ימי הפסח צריך להיות החמץ מושבת.
1
ב׳ואמנם, זה נכנס כבר למדה של "שתי סבות", כי יש כאן סבה של מציאות - החמץ וסבה של זמן - ימי הפסח, והספק נופל: אם הזמן הוא הסבה העיקרית, והמציאות, החמץ, משמשת כאן רק בתור נושא הסבה, כלומר, שמפני שהוא פסח אתה מחוייב להשבית את החמץ, או להיפך שהמציאות, החמץ, זוהי הסבה, והזמן משמש רק בתור בשעת, כלומר, שמפני שזהו חמץ אתה מחוייב לשרוף אותו בשעת הפסח430אם כי חידוש גדול הוא לומר שהתורה רצתה שישביתו את החמץ והגבילה אותו לפסח, שלכאורה הוא היפך הסברא, ואטו היעלה על הדעת לומר כן גם במצות הקהל שהתורה רצתה שהעם יוקהל אך הגבילה זאת לחג הסוכות במוצאי שמיטה. ועוד נרחיק לכת לומר כן באכילת מצה ובישיבת סוכה, שהעיקר הוא אכילת המצה והישיבה בסוכה אלא שהוגבל זמנם לחג הפסח והסוכות אתמהה (ויעויין בתו"כ פרשת אמור ילפותא שלא נצטרך לאכול בסוכה בפסח ולאכול מצה בסוכות ועדיין אינו דומה כלל). אולם אחר שחידש הגאון המחבר סברא זו היה ניתן להוסיף עוד ולומר שמציאות החמץ היא דבר שהרחיקה אותו התורה בזמן ובמקום, דהיינו בפסח ובבית המקדש ויסוד ההרחקה מחמץ בפסח הוא אותו היסוד של ההרחקה ממנו בבית המקדש..
2
ג׳ויש לומר שבזה היא המחלוקת של הרמב"ם והתוס', אי הלאו דב"י וב"י נחשב ללאו הניתק לעשה, שדעת התוס' בפסחים (כ"ט ע"ב) דה"ל לאו הניתק לעשה ובשביל כך פסק הר"י ש"המשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהיה", והרמב"ם, כידוע, סובר דאין זה לאו הניתק לעשה ופסק דקונה חמץ בפסח או חמצו בידים דלוקה (בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ג'), ונימא דהתוס' סברי כצד השני, וממילא המצוה היא רק חד-פעמית, ואין הבדל בין אם שורף את החמץ בערב פסח או בתוך הפסח אלא רק בנוגע ללאו, שאם שרף בתוך הפסח עבר בלאו עד השריפה, אבל בנוגע לעשה אין שום נ"מ, וממילא גם הלאו אינו לוקה, דה"ל לאו הניתק לעשה, והרמב"ם סובר כהצד הראשון, וממילא בכל רגע ורגע של כל ימי הפסח מתחדשת המצוה כמו שמתחדש הלאו431המג"א סי' תמד סקי"א כתב דעובר בב"י בכל רגע ורגע, ועיי"ש באבן העוזר שהביא מדברי התוס' שכיון שהוא לאו הניתק לעשה לפיכך משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, ובפשוטו כוונת האבן העוזר להוכיח מכאן דלא כהמג"א על פי סברת הגאון המחבר שאם היה בכל רגע ורגע לא היה הלאו ניתק לעשה., ואם גם שורף בפסח, הנה ס"ס מה שעבר אין להשיב, ולא דמי למצות שלוח הקן או השבת הגזלה, דשם המקור של לאו הניתק לעשה, כי שם בודאי המצוות הן רק חד פעמיות432דבריו כאן אינם מוכרחים עם מה שאמר למעלה, שגם אם המצוה היא שבפסח לא יהיה חמץ, עדיין יש להסתפק אם דנים את חג הפסח כיחידה אחת ועובר בבל יראה רק פעם אחת ועל כן הוא ניתק לעשה, או שכל רגע ורגע מימי הפסח מחייב תשביתו, ושפיר שייכת סברת הגאון המחבר דבכה"ג לא מקרי לאו הניתק לעשה.
ובעיקר הסברא אם בכה"ג שעבור בכל רגע ורגע לא מקרי לאו הניתק לעשה כיון שהוא מתקן רק את הלאו האחרון, כן כתב הצפנת פענח במכתביו לר' יחיאל גוטויררטה בספר כתבי ר' יחיאל עמ' שצה, וזה לשונו, הגדר של הרמב"ם ז"ל דכיון דקי"ל חמץ לאחר הפסח מותר מה"ת שוב הוה כל רגע ורגע מן זמן הפסח איסור חדש על האדם הן באכילה והן בביעור" וא"כ לא שייך ניתק לעשה דמה שמבערו הוא מחמת הזמן עכשיו ולא מחמת העבר ואין מתקן כלל העבר דלא כהתוס'. עכ"ל. ועיין מה שצויין לעיל מהאבן העוזר.
והנה בשעה"מ על הרמב"ם שם ובדרו"ח לרע"א פסחים מערכה ה הביאו את דברי הראשונים מכות דף יד, א שהסוברים דלאו דלא יטמאו את מחניהם אינו לאו הניתק לעשה דכיון שאינו מתקן את מה שעבר לא אמרינן ביה לאו הניתק לעשה ומוסיף הריטב"א דאמרינן שהעשה אינו בא לתקן את הלאו אלא להפרישו מהמשך האיסור ולפי"ז תירצו השעה"מ ורע"א דה"ה לחמץ בפסח שאנו אומרים שהלאו בא להפרישו מהאיסור דמכאן ולהבא ולא לתקן את הלאו. ומבואר מדבריהם שלא ס"ל חילוק זה, שא"כ לא היו צריכים להטעם דהעשה לא בא לתקן אלא להפרישו מכאן ולהבא, אלא סגי בזה שכיון שכל רגע מתחדש לאו ועשה ונפרד והוא מבטלם ומה שכבר עבר עבר, אלא ע"כ דס"ל שעשה אחד יכול לתקן לאוים רבים, רק דבכה"ג שהלאו הוא בזמן העבירה אנו אומרים שאין כוונת התורה לנתק את הלאו אלא להפרישו מכאן ולהבא. ואולם בשער המלך שם משמע שזהו גופא כוונת הריטב"א שכיון שלא שייך שהעשה ינתק לאו שעובר בכל רגע ורגע מוכרח הוא שכוונת התורה הוא לאפרושי מכאן ולהבא. וכן נראה שלמד גם הקה"י פסחים סימן ג, עיי"ש (ובדרך זו אפשר להטעים דברי הרע"א באופן אחר עם מש"כ האו"ש על הרמב"ם חמץ ומצה שם שלא שייך ניתק לעשה היכא שעובר בכל רגע ורגע כיון שגם מבלי העשה מחוייב הוא להשבית את החמץ (ורק אליבא דר"י איכא מצוה מיוחדת דשריפה), ואם כן היא הנותנת שגדר הלאו בכהאי גוונא הוא לאפרושי מכאן ולהבא ולא לנתק את הלאו)..
ובעיקר הסברא אם בכה"ג שעבור בכל רגע ורגע לא מקרי לאו הניתק לעשה כיון שהוא מתקן רק את הלאו האחרון, כן כתב הצפנת פענח במכתביו לר' יחיאל גוטויררטה בספר כתבי ר' יחיאל עמ' שצה, וזה לשונו, הגדר של הרמב"ם ז"ל דכיון דקי"ל חמץ לאחר הפסח מותר מה"ת שוב הוה כל רגע ורגע מן זמן הפסח איסור חדש על האדם הן באכילה והן בביעור" וא"כ לא שייך ניתק לעשה דמה שמבערו הוא מחמת הזמן עכשיו ולא מחמת העבר ואין מתקן כלל העבר דלא כהתוס'. עכ"ל. ועיין מה שצויין לעיל מהאבן העוזר.
והנה בשעה"מ על הרמב"ם שם ובדרו"ח לרע"א פסחים מערכה ה הביאו את דברי הראשונים מכות דף יד, א שהסוברים דלאו דלא יטמאו את מחניהם אינו לאו הניתק לעשה דכיון שאינו מתקן את מה שעבר לא אמרינן ביה לאו הניתק לעשה ומוסיף הריטב"א דאמרינן שהעשה אינו בא לתקן את הלאו אלא להפרישו מהמשך האיסור ולפי"ז תירצו השעה"מ ורע"א דה"ה לחמץ בפסח שאנו אומרים שהלאו בא להפרישו מהאיסור דמכאן ולהבא ולא לתקן את הלאו. ומבואר מדבריהם שלא ס"ל חילוק זה, שא"כ לא היו צריכים להטעם דהעשה לא בא לתקן אלא להפרישו מכאן ולהבא, אלא סגי בזה שכיון שכל רגע מתחדש לאו ועשה ונפרד והוא מבטלם ומה שכבר עבר עבר, אלא ע"כ דס"ל שעשה אחד יכול לתקן לאוים רבים, רק דבכה"ג שהלאו הוא בזמן העבירה אנו אומרים שאין כוונת התורה לנתק את הלאו אלא להפרישו מכאן ולהבא. ואולם בשער המלך שם משמע שזהו גופא כוונת הריטב"א שכיון שלא שייך שהעשה ינתק לאו שעובר בכל רגע ורגע מוכרח הוא שכוונת התורה הוא לאפרושי מכאן ולהבא. וכן נראה שלמד גם הקה"י פסחים סימן ג, עיי"ש (ובדרך זו אפשר להטעים דברי הרע"א באופן אחר עם מש"כ האו"ש על הרמב"ם חמץ ומצה שם שלא שייך ניתק לעשה היכא שעובר בכל רגע ורגע כיון שגם מבלי העשה מחוייב הוא להשבית את החמץ (ורק אליבא דר"י איכא מצוה מיוחדת דשריפה), ואם כן היא הנותנת שגדר הלאו בכהאי גוונא הוא לאפרושי מכאן ולהבא ולא לנתק את הלאו)..
3
ד׳ואם נימא כצד השני, שהזמן משמש כאן רק בתור "בשעת" כנ"ל, יובן מאליו לפי הנ"ל מדוע לא נכנסת המצוה של תשביתו בסוג המצוות של הזמן גרמא, כי כאן משמש הזמן לא בתור גורם אלא רק בתור בשעת.
4
ה׳וגם זה נכלל בחלוקו של הריטב"א הנ"ל, שיש הבדל בין מצוה דנפשיה ובין מצוה שעל אחרים, כי בראשונה, במצוה דנפשיה התלויה בזמן אין סבה אחרת רק הזמן, אבל במצוה שעל אחרים כבר יש עוד סבה, כנ"ל.
5
ו׳וכהאי גוונא יש לומר במ"ע דשביתת בהמתו בשבת והמצוה של שביתה בשביעית, כמו, למשל, חרישה שאין ע"ז לאו רק עשה לבד, שגם ע"ז יש שאלה, מדוע הנשים חייבות הלא מ"ע שהזמן גרמא הן? אכן, גם שם שייך הסברו של הריטב"א הנ"ל, דגם שם אין המצות בגופו של האדם אלא היא נוגעת לאיזה גופים אחרים, לבהמה או לשדה, ובאופנים שכאלה, עצם הסבה היא הגוף שע"י תתקיים המצוה, כלומר, הבהמה והשדה שגם הן זקוקות לשביתה, והזמן משמש לנו כאן ג"כ רק בתור "בשעת", כנ"ל433כך אכן תירץ המנחת חינוך בסוף מוסך השבת ובמצוה שכו. ובמצוה שפז סק"ז כתב המנ"ח שלדברי הריטב"א תהיה נפק"מ בין מ"ד ציצית חובת מנא לציצית חובת גברא בפטור נשים מציצית, דלמ"ד חובת מנא לא יפטור נשים מציצית כיון שהמצוה מוטלת על הבגד. ואמנם כל זה הוא דוקא לביאור המנ"ח והגאון המחבר בדברי הריטב"א, אך פשוט שלהסברו של הקה"י אין שייכות בין דברי הריטב"א למצוות אלו שפשיטא שאין המצוה מוטלת על הבהמה השדה או הבגד, רק שגדר המצוה הוא לא שיש חיוב על הגברא אלא שהחפצא טעון חיוב זה, אולם סוף כל סוף המצוה היא על הגברא ובמקרה דנן על האשה, מה שאין כן במילה וכן במצות חינוך שהמצוה היא על הבן אלא שעל האם מוטלת החובה לקיום מצות בנה, בזה הוא שאומר הריטב"א שלא שייך מצות עשה שהזמן גרמא. וראה מש"כ הגאון המחבר עצמו להלן מדה י אות כו..
6