המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם ט״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IX 16
א׳בבכורות (מ"ז ע"ב) "איתמר, כהן שמת והניח בן חלל רב חסדא אמר, הבן חייב לפדות את עצמו, רבה בר רב הונא אמר, אין הבן חייב לפדות את עצמו - וכו' - כי פליגי, היכי דמת האב בתוך שלשים יום, רב חסדא אמר, הבן חייב לפדות את עצמו, דהא לא זכה אביו לפדיונו, רבה בר רב הונא אמר, אין הבן חייב לפדות את עצמו, דאמר ליה, אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה".
1
ב׳ועי' במהרי"ט אלגזי שפלפל בזה הרבה, א) הביא את הגמרא לעיל (י"א ע"א) "ישראל שהיו לו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן - וכו' - מעשרן והן שלו", ומבואר שם, דכל הטעם הוא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר זכה בהו אבי אמו, אבל זולת זה היה חייב ולא היה פטור מהטעם דאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה.
2
ג׳ב) וזהו בסתירה מהא דאמר שם (י"א ע"ב) "הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם מעשרן והן שלו", והטעם הוא משום, "דא"ל, אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה", וכ"כ הרמב"ם להלכה בפ"ט מהל' תרומות (הלכה י"ב), והלא זהו בסתירה גם להא דפדיון הבן הנ"ל, שאנו פוסקים בזה כרב חסדא כמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' בכורים (הלכה י"ב), וגם להא ד"ישראל שנפלו לו טבלים ממורחין מבית אבי אמו כהן" הנ"ל, שמבואר שם דכל הטעם הוא רק משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי והישראל בא מכח ירושה, וזה הרי לא שייך בעכו"ם כמובן?
3
ד׳ג) מביא מסקנת הגמרא שם "דלמא, כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר - וכו' - שנאמר, ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם, כי תקחו מאת בני ישראל, טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן העכו"ם אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן", ובכן הטעם שפטור הוא לא הוה כלל מצד הטעם "דאתינא מכח גברא" וכו' הנ"ל, אלא מצד הגזה"כ, אכן יפלא הדבר, שהרמב"ם מרכיב את שני הדברים יחד וכתב בפ"א מהל' תרומות (הלכה י"א) "ואם לקחם ישראל אחר שנתלשו קודם שנגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו, מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים להוציא ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה? לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר" וכו', ובלתי מובן "יהודא ועוד לקרא"? וגם מדוע פוסק שתרומה גדולה הוא מחוייב ליתן לכהן הלא גם שם יש הטעם של "אתינא מח גברא" וכו'?
4
ה׳ד) ונוסף ע"ז עוד קושית התוס' שם בסוגיא דבכורות לענין פדיון הבן הנ"ל שהקשו בד"ה הבן חייב לפדות את עצמו כדברים האלה "ותימא, דבפ"ק דקדושין (כ"ט ע"א) גמרינן, דמצות הבן על האב דדרשינן תפדה תפדה אשה שאין אחרים מצווין לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה, וה"נ האי בן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהא חייב לפדות את עצמו"?
5
ו׳וכדי להאיר אור נוגה על כל הדברים הללו נתחיל בקושית התוס' האחרונה ונאמר ככה, דבפדיון הבן יש ג"כ המדה של במקום, כלומר, דעצם החיוב של פדיון הוא על האב, אלא שהבן הוא במקום האב, כלומר, כשהאב לא מלא את חובתו אז חייב הבן במקומו, ודבר זה אנו למדים מן הפסוק גופא כמו דמבואר שם בקדושין, "לפדותו מנלן? דכתיב, כל בכור בניך תפדה, והיכי דלא פרקה אבוה מחייב איהו למפרקיה, דכתיב, פדה תפדה", שהדברים ברור מללו שחיוב הבין הוא רק במדת במקום.
6
ז׳ולפי דרכנו הנ"ל מובן, דאם על האב אין עצם החיוב אי אפשר שיתחייב הבן, אבל אם עצם החיוב יש אלא שמפני איזה מקרה התלוי באב, אז על הבן שאי אפשר לו להשתמש במקר זה יש שפיר החיוב.
7
ח׳וזהו ההבדל בין אשה ובין כהן שמת והניח בן חלל, דעל אשה אין על אביה שום חיוב בעצם כמו דאמרינן שם "כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך", אבל בכהן שמת שיש לו בן חלל, הנה באמת גם על האב יש חיוב בעצם, אלא מפני שהוא כהן אינו צריך להוציא את החיוב מכח אל הפועל, כמו שאומר רש"י על הא שאומר שם "כל היכי דמת האב לאחר שלשים דכולי עלמא לא פליגי, דאין הבן חייב לפדות את עצמו", שמפרש "דאי נמי יהיב האב הוה מפריש ושקיל ליה לנפשי' דהא כהן הוה", הרי דעצם החיוב יש, אלא שאינו צריך להוציא את החיוב מכח אל הפועל מפני שהוא כהן, וכיון דזכיות של הכהונה יש רק בו באב ולא בהבן, ממילא שפיר אפשר שיהיה הבן מחוייב במקום האב, אע"פ שהאב גופא הוא פטור כנ"ל810ואמנם צריך לומר דמאן דסבירא ליה דאמרינן אתינא מכח גברא וכו' סבירא ליה דגם בכה"ג הוי סיבה לפטור, אך אין זה מאותה הסברא, ויעויין כתבי הגרי"ז בכורות יא, ב שכתב כן על סברת הגר"ח המובאת לקמיה דבעינן לסברת אתינא גם קרא, דהא בדף מז, ב ליכא סברא זו וכתב דע"כ הטעמים חלוקים הם, והא ראיה דלענין כהן חלל פסקינן שחייב לפדות ואפ"ה פטור מתרומת מעשר..
8
ט׳וממילא מובן ההבדל בין אבי אמו כהן ובין הלוקח מעכו"ם, דבהראשון אנו זקוקים דוקא להטעם של מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, מה שאין שייך כלל בהשני, משום דבלוקח מעכו"ם כיון דהלוקח הוא רק במקום העכו"ם ובעכו"פ אין חיוב כלל בעצם, משא"כ בכהן דהחיוב בעצם יש גם עליו וגם הוא מחוייב להפריש, אלא מפני שהוא בעצמו כהן אינו צריך להוציא את חיובו מכח אל הפועל, אז אע"פ שהיורש הוא רק במקומו אך כיון שהוא ישראל היה שפיר מחייב לולא הטעם דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין811וכן העיר בשו"ת שאילת דוד בהערותיו על המהרי"ט אלגאזי שם..
9