המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IX 19
א׳בהסתלקות החיוב מאיזה אדם שהוא והתהוות החיוב הזה על אדם אחר נופל ממילא הספק, אם לאדם הראשון הוא בתור פטור שעצם החיוב נפקע ונתבטל ממנו, או שזהו מפני שהשני נשאר במקומו של הראשון.
1
ב׳והספק הזה הוא תמיד בשומר שמסר לשומר למ"ד דפטור, אם זהו הסתלקות החיוב ממנו לגמרי, כלומר, דבזה שמסר לשומר אחר בזה גופא מלא כבר את כל חובת השמירה מצדו, או דזהו רק מפני שהשומר השני נחשב לממלא מקומו.
2
ג׳ואמנם הגמרא מנמקת הטעם של הא דשומר שמסר לשומר דפטור משום שהרי "מסרה לבן דעת", אבל גם בכוונת הטעם הזה יש להסתפק, אם משום דע"י כך כלתה כל שמירתו, או משום דהבן דעת הזה נחשב לממלא מקומו.
3
ד׳ועי' "בחי' רבנו חיים הלוי" דמביא ראיה להצד הראשון מהא דאמרינן, דשומר שמסר לשומר פטור אפילו בגרועי גרעיה לשמירתו, ובזה הרי לא שייך הצד השני, דממלא מקומו שייך רק כשיש לו כל אותן ההתחייבות של הראשון.
4
ה׳ולפ"ז אפשר להגיד, שבזה גופא היא המחלוקת אי שומר שמסר לשומר אי פטור או חייב, דהטעם דחייב הוא משום ד"את מהימנית לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה", שבאמת זהו כאילו אומר, דע"י המסירה לשומר אחר עצם החיוב לא נתבטל, אלא מה שהשומר השני יהיה ממלא מקומו, וע"ז הרי יכול הבעלים לומר שאין רצונו בממלא מקומו זה משום ד"הוא לא מהימן לי בשבועה", ומ"ד דפטור בודאי שאינו חולק על עצם הסברא של "האיך לא מהימן לי" אלא דהוא בא מצד אחר, כלומר, דאע"פ שאי אפשר לבטל את עצם הטענה של "האיך לא מהימן לי בשבועה", אבל מה איכפת לן בזה, כיון דס"ס ע"י המסירה לבן דעת בזה גופא נסתלק ממנו כבר עצם החיוב של השמירה815בחידושי הגר"ח שם ביאר יותר ולהבהרת דברי הגאון המחבר נעתיק את לשונו, ולפי זה י"ל דזהו יסוד המחלוקת של שומר שמסר לשומר אם חייב אם לא, דהך מ"ד דחייב ס"ל דאינו יכול להסתלק מעיקר דין חיוב שמירתו, ופטורו הוא רק משום דיהיב ליה גברא בחריקיה, וע"כ מועיל הך טעמא דהאיך לא מהימן לי בשבועה דלא יהיב ליה גברא בחריקיה, דכל זמן שלא נסתלק משמירתו אי אפשר לו לשנות מדעת הבעלים, וע"כ מועיל הך טעמא דהאיך לא מהימן לי בשבועה לחייבו, משא"כ למ"ד שומר שמסר לשומר פטור, היינו משום דס"ל דיכול להסתלק עצמו משמירתו, ואין עליו רק חיוב מה שנסתלק בלא השבה לבעלים, וממילא דאינו יכול לטעון עוד דהאיך לא מהימן ליה בשבועה, דלענין חיוב השבה אין הדבר תלוי עוד בדעת בעלים, וכל שהוא מהימן שוב הויא השבה, ומהני הך טעמא דמסרה לבן דעת דמיפטר בהכי. עכ"ל.
אמנם באגודת אזוב בסוגיא דשומר שמסר לשומר כתב דהמחלוקת בין המ"ד אם חייב או פטור היא מחלוקת האם המסירה לשומר מקרי פשיעה דשמא יגנוב השני או שכיון שמסרה לבן דעת לא מקרי פשיעה, ובטהרת אזוב (לחתנו) שם הביא את דברי השטמ"ק שכתב דלמ"ד שומר שמסר לשומר פטור לא מקרי פשיעה כיון שמסרה לבן דעת, עיי"ש שהאריך. ועיי"ש באגודת אזוב שהוכיח כן מדברי הרמ"א שעל מה שכתב השו"ע שומר שמסר לשומר חייב, כתב הרמ"א וכן אם הניח אחרים להכנס במקום שהפקדון מונח אעפ"י שאינם בחזקת גנבים. ולכאורה קשה על הרמ"א הא בשומר שמסר לשומר חייב משום שהאיך לא מהימן לי בשבועה ומה ענינו לאדם שהכניס אחרים למקום הפקדון שהוא מטעם פשיעה, אולם להנ"ל אתי שפיר.
ובאגודת אזוב הקשה על עצמו דאי מקרי פשיעה היה לו להתחייב גם כי באו עדים שהשני נאנס, ואמאי כתב הרמב"ם שפטור. ותירץ האגודת אזוב דאינו פשיעה גמורה כיון שהפשיעה היא רק כלפי הבעלים ולא כלפי עצם השמירה. ולכאורה דבריו צריך ביאור, ויש לומר דלמ"ד שומר שמסר לשומר חייב איכא בכל חיוב שמירה ב' חיובים, חדא מה שיעמיד החפץ לבעלים, ועוד חיוב נאמנות כלפי הבעלים והיינו שעל השומר להתנהג עם החפץ כמו שהיו בעליו מתנהגים עמו, וזהו מה שאומרים הבעלים האיך לא מהימן לי בשבועה ואני לא הייתו מוסר לו לשמור, ומחוייב אתה להמשיך לשמור ואינך יכול להסתלק מהשמירה, וע"כ כיון דאינו פשיעה בעצם השמירה לא שייך בזה האי כללא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס, דהאונס כאן לא בא מחמת הפשיעה ואין לו לענין להפשיעה שהיתה כלפי הגברא ולא כלפי עצם החפץ. ויעויין להלן..
אמנם באגודת אזוב בסוגיא דשומר שמסר לשומר כתב דהמחלוקת בין המ"ד אם חייב או פטור היא מחלוקת האם המסירה לשומר מקרי פשיעה דשמא יגנוב השני או שכיון שמסרה לבן דעת לא מקרי פשיעה, ובטהרת אזוב (לחתנו) שם הביא את דברי השטמ"ק שכתב דלמ"ד שומר שמסר לשומר פטור לא מקרי פשיעה כיון שמסרה לבן דעת, עיי"ש שהאריך. ועיי"ש באגודת אזוב שהוכיח כן מדברי הרמ"א שעל מה שכתב השו"ע שומר שמסר לשומר חייב, כתב הרמ"א וכן אם הניח אחרים להכנס במקום שהפקדון מונח אעפ"י שאינם בחזקת גנבים. ולכאורה קשה על הרמ"א הא בשומר שמסר לשומר חייב משום שהאיך לא מהימן לי בשבועה ומה ענינו לאדם שהכניס אחרים למקום הפקדון שהוא מטעם פשיעה, אולם להנ"ל אתי שפיר.
ובאגודת אזוב הקשה על עצמו דאי מקרי פשיעה היה לו להתחייב גם כי באו עדים שהשני נאנס, ואמאי כתב הרמב"ם שפטור. ותירץ האגודת אזוב דאינו פשיעה גמורה כיון שהפשיעה היא רק כלפי הבעלים ולא כלפי עצם השמירה. ולכאורה דבריו צריך ביאור, ויש לומר דלמ"ד שומר שמסר לשומר חייב איכא בכל חיוב שמירה ב' חיובים, חדא מה שיעמיד החפץ לבעלים, ועוד חיוב נאמנות כלפי הבעלים והיינו שעל השומר להתנהג עם החפץ כמו שהיו בעליו מתנהגים עמו, וזהו מה שאומרים הבעלים האיך לא מהימן לי בשבועה ואני לא הייתו מוסר לו לשמור, ומחוייב אתה להמשיך לשמור ואינך יכול להסתלק מהשמירה, וע"כ כיון דאינו פשיעה בעצם השמירה לא שייך בזה האי כללא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס, דהאונס כאן לא בא מחמת הפשיעה ואין לו לענין להפשיעה שהיתה כלפי הגברא ולא כלפי עצם החפץ. ויעויין להלן..
5