המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IX 32
א׳והנ"ל לחדש836כעין זה ביאר בקובץ שיעורים פסחים שם בהמשך דבריו וקובץ שמועות שבועות אות י בגדרי גורם לממון דהוי בעלות על הגוף או על השיווי, וזה תלוי בשימושים שמשתמש בהם וממילא מיושבים כל הקושיות., דר"ש אומר רק דגורם לממון כממון הוא, אבל רק הממון, כלומר, שווי הדבר נחשב לשלו, אבל לא עצם הדבר, דהנה מושג הבעלות כולל שלשת חלקים, שלו, ברשותו וממונו. ציור לשנים הראשונים: "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". ציור להשלישי הוא "חמש פרוטות הן", ואי אפשר לומר שפחות משוה פרוטה יש חסרון בה"שלו" או בה"ברשותו", אלא שיש כאן חסרון בה"ממונו", דזה לא נכנס בכלל ממון, מאחרי דאין לזה שווי ממוני, ונוסיף עוד, דכשם שיש לו וברשותו ואינו ממונו בהנ"ל, כך יש גם ציור של ממונו אע"פ שאינו שלו, והציור הזה הוא בגורם לממון לר"ש, שהוא מחדש רק שגורם לממון גם זה נכנס בכלל ממונו אבל לא שעצם הדבר נעשה שלו.
1
ב׳ובזה תתישבנה כל הסתירות, וכלל זה נקוט בידך, דבכל מקום שבעינן בעלות בגוף הדבר, שם אי אפשר לנו להשתמש בכלל של דבר הגורם לממון, אך במקום שאנו בעינן רק ממונו, מבלי נ"מ מהו גוף הדבר, שם אפשר לנו שפיר להשתמש בכלל של גורם לממון.
2
ג׳וממילא מובן, דלמכור בודאי לא יכול משום דבמכירה התנאי העיקרי הוא שיהיה שלו ממש, ולא יוכל למכור את עצם הדבר שאינו שלו רק מצד מה שהשווי הממוני הוא שלו, וכמו כן בחמץ שפיר אמרינן, דגם לר"ש לא שייך בזה לבוא מצד גורם לממון משום דאיתא בעינא, כי הלא לא הממון שבו מביאו לבל יראה, אלא החמץ שבו, ובנ"ד אם כי הוא ממונו, אבל ס"ס אין זה חמצו, וככה ג"כ במוכר עבדו לאחר ופסק עמו עמ"נ שישמשנו שלשים יום, דלמדס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ועצם העבד נחשב לשל הלוקח, הנה לגבי המוכר נהי שיש לו השווי הממוני של העבד מצד גורם לממון, אבל לענין דין יום או יומים הלא בעינן את עצם העבד, כמובן.
3
ד׳אבל לענין עיר הנדחת שבזה הדין "ואת כל שללה" וכו' שפיר אפשר לנו להשתמש בהכלל של דבר הגורם לממון כממון דמי.
4
ה׳וכן מובן מאליו, שלענין שור המזיק שהחיוב הוא מצד "ממונך ושמירתו עליך", וגם על אבנו סכינו ומשאו כשלא אפקרינהו מחוייבים מצד שור, שבזה ודאי יש הכלל של גורם לממון.
5
ו׳ועלינו רק לנמק עוד מה שמחוייבים גם בד' וה' מצד גורם לממון, אם כי שם בעינן שור או שה דוקא (?) אך את זה אפשר לנמק עפ"י ההנחה המוסכמת בההבדל שבין חיוב ממון לחיוב קנס, שבממון הנתינה הוא רק אמצעי בשביל תכלית קבלת הנתבע, ולא כן בקנס ששם להיפך שהתכלית הוא בחיוב הנתינה כשהיא לעצמה, כדי שע"י זה יוקנס, והקבלה באה רק באופן של ממילא, שהב"ד מוסרים את זה להמקבל, כפי שיתבאר אצלנו באריכות במדת "אמצעי ותכלית"837מדה י אות לו., הנה סוף סוף כשגנב שור או שה וטבחו ומכרו, אע"פ שהם קדשים שחייב באחריותם, אבל מצד הנותן, הגנב, הלא אין הבדל, שס"ס הוא שחט שור או שה, ולענין הקבלה של הממון ממילא מקבל את זה להממון שלו מצד גורם לממון כממון דמי.
6