המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם ל״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IX 39

א׳ובעצם המחלוקת של התומים והקצוה"ח אם מודה על "מגופו" אם זה נכנס בכלל מודה בקנס, אנו מוצאים באמת שהתוס' גופא איסתפקו בזה, עי' בב"ק (ב"ד ב') במכירין בעל השור שכתבו "ואם תאמר, אכתי מצי למימר לחיובא פלגא נזקא קאתינן אקטן שבשורים כדתנן בהמניח (לקמן ל"ה ב') גבי זה אומר קטן הזיק? וי"ל, דיכול לומר אחד מהם נאבד, אי נמי דנאבד אחד מהם אחרי כל נגיחה", ועי' בש"מ שעמד על דברי התוס' הללו, שלכאורה מה הוסיפו בהתירוץ השני? ומפרש, דמקודם חפצו לומר דכיון דיכול לומר אחד מהם נאבד אז אף אם מודה שלא נאבד נמי פטור מטעם מודה בקנס, ולבסוף מוסיפים דאמנם בכה"ג אפשר דלא הוה כלל מודה בקנס אלא דמיירי דבאמת נאבד אחד מהם⁸⁵¹בפשטות כוונת השטמ"ק היא ששני התירוצים בתוס' נחלקו אם אי הכחשה מקרי מודה בקנס (כיון שיש פשטות שלא נאבד הוי כאילו העדים מעידים על עצם החיוב. וראה דברות משה סוף סימן טו), ועיין דרוש וחידוש כתובות לו, ב בשם הרשב"א בתשובותיו ח"ג סק"י דמה שמודה שהיא בתולה לא מקרי מודה בקנס, ולכאורה הרשב"א סותר דבריו שכאן פירש כפירוש הראשון שבתוספות (והעירו זה האחרונים, ועיין קובץ קול התורה חוב' מט עמ' רז מהגר"ש רוזובסקי). אולם למה שפירש הגאון המחבר כוונת דברי התוספות מיושבת סתירת דברי הרשב"א אזי ודאי שאי הכחשה לא מקרי מודה בקנס ורק בדין מגופו שאין חיוב יותר מהשור חסר בעיקר המחייב. ועיין בקצוה"ח שהביא באמת את דברי הרשב"א כראיה לדבריו, וראה מה שדחה בחידושי הגר"ש שקאפ ב"ק סימן לא. וע"ע משנה למלך פי"א ה"ח אם אי הכחשה מקרי מודה בקנס, ומש"כ בדבריו בבית יעקב כתובות מב, א, אהבת ציון שם מא, ב, נחלת יהושע סי' מד, אבנ"ז אה"ע סי' רצט וחו"מ סי' קעד-קעו..

ב׳ועי' עוד בגמ' (מ"ב ב') "ונימא ר' עקיבא לנפשיה, והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד וישלם לך? אמר רב שמואל בר יצחק כשקדם בעליו ושחטו, מהו דתימא לשתלם מיניה, קא משמע לן הואיל ובר קטלא הוא אע"ג דשחטיה לא לשתלם מיניה - וכו' - ור' אלעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו? אמר לך התם - וכו' - אבל הכא דמעיקרא בר קטלא הוא לא צריך קרא אע"ג דשחטו", ויש לומר ג"כ דפליג בזה, דאי כל הדין דמגופו הוא רק הגדרה בגביה, אפשר לומר, דאע"פ שמקודם לא היה ממה לגבות משום דבר קטלא הוא, אבל אחרי כך כשקדם ושחטו שוב יגבה ממנו, ובשביל כך בעינן קרא דבעל השור נקי, אבל ר' אלעזר סובר דהמגופו זהו הגדרה בעצם החיוב, ואם בתחילה לא עמד עצם החיוב⁸⁵²צריך להבין מדוע לא הועמד עצם החיוב, דהא מחוייב לשלם ואינו יכול דאינו שוה כלום, וממילא כי קדם ושחטו ונעשה בר תשלומין שוב יהיה חייב לשלם. ובדרכי דוד כתב דאיה"נ אין כוונת הגמרא מצד איסורי הנאה, אלא מצד מה שמחוייב מיתה ובית דין צריכים לדונו מצות סקילה שוב אין לו דין להשתלם, ועיי"ש לדרכו שלאחר גמר דין אין צריך קרא דפשיטא שיש דין על השור לה, אכן לדרכו של הגאון המחבר יש לומר שהגם שהוא יסכים עם סברת הדרכי דוד, אבל כיון שהמ"ד השני סובר שהחיוב הוא על הדמים ולאו דוגא על גופו של שור אלא שהוא סדר גביה, כל שלבסוף איכא אפשרות גביה צריך קרא לזה גם לאחר גמר דין. איך יוכל להתהוות חיוב אחרי כך, ובשביל כך הוא אומר "כיון דמעיקרא בר קטלא הוא לא צריך קרא אע"ג דשחטיה".