המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו א׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 1
א׳שתי סבות המתנגדות זו לזו
1
ב׳כשיש שתי סבות המתנגדות זו לזו והאחת גוברת על השניה, אז יש לפעמים שזהו בתור בטול, שהאחת מבטלת את השניה לגמרי, ויש לפעמים שהוא רק דוחה את ההוצאה מכח אל הפועל של השניה442הגאון המחבר מחלק בין הותרה לדחויה, שבהותרה ישנו ביטול גמור של הסיבה השניה ובדחויה אין ביטול, אך שביחס ל'בפועל' נדחית הסיבה השניה. ואמנם ניתן היה לדון גם בהותרה וגם בדחויה דרגות נוספות.
בהותרה יש לדון מהו הביטול האם ישנה סיבה רק שהסיבה השניה מבטלת אותה, או שבתהנגדות הסיבות הוי כמו אגלאי מלתא למפרע שאין כלל סיבה, יעויין מה שנכתב להלן מדברי הקובה"ע. אלא שגם לצד שהסיבה קיימת יש לחלק בין סיבה למציאות הדבר וכגון באיסור לבין הדין בפועל המוטל על האדם כתוצאה מכך, ובזה יש לחלק בין מקרה בו ההתנגדות היא רק בסיבה לחלות עצם הדבר ובזה באה הסיבה האחת ומבטלת את הסיבה השניה, לבין היכא שהסיבה עצמה חלה, ואנו דנים רק לגבי הדינים הנוגעים לאדם שחובה עליו לעשות את המוטל עליו מחמת הסיבה האחת ולדחות את הסיבה השניה, ובמילים אחרות ישנם ג' דרגות א. אופן בו אין אפילו סיבה לאיסור בכח, ב. אופן בו יש סיבה לאיסור בכח אך אין סיבה לאיסור בפועל. ג. כשיש סיבה לבכח ולבפועל אך למעשה הגברא צריך להעדיף את הסיבה האחרת. וכעין זה הוא הגדרת הגאון המחבר להלן אות ג אם ההתנגדות היא במסובב או בסיבה, עיי"ש ובמה שנתבאר בדבריו. ולדוגמה בעשה דוחה לא תעשה, ההבדל בין כלאים בציצית לדברי הרמב"ן שיובאו להלן לשאר עדל"ת אף שלפי מה שפירש הקובה"ע דלהלן בשניהם אין זה הותרה גמור וסיבת האיסור קיימת, הוא שבכלאים בציצית ליכא כלל איסור על הגברא כיון שבכל רגע ורגע העשה מתירה את האיסור, משא"כ בשאר עדל"ת אין העשה מתיר את האיסור רק דוחה אותו. עוד ניתן לבאר שיש מקרים שתחילתם בדחויה וסופם בהותרה וכגון באופנים בהם אין אפשרות אחרת לקיים את העשה שאע"פ שסיבת העדפת סיבה אחת היה מחמת דין דחויה, אך בפועל קיים דין הותרה (וגם בזה ניתן לדון אם הוא בבחינת אגלאי מלתא שבאופן שבו מצד דין דחיה לא יוכל להתקיים בשום פנים הלאו ע"כ דכוונת התורה להתיר, או שזה עצמו הוא סיבה מה שאי אפשר ללאו להתקיים באופן זה שיהיה הותרה ולא דחויה). וראה מש"כ הגאון המחבר להלן אות ג.
בדחויה יש לדון האם יש 'שם' איסור על הפעולה אך שהתירה התורה לעבור על איסור, או שאין כלל שם איסור על הפעולה אחר שהותר הדבר.
על פי כל הנ"ל יש לדון ולתלות מה שדנו האחרונים בגדרי הותרה ודחויה. א. אם הדין דאפשר לקיים שניהם מישך שייך לדין דאפשר לאהדורי אטהורים או שהם שני נושאים שונים. ב. בדינא דאפשר לקיים שניהם דנו הראשונים והאחרונים באופן ששייך קיום, או להיפך באופן שבעלמא אפשר לקיים שניהם אך הוא אינו יכול, או באופן שאין עשה גמור, או באופן שבו לא יתקיים העשה אך גם לא יתבטל. ג. באפשר לקיים שניהם ועבר וקיים את העשה אם עבר על הלאו. ד. ביאה שניה בחייבי לאוין ובאשת אח. ה. גדרי הואיל ואשתרי אשתרי. ועוד נדונים רבים אשר אין כאן המקום.. אכן, מלבד זה יש עוד שני ציורים, ציור של גלוי שע"י הסבה השניה איגלאי מילתא למפרע שהסבה הראשונה לא היתה קיימת מעיקרא וציור של עיקור, שהשניה עוקרת את הראשונה.
בהותרה יש לדון מהו הביטול האם ישנה סיבה רק שהסיבה השניה מבטלת אותה, או שבתהנגדות הסיבות הוי כמו אגלאי מלתא למפרע שאין כלל סיבה, יעויין מה שנכתב להלן מדברי הקובה"ע. אלא שגם לצד שהסיבה קיימת יש לחלק בין סיבה למציאות הדבר וכגון באיסור לבין הדין בפועל המוטל על האדם כתוצאה מכך, ובזה יש לחלק בין מקרה בו ההתנגדות היא רק בסיבה לחלות עצם הדבר ובזה באה הסיבה האחת ומבטלת את הסיבה השניה, לבין היכא שהסיבה עצמה חלה, ואנו דנים רק לגבי הדינים הנוגעים לאדם שחובה עליו לעשות את המוטל עליו מחמת הסיבה האחת ולדחות את הסיבה השניה, ובמילים אחרות ישנם ג' דרגות א. אופן בו אין אפילו סיבה לאיסור בכח, ב. אופן בו יש סיבה לאיסור בכח אך אין סיבה לאיסור בפועל. ג. כשיש סיבה לבכח ולבפועל אך למעשה הגברא צריך להעדיף את הסיבה האחרת. וכעין זה הוא הגדרת הגאון המחבר להלן אות ג אם ההתנגדות היא במסובב או בסיבה, עיי"ש ובמה שנתבאר בדבריו. ולדוגמה בעשה דוחה לא תעשה, ההבדל בין כלאים בציצית לדברי הרמב"ן שיובאו להלן לשאר עדל"ת אף שלפי מה שפירש הקובה"ע דלהלן בשניהם אין זה הותרה גמור וסיבת האיסור קיימת, הוא שבכלאים בציצית ליכא כלל איסור על הגברא כיון שבכל רגע ורגע העשה מתירה את האיסור, משא"כ בשאר עדל"ת אין העשה מתיר את האיסור רק דוחה אותו. עוד ניתן לבאר שיש מקרים שתחילתם בדחויה וסופם בהותרה וכגון באופנים בהם אין אפשרות אחרת לקיים את העשה שאע"פ שסיבת העדפת סיבה אחת היה מחמת דין דחויה, אך בפועל קיים דין הותרה (וגם בזה ניתן לדון אם הוא בבחינת אגלאי מלתא שבאופן שבו מצד דין דחיה לא יוכל להתקיים בשום פנים הלאו ע"כ דכוונת התורה להתיר, או שזה עצמו הוא סיבה מה שאי אפשר ללאו להתקיים באופן זה שיהיה הותרה ולא דחויה). וראה מש"כ הגאון המחבר להלן אות ג.
בדחויה יש לדון האם יש 'שם' איסור על הפעולה אך שהתירה התורה לעבור על איסור, או שאין כלל שם איסור על הפעולה אחר שהותר הדבר.
על פי כל הנ"ל יש לדון ולתלות מה שדנו האחרונים בגדרי הותרה ודחויה. א. אם הדין דאפשר לקיים שניהם מישך שייך לדין דאפשר לאהדורי אטהורים או שהם שני נושאים שונים. ב. בדינא דאפשר לקיים שניהם דנו הראשונים והאחרונים באופן ששייך קיום, או להיפך באופן שבעלמא אפשר לקיים שניהם אך הוא אינו יכול, או באופן שאין עשה גמור, או באופן שבו לא יתקיים העשה אך גם לא יתבטל. ג. באפשר לקיים שניהם ועבר וקיים את העשה אם עבר על הלאו. ד. ביאה שניה בחייבי לאוין ובאשת אח. ה. גדרי הואיל ואשתרי אשתרי. ועוד נדונים רבים אשר אין כאן המקום.. אכן, מלבד זה יש עוד שני ציורים, ציור של גלוי שע"י הסבה השניה איגלאי מילתא למפרע שהסבה הראשונה לא היתה קיימת מעיקרא וציור של עיקור, שהשניה עוקרת את הראשונה.
2
ג׳הציור הבולט לזה אנו מוצאים במחלוקת של אי טומאה דחויה בצבור או טומאת הותרה בצבור, כאן יש לנו שתי סבות המתנגדות זו לזו, מצד אחד הטומאה, שאסור לעבוד עבודת קדשים בטומאה, ומצד השני חיוב הקרבן צבור, ואם השניה מתגברת על הראשונה, יש להסתפק, אם זהו בתורת בטול, שכל דין הטומאה נתבטל בכהאי גוונא, וזהי טומאה הותרה בצבור, או שזהו רק בתורת דחייה, וזהי טומאה דחוייה בצבור.
3
ד׳ויש הרבה דברים שאין לנו שום ספק שהם בגדר דחיה ולא בתור בטול, כמו עשה דוחה ל"ת, שבודאי שהל"ת לא נתבטלה מעיקרה, אלא רק שהעשה דוחה את קיומה בפועל443כך הוא אכן פשוטם של דברים וכך נוקטים רוב האחרונים בלשונם שעשה דוחה לא תעשה דעלמא הוא מדין דחויה ולא מדין הותרה (ומשא"כ בהנך ד'מצוותו בכך' שדנו האחרונים גדר אמצעי וכדלהלן). ובמושכל ראשון נחלקו הראשונים אם גדר עדל"ת הוא הותרה או דחויה, ראה ביאור רב נסים גאון בשבת (קלג, א) כתב וז"ל, כי זה ל"ת אינו שוה בכל דבר אלא מיוחד הוא וכי הציווי שנאמר אחריו הוא תנאי עליו וכי לא בא להזהיר אלא על לבישת כלאים חוץ ממצות ציצית אבל מה הוא מעורב מחוטי פשתן עם הטלית של צמר שהיא מצוה אינו נכנס בזו האזהרה אלא מותר הוא ואמרו חכמים שדבר זה עיקר הוא שנסמוך עליו וכי כל אזהרה שאין עמה כרת שבתורה כך היא דרכה שבעת שאירע חיוב מ"ע נדחה האזהרה שהיא ל"ת ונקיים הציווי וכו' כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה. ובהמשך שם דבריו שזהו הטעם שעשה דוחה ל"ת אף שהלאו חמור יותר מהעשה, והביא שם את הספרי דמחלליה מות יומת נאמרו בדיבור אחד עם וביום השבת שני כבשים וכן דין יבום ועוד. וע"ע ספר החינוך מצוה תקפד בדין קציצת בהרת במילה 'ובאלו וכיוצא בה הרי הדבר כאילו נאמר בתורה בפירוש לא מנעתיך מהם במקום עשה זה, אבל כל לאו שיש בו כרת לא דחינן משום עשה וכו''. ומבואר מדבריהם לכאורה שגדר עדל"ת הוא מטעם הותרה.
מאידך הרמב"ן בפירושו לתורה שמות כ, ח ביאר וזה לשונו, מ"ע גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת ומפני זה יהיה העונש במצות ל"ת גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה ואין עושים בו דין במ"ע כלל. וע"ע ויכוח השואל עם המהרי"ק בשו"ת מהרי"ק שרש קעט.
וראה מה שנתבאר לעיל וכן להלן באות ג ובהערות, שלפי זה אין מוכרח שכוונת רנ"ג והחינוך להותרה ממש. וע"ע קה"י יבמות סי' א, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קסד., או פקוח נפש דוחה שבת, שבודאי לא נתבטל איסור שבת לגמרי אלא רק שדוחה אותו444גם זה תלוי בהנ"ל, שאמנם אין לדון בפקוח נפש שבכהאי גוונא לא נאמרה מצות שבת, אולם ניתן לדון ביתר האופנים דלעיל האם יש סיבה לאיסור או אין סיבה לאיסור, וראה להלן אות ג שפשיטא ליה לגהמ"ח שגם הותרה ודחויה גבי טומאה אינו בסיבה אלא במסובב. ובעיקר הדין אם פקוח נפש גבי שבת הותרה או דחויה, ראה רא"ש יומא פ"ח סי' יד בשם המהר"ם ובתשובות הרשב"א ח"א סי' תרפט בדעתו דשבת היא הותרה ודימה שם מלאכת אוכל נפש ביו"ט להיתר פקוח נפש, וראה שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' לז שמטעם זה אפשר ללמוד היתר מילה מפקו"נ, אך ראה שעה"מ הל' ע"ז פי"ב ה"א שהוכיח מכאן להיפוך דמילה בשבת גם היא הותרה ולא דחויה, ע"ע ביאוה"ג יו"ד סי' רסו סקכ"ה. וראה תיבת גומא פרשת תזריע שכיון ששבת הותרה לא מהדרינן למול בלא חילול שבת. אולם הרשב"א עצמו חולק על כך וסובר ששבת דחויה ולא הותרה, וכן פסק הב"י סי' שכח והביא את לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת ה"א ששבת דחויה היא אצל פקוח נפש, עיין שם שתלה הנדון אם שבת דחויה אצל פקוח נפש, באבעיא דהגמ' אי טומאה בצבור הותרה או דחויה, אך הרמ"א בתשובה סי' עו פליג ע"ז וסובר בדעת הרמב"ם ששבת הותרה אצל פקוח נפש. וע"ע צ"פ על הרמב"ם שם. ובאבני נזר או"ח סי' תנה כתב שהוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. וע"ע חת"ס או"ח סי' עט וסי' פה שחילק בין שבת שהיא בגדר הותרה לשאר איסורים במקום פקו"נ שהם בגדר דחויה. וראה: שאג"א סי' נט, חת"ס יו"ד סי' שלח, שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סו"ס קנג, דברי מלכיאל ח"ד סי' טו, קובץ הערות סי' יח סק"ט..
מאידך הרמב"ן בפירושו לתורה שמות כ, ח ביאר וזה לשונו, מ"ע גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת ומפני זה יהיה העונש במצות ל"ת גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה ואין עושים בו דין במ"ע כלל. וע"ע ויכוח השואל עם המהרי"ק בשו"ת מהרי"ק שרש קעט.
וראה מה שנתבאר לעיל וכן להלן באות ג ובהערות, שלפי זה אין מוכרח שכוונת רנ"ג והחינוך להותרה ממש. וע"ע קה"י יבמות סי' א, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קסד., או פקוח נפש דוחה שבת, שבודאי לא נתבטל איסור שבת לגמרי אלא רק שדוחה אותו444גם זה תלוי בהנ"ל, שאמנם אין לדון בפקוח נפש שבכהאי גוונא לא נאמרה מצות שבת, אולם ניתן לדון ביתר האופנים דלעיל האם יש סיבה לאיסור או אין סיבה לאיסור, וראה להלן אות ג שפשיטא ליה לגהמ"ח שגם הותרה ודחויה גבי טומאה אינו בסיבה אלא במסובב. ובעיקר הדין אם פקוח נפש גבי שבת הותרה או דחויה, ראה רא"ש יומא פ"ח סי' יד בשם המהר"ם ובתשובות הרשב"א ח"א סי' תרפט בדעתו דשבת היא הותרה ודימה שם מלאכת אוכל נפש ביו"ט להיתר פקוח נפש, וראה שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' לז שמטעם זה אפשר ללמוד היתר מילה מפקו"נ, אך ראה שעה"מ הל' ע"ז פי"ב ה"א שהוכיח מכאן להיפוך דמילה בשבת גם היא הותרה ולא דחויה, ע"ע ביאוה"ג יו"ד סי' רסו סקכ"ה. וראה תיבת גומא פרשת תזריע שכיון ששבת הותרה לא מהדרינן למול בלא חילול שבת. אולם הרשב"א עצמו חולק על כך וסובר ששבת דחויה ולא הותרה, וכן פסק הב"י סי' שכח והביא את לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת ה"א ששבת דחויה היא אצל פקוח נפש, עיין שם שתלה הנדון אם שבת דחויה אצל פקוח נפש, באבעיא דהגמ' אי טומאה בצבור הותרה או דחויה, אך הרמ"א בתשובה סי' עו פליג ע"ז וסובר בדעת הרמב"ם ששבת הותרה אצל פקוח נפש. וע"ע צ"פ על הרמב"ם שם. ובאבני נזר או"ח סי' תנה כתב שהוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. וע"ע חת"ס או"ח סי' עט וסי' פה שחילק בין שבת שהיא בגדר הותרה לשאר איסורים במקום פקו"נ שהם בגדר דחויה. וראה: שאג"א סי' נט, חת"ס יו"ד סי' שלח, שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סו"ס קנג, דברי מלכיאל ח"ד סי' טו, קובץ הערות סי' יח סק"ט..
4
ה׳והציורים של גלוי ועיקור הנה גם כן קל למוצאם, גלוי זהו מה דאמרינן איגלאי מילתא למפרע, וע"י איזו הופעה שבאה אחרי כך אנו מאפסים את הדבר מלמפרע, ועיקור זהו למשל מה שאנו אומרים חכם עוקר את הנדר מעיקרו, שכבר הוכחנו (עי' ד"מ דה"ק ש"ד פ' ח' ט' י'), שאין הגדר בזה מעין איגלאי מילתא למפרע, שאז, כאמור, כאילו לא היה הדבר כלל במציאות, שע"ז לא שייך הלשון עיקור, אלא עוקר זהו דבר שכן היה ונעקר אחרי כך445כך ביאר השערי יושר שער ב פרק ט, והוא מבואר בלשון הרא"ש נדרים פ"ו סוף סי' ג שביאר את לשון הירושלמי אמאי נדרים הוי דבר שיש לו מתירין, 'אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא', כלומר עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי היה אסור עד עתה, ואע"פ שעוקרו מעיקרו מכל מקום היה אסור עד היום. ועיין מה שכתב לפי"ז בחי' הגרש"ש כתובות סי' א, ולדעתו הפרת בעל היא כמו תנאי, דעל הזמן שאחר ההפרה לא היה הנדר. וע"ע קוב"ש פסחים אות קעג, חידושי ר' שמואל נדרים סי' יח אות ב. ואמנם הגרי"ז על הרמב"ם סוף הלכות נזירות כתב לחלק בין התרת חכם דהוי למפרע ממש לבין הפרת בעל שענינו מכאן ולהבא למפרע, ראה גם חי' הגר"ח הלוי הלכות אישות פ"ב ה"ט..
5