המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו י״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 18
א׳ועי' בשאג"א (סימן צו) שמתקשה בטעמו של דבר דאין יוצאים ידי חובת מצה בדברים האסורים, שלדעת הרמב"ם הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה, והוא מקשה דאמאי לא נימא כבכ"מ דאתי עשה ודחי ל"ת, בשלמא בכל מצוה הבאה בעברה כמו "הרי שגזל סאה של חטין וכו' שאין זה מברך אלא מנאץ", שאי אפשר לבוא בזה מטעם אתי עשה ודחי ל"ת, משום דלאו בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה, אבל בנ"ד שבעידנא הוא, הדרא קושיא לדוכתה? והוא מדחיק, דבכל הפרטים שהמשנה בפסחים (ל"ה ע"א) מפרטת דלא יוצאים במצה, כמו טבל ומעשר שני והקדש שלא נפדו, בכולם אי אפשר לבא בזה מצד עשה דוחה ל"ת, כי בטבל יש מיתה בידי שמים ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה. וכן במעשר שני שלא נפדה יש בזה עשה ול"ת, ל"ת דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך, והעשה מה שכתיב "כי אם לפני ד' אלקיך תאכלנו", והקדש שלא נפדה, הנה כמו שלא יוצאים במצה גזולה ה"נ בהקדש הרי יש בה משום גזל, דמה לי גזל הדיוט, ומה לי גזל גבוה, אך הוא בעצמו סותר את זה, דבהרמב"ם גופא לא נזכר בשום מקום שיש במעשר שני גם עשה וכן בהקדש שלא נפדה לפי האוקימתא בגמרא גופא "לעולם שנפדה ומאי שלא נפדה לא נפדה כהלכתו, כגון שחללו ע"ג קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו" הרי אין בזה כלל משום גזל? ובכן הדרא קושיא לדוכתה?
1
ב׳אך באמת התירוץ ע"ז אנו מוצאים ברמב"ם גופא, בפירוש המשניות שלו בנדרים על אותה המשנה גופה שהוסיף ע"ז את הדברים הללו "ואמרו בנדרים אסור, לפי שהוא אוסר גוף הדבר שלא יתקיים המצוה אלא בהיותו דבר מותר - וכו' - כמו מי שלא ימצא בליל הפסח רק מצה שהיא אסורה עליו באכילה, כגון שתהיה טבל, או הקדש, שאסור עליו באכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה", ורמז בזה הרמב"ם דבר גדול, שכל הכלל של עשה דוחה ל"ת הוא רק בל"ת שכאלה שהם בפעולה, וממילא זהו בכלל איסור דבר אחר גרם לו, ולא בל"ת שכאלה שהמה בחפצא, אפילו אם עצם האיסור איננו רק איסור גברא אך כיון דהסבה סבת האיסור היא בחפצא והמה בכלל "איסור גופו גרם לו" אין בזה הכלל של עשה דוחה ל"ת503יעויין בדברי רבינו דוד שהובאו להלן, ועיין נמוקי יוסף לנדרים שם שכתב וזה לשונו, שהנדרים חלין על דבר מצוה דנדרים איסור חפצא הם ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו שלא אמרה תורה לעשות מצוה באיסורי הנאה ולפיכך ליכא למימר בהא דליתי עשה וידחי ללא תעשה..
2
ג׳ובשביל כך הרכיב הרמב"ם כאן את שני הדברים, נדר על מצוה ואיסור טבל והקדש לענין מצה ביחד, כדי להדגיש שבכל הדברים הללו אין הכלל של עשה דוחה ל"ת504זה לשון רבינו דוד בפסחים לה, ב אלא שמ"מ קשה הדבר למה אין אומרים דליתי עשה ולדחי לא תעשה כמו שאמרו במילה בצרעת ובסדין בציצית וכו' כגון שאין לו אלא מצה של טבל וכו' ויש לנו כיוצא בזו שאין עדל"ת לענין נדרים שאמרו שחלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ולמה כן ואע"פ שיחול איסור הנדר על הדבר ויהיה אסור בלא תעשה ליתי עשה וידחה לא תעשה וכו'. והנראה בזה שדין התורה הוא שלא יעשה האדם את המצוות על ידי עבירות כגון שאם אין לו מצה בערב הפסח אינו רשאי לגזול ולאכול שעל זה נאמר בוצע ברך ניאץ ה' וזה ודאי דבר פשוט ודין תורה הוא, אלא שאם עשה כן איפשר שהוא יוצא ידי מצה שכבר קיים מצותו, אלא שחכמים פסלו את המצוה הזאת וזהו דין מצוה הבאה בעבירה וכו' אבל שיהא רשאי לעשות כן אינו מדבריהם אלא מדברי תורה הוא, שנוח לו שיטל מצוה מן המצוות בשב ואל תעשה ואל יעבור עבירה בידים כדי לקיים מצוה כי לא לרצון תהיה לו זאת המצוה וכו', ומה שאמרו בדין עשה דוחה לא תעשה הוא כשאין עליו עבירה כלל אלא כשעה ולא תעשה פוגעין זה בזה במקום שאין לתפוש אותו בדבר כלל, כגון מילה בצרעת שאם יש לו צרעת במקום המילה אין לתפוש עליו כלום אלא שהוא בא לפנינו איזה מהן יקיים והדין עליו שיבוא עשה וידחה לא תעשה, ואין לך לומר שהוא עושה מצוה בעבירה דליתיה ללא תעשה כלל שהרי ניתן לדחות מפני העשה, שאין זה כגוזל לאכול מצה או כאוכל טבל שהיה אפשר לעשות המצוה שלא בעבירה והוא עושה אותה בעבירה, אבל זה אי אפשר לו אלא בכך ואין להטיל עליו עונש עבירה כלל, וכן סדין בציצית וכו'. עכ"ל רבינו דוד. ועיין עוד במה שכתב רבינו פרץ עירובין ק, א ומתוך דבריו נראה שנתכוין לדברי רבינו דוד..
3
ד׳ואמנם בכל המקומות שאנו מדברים לענין עשה דוחה ל"ת, כמו למשל כלאים בציצית, מילה והקרבנות הדוחות שבת וכדומה, ואפילו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שמדאורייתא אתי עשה ודחי ל"ת, בכל הדברים הללו אין הסבה בעצם הדבר האסור אלא בהאדם, שזהו ג"כ לא בכלל "איסור גופו גרם לו" אלא בכלל "איסור דבר אחר גרם לו", וכה"ג כל העריות הבאות מחמת קורבה דאחות אשה וכדומה, שג"כ אין איסור בהנשים גופא אלא רק הקורבה של האדם אוסר, ובשביל כך גם בזה היתה הוה אמינא שהעשה של יבום ידחה את הל"ת, כי כל אלו הם בכלל שתי סבות המתנגדות זו לזו בנקודה אחת, בהגברי כנ"ל, אבל מעולם לא יעלה על דעתנו למשל שמצות יבום תדחה את איסור נדה, מפני שזה לא נכנס בכלל שתי סבות המתנגדות זו לזו, כי סבת היבום היא בהיבם, וסבת איסור הנדה היא בה505הנה זה לשון הט"ז אה"ע סי' קסד סק"ז אהא דכתב השו"ע לא תתיבם בעת נדתה, נראה דקמ"ל דלא תימא יבוא עשה דיבמה יבוא עליה וידחה ל"ת דנדה כי היכי דדחי איסור אשת אח, קמ"ל דלא. וטעמא לפי שאפשר לקיים שניהם, עכ"ל הט"ז. הרי שיש מי שחשב לומר דיבוא מצות יבום וידחה איסור נדה.
ובעיקר דברי הט"ז הלא הם קשים ביותר, דאטו בנדה שאי אפשר לה ליטהר ואי אפשר לקיים שניהם נימא דיבוא עשה וידחה לא תעשה הרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ובשום לב קושיא זו היא משני פנים, חדא לענין דינא וכמו שהקשינו שמדברי הט"ז משמע שבאופן זה תהיה מצות יבום וקשה דאין עדל"ת שיש בו כרת. ועוד בפשט דברי הט"ז מה הוצרך השו"ע להשמיענו שהרי לא היינו מעלים על דעתינו שיבוא עשה וידחה ל"ת שיש בו כרת. ועיין שו"ת מחנה חיים ח"ב אה"ע סי' נ שיישב דלמה דאמרינן הואיל ואשתרי יהני הואיל ואשתרי לדחות איסור נדה (עיי"ש שבזה מדוקדקים דברי הט"ז שהקשה מאשת אח ולא מכל עדל"ת דרק בכה"ג אמרינן הואיל ואשתרי), וביאור דבריו דבנדה ליכא מיעוט דעליה וזוקקת ליבום ואמאי לא נימא בה הואיל ואשתרי. ועיין שם שכתב לדינא דבאופן שראתה מחמת תשמיש מדינא מותרת ביבום אלא דגזרינן גמר ביאה אטו העראה ועכ"פ מחויבת בחליצה ולא נימא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה (ויש לדון אם שייך כאן ק"ו דבמותר לה נאסרה, ואכמ"ל). ועיין תפארת מנחם יבמות ב, א על תוס' ד"ה ואחות אשה מה שכתב ליישב קושיא זו בדרך פלפול.
עוד אפשר לומר דגם להט"ז אין כוונתו מצד אפשר לקיים שניהם דבכל התורה כולה, ופשיטא שגם ברואה מחמת תשמיש תהיה אסורה ביבום, אך לא מדין אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אלא שבכהאי גוונא אין מקום כלל לדין עשה דוחה לא תעשה, וכוונת הט"ז להגדיר דין עשה דוחה לא תעשה, ובדרכו של רבינו דוד שהו"ד בהערה דלעיל, שלא נאמר דין זה דעדל"ת היכא שהמצוה עצמה מאפשרת גם קיום היתר, וזהו מה שקרי הט"ז אפשר לקיים שניהם. ובזה מתבאר נמי כוונת הרמב"ם דבמצה של טבל הוי מצוה הבאה בעבירה ולא הוי עדל"ת (וכן דבנדרים הוי מהב"ע), דכיון שהתורה לא צותה על מצה מסוימת פשיטא שכוונתה היתה דוקא על מצה של היתר ומי שנזדמן לו דוקא מצה של איסור הוי אנוס בקיום המצוה ושוב הוי מצוה הבאה בעבירה, וכל דין עשה דוחה לא תעשה הוא רק באופן שהעשה עצמו כולל גם אופני איסור אם בהכרח כמו יבום אשת אח ויבום אלמנה (ואולי גם תכלת בבגד פשתן, ודו"ק) ואם שלא בהכרח כמו גרושה ליבום, אך עכ"פ כשקרה מקרה זה ציווי התורה מתייחד על זה האופן (ולא דמי למי שאין לו אלא מצה של איסור דאין ציווי על מצה זו, אלא שהוא אנוס שאין לו מצה אחרת, ודו"ק). וזהו גופא מה שנתכוין הט"ז דלא שייך עשה דוחה לא תעשה אלא באשת אח (וכן בגרושה לכהן), אבל בנדה כוונת התורה שייבם באופן היתר ובזה לא שייך דין עדל"ת, (ועיי"ש במגיה שתלוי אם עיקר הלאו בא בענין של דחיה, ולהנ"ל א"צ לזה ודו"ק). וצריך להוסיף שנדה שאינה יכולה להטהר אע"פ שהמצוה הוא דוקא באשה זו, וא"כ דמיא למילה בצרעת, אך אפשר לחלק שבמילה בצרעת המצוה המוטלת על האב ביום השמיני אי אפשר לה בלא איסור, משא"כ איסור נדה הרי זה בסוג האיסורים שאפשר לעשותם בהיתר, ומה שאשה זו אינה יכולה לטהר או שנאסרת תמיד כיון שרמ"ת, זהו מקרה שנתחדש בה והוי כמי שאין לו מצה של היתר, וע"כ גם באופן זה דרמ"ת לא יהני מה דאי אפשר לקיים שניהם שכאן לא מצד דיני עדל"ת קאתי הט"ז אלא מדיני מצוה הבאה בעבירה (ונראה שעיקר הסברא לר"ל באפשר לקיים שניהם היא שבכה"ג לא שייך לדין עדל"ת אלא לדין מצוה הבאה בעבירה, ויש לדון הרבה בכל זה.
ויעויין בקובה"ע סי' יא שהקשה אמאי הבא על יבמתו והיתה נדה הוי טועה בדבר מצוה, דהא כיון דאין עשה של יבום דוחה ל"ת של נדה שוב הוי מהב"ע ולא קיים מצוה למ"ד דמהב"ע הוי דאורייתא, ויישב דהיכא שהמצוה תלויה במציאות מקרי מצוה, וכמו במל בשבת שלא בזמנה דאף שעשה עבירה מ"מ המילה כשרה וממילא נתקיימה המצוה, וגם ביבום דהעיקר הוא הקנין וממילא קיים המצוה, עכ"ד. וייתכן שכל זה הוא רק לענין מצוה הבאה בעבירה שיש סיבה למצוה אלא שאמרינן לו שלא יעבור על המצוה וכדברי רבינו דוד, אבל באם היה הדין דאין עשה דוחה לא תעשה אזי לא מקרי מצוה כלל אפילו באופן דבעלו קנו, ולפי"ז טעה בחייבי לאוין ועשה גם אם בעלו קנו מ"מ לא קיים מצוה. ולפי זה מוכרח דמה דיבום לא מהני בנדה אינו מצד אין עדל"ת שיש בו כרת, דא"כ לא היה זה טועה בדבר מצוה, ורק לפי מה שכתב הט"ז ע"פ ההסבר הנ"ל שאין זה שייך כלל לגדרי דחיה אתי שפיר דעכ"פ קיים מצוה..
ובעיקר דברי הט"ז הלא הם קשים ביותר, דאטו בנדה שאי אפשר לה ליטהר ואי אפשר לקיים שניהם נימא דיבוא עשה וידחה לא תעשה הרי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ובשום לב קושיא זו היא משני פנים, חדא לענין דינא וכמו שהקשינו שמדברי הט"ז משמע שבאופן זה תהיה מצות יבום וקשה דאין עדל"ת שיש בו כרת. ועוד בפשט דברי הט"ז מה הוצרך השו"ע להשמיענו שהרי לא היינו מעלים על דעתינו שיבוא עשה וידחה ל"ת שיש בו כרת. ועיין שו"ת מחנה חיים ח"ב אה"ע סי' נ שיישב דלמה דאמרינן הואיל ואשתרי יהני הואיל ואשתרי לדחות איסור נדה (עיי"ש שבזה מדוקדקים דברי הט"ז שהקשה מאשת אח ולא מכל עדל"ת דרק בכה"ג אמרינן הואיל ואשתרי), וביאור דבריו דבנדה ליכא מיעוט דעליה וזוקקת ליבום ואמאי לא נימא בה הואיל ואשתרי. ועיין שם שכתב לדינא דבאופן שראתה מחמת תשמיש מדינא מותרת ביבום אלא דגזרינן גמר ביאה אטו העראה ועכ"פ מחויבת בחליצה ולא נימא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה (ויש לדון אם שייך כאן ק"ו דבמותר לה נאסרה, ואכמ"ל). ועיין תפארת מנחם יבמות ב, א על תוס' ד"ה ואחות אשה מה שכתב ליישב קושיא זו בדרך פלפול.
עוד אפשר לומר דגם להט"ז אין כוונתו מצד אפשר לקיים שניהם דבכל התורה כולה, ופשיטא שגם ברואה מחמת תשמיש תהיה אסורה ביבום, אך לא מדין אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אלא שבכהאי גוונא אין מקום כלל לדין עשה דוחה לא תעשה, וכוונת הט"ז להגדיר דין עשה דוחה לא תעשה, ובדרכו של רבינו דוד שהו"ד בהערה דלעיל, שלא נאמר דין זה דעדל"ת היכא שהמצוה עצמה מאפשרת גם קיום היתר, וזהו מה שקרי הט"ז אפשר לקיים שניהם. ובזה מתבאר נמי כוונת הרמב"ם דבמצה של טבל הוי מצוה הבאה בעבירה ולא הוי עדל"ת (וכן דבנדרים הוי מהב"ע), דכיון שהתורה לא צותה על מצה מסוימת פשיטא שכוונתה היתה דוקא על מצה של היתר ומי שנזדמן לו דוקא מצה של איסור הוי אנוס בקיום המצוה ושוב הוי מצוה הבאה בעבירה, וכל דין עשה דוחה לא תעשה הוא רק באופן שהעשה עצמו כולל גם אופני איסור אם בהכרח כמו יבום אשת אח ויבום אלמנה (ואולי גם תכלת בבגד פשתן, ודו"ק) ואם שלא בהכרח כמו גרושה ליבום, אך עכ"פ כשקרה מקרה זה ציווי התורה מתייחד על זה האופן (ולא דמי למי שאין לו אלא מצה של איסור דאין ציווי על מצה זו, אלא שהוא אנוס שאין לו מצה אחרת, ודו"ק). וזהו גופא מה שנתכוין הט"ז דלא שייך עשה דוחה לא תעשה אלא באשת אח (וכן בגרושה לכהן), אבל בנדה כוונת התורה שייבם באופן היתר ובזה לא שייך דין עדל"ת, (ועיי"ש במגיה שתלוי אם עיקר הלאו בא בענין של דחיה, ולהנ"ל א"צ לזה ודו"ק). וצריך להוסיף שנדה שאינה יכולה להטהר אע"פ שהמצוה הוא דוקא באשה זו, וא"כ דמיא למילה בצרעת, אך אפשר לחלק שבמילה בצרעת המצוה המוטלת על האב ביום השמיני אי אפשר לה בלא איסור, משא"כ איסור נדה הרי זה בסוג האיסורים שאפשר לעשותם בהיתר, ומה שאשה זו אינה יכולה לטהר או שנאסרת תמיד כיון שרמ"ת, זהו מקרה שנתחדש בה והוי כמי שאין לו מצה של היתר, וע"כ גם באופן זה דרמ"ת לא יהני מה דאי אפשר לקיים שניהם שכאן לא מצד דיני עדל"ת קאתי הט"ז אלא מדיני מצוה הבאה בעבירה (ונראה שעיקר הסברא לר"ל באפשר לקיים שניהם היא שבכה"ג לא שייך לדין עדל"ת אלא לדין מצוה הבאה בעבירה, ויש לדון הרבה בכל זה.
ויעויין בקובה"ע סי' יא שהקשה אמאי הבא על יבמתו והיתה נדה הוי טועה בדבר מצוה, דהא כיון דאין עשה של יבום דוחה ל"ת של נדה שוב הוי מהב"ע ולא קיים מצוה למ"ד דמהב"ע הוי דאורייתא, ויישב דהיכא שהמצוה תלויה במציאות מקרי מצוה, וכמו במל בשבת שלא בזמנה דאף שעשה עבירה מ"מ המילה כשרה וממילא נתקיימה המצוה, וגם ביבום דהעיקר הוא הקנין וממילא קיים המצוה, עכ"ד. וייתכן שכל זה הוא רק לענין מצוה הבאה בעבירה שיש סיבה למצוה אלא שאמרינן לו שלא יעבור על המצוה וכדברי רבינו דוד, אבל באם היה הדין דאין עשה דוחה לא תעשה אזי לא מקרי מצוה כלל אפילו באופן דבעלו קנו, ולפי"ז טעה בחייבי לאוין ועשה גם אם בעלו קנו מ"מ לא קיים מצוה. ולפי זה מוכרח דמה דיבום לא מהני בנדה אינו מצד אין עדל"ת שיש בו כרת, דא"כ לא היה זה טועה בדבר מצוה, ורק לפי מה שכתב הט"ז ע"פ ההסבר הנ"ל שאין זה שייך כלל לגדרי דחיה אתי שפיר דעכ"פ קיים מצוה..
4
ה׳וכה"ג במצות מצה שלא יוצא בטבל והקדש וכדומה, שסבת החיוב של מצה היא בהאדם וסבת האיסור היא בהמצה גופה506בקרן אורה זבחים שם יישב וזה לשונו, ואפשר לומר עוד, דעשה דמצה לא דמי לעשה דאכילת קדשים דעשה דאכילת קדשים מוטל על גוף הזבח משא"כ במצה דאין העשה מיוחד על מצה מיוחדת אלא מצוה לאכול מצה איזה שהיא ומשו"ה לא אלים העשה כ"כ למידחי הל"ת. אלא שהקשה ע"ז דא"כ קדשים שנבלע בהם איסור דעלמא אתי העשה ודחי ומותר לאכלו וכו' וא"כ יקשה מתני' דכיצד צולין סכו בשמן של תרומה אם של ישראל הוא וצלי הוא יקלוף את מקומו ואמאי לא יאכלו דיבא עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דתרומה לזרים, וכן הא דתנן התם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו משום דבלוע הוא מצלי מחמת דבר אחר ידחה עשה את הל"ת.
ובאור שמח שם כתב וזה לשונו, ולענ"ד נראה דרבינו רוח אלקים קדישין ביה להבחין הגדר האמיתי בהך דעשה דוחה ל"ת, דהעדר הדבר מורה על אפסות, דלא מצאנו בבבלי דידחה עשה דאכילה ל"ת, לאכול דבר האסור והטמא. לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת, וגדולה מזו מצינו בזבחים (צז, ב) דבשר קודש שבלע בשר פיגול, פריך דניתי עשה דאכילת כשרה ולידחי ל"ת דאכילת פסולה. דתמן האיסור הוא רק במה שנבלע, א"כ אמרינן דמצוה עליו לאכול בשר קודש, והבשר שאוכל הוא קודש, אלא שמוכרח עבור זה לאכול גם פסול, אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת, דאם לא היה נבלע הפסול היה הכשר בר אכילה, והמצוה לאכול את הכשר לא נפקע ממנו, לכן מה שאוכל את הפסול הוי רק כפעולה של איסור בשעת קיום המצוה, והוי כפעולת שבירת עצם, שמוכרח לעבור קודם קיימו את המצוה, אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק. אך צריך מובן אמאי מפלפל הגמרא טובא בהך דריש יבמות (ג, ב), דליתי עשה דיבום וידחה ל"ת דעריות, דבאמת מסיק בדף כ' ע"א דחייבי לאוין מתיבמין מן התורה, ותמן האיסור והמצוה שניהם על הביאה וזה מתנגד לדברינו. אולם האמת, כי אם המצוה אינה חלה על האדם בחיוב, אלא שמתיחסת היא אל הדבר שבו האיסור, כמו יבום, שאינה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברי בכלל, אלא שאם מת אחיו והניח אשה בלא בנים מצוה מה"ת ליבם אותה אשה, וכי היא מחייבי לאוין אמרינן דעשה דחי לא תעשה, וכמו כלאים בציצית, דאף על גב דבעשה דלבישה איכא ל"ת דלא תלבש שעטנז מ"מ דחי', וטעמא משום דהמצוה מתיחסת אל הבגד, דאם אין לו בגד אינו מחויב בציצית, רק אם יש לו בגד, וא"כ הבגד מתיחסת אליו המצוה, אבל מי שמחויב לאכול כזית מצה הלא מצוה זו אינה מתיחסת אלא על קרקפתא דגברא מונח החיוב שיאכל כזית מצה. ובמה יתרצה בדבר הנאסר, חלילה לקדוש ישראל להתכבד בדבר האסור והטמא. עכ"ל האור שמח. ואולם המתבונן יראה שהאור שמח פתח בחילוק שבין מצות אכילה באיסור אכילה ולכך הוקשה לו ממצות ביאה באיסור ביאה, ועל זה הוסיף את החילוק שבין חפצא לגברא..
ובאור שמח שם כתב וזה לשונו, ולענ"ד נראה דרבינו רוח אלקים קדישין ביה להבחין הגדר האמיתי בהך דעשה דוחה ל"ת, דהעדר הדבר מורה על אפסות, דלא מצאנו בבבלי דידחה עשה דאכילה ל"ת, לאכול דבר האסור והטמא. לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת, וגדולה מזו מצינו בזבחים (צז, ב) דבשר קודש שבלע בשר פיגול, פריך דניתי עשה דאכילת כשרה ולידחי ל"ת דאכילת פסולה. דתמן האיסור הוא רק במה שנבלע, א"כ אמרינן דמצוה עליו לאכול בשר קודש, והבשר שאוכל הוא קודש, אלא שמוכרח עבור זה לאכול גם פסול, אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת, דאם לא היה נבלע הפסול היה הכשר בר אכילה, והמצוה לאכול את הכשר לא נפקע ממנו, לכן מה שאוכל את הפסול הוי רק כפעולה של איסור בשעת קיום המצוה, והוי כפעולת שבירת עצם, שמוכרח לעבור קודם קיימו את המצוה, אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק. אך צריך מובן אמאי מפלפל הגמרא טובא בהך דריש יבמות (ג, ב), דליתי עשה דיבום וידחה ל"ת דעריות, דבאמת מסיק בדף כ' ע"א דחייבי לאוין מתיבמין מן התורה, ותמן האיסור והמצוה שניהם על הביאה וזה מתנגד לדברינו. אולם האמת, כי אם המצוה אינה חלה על האדם בחיוב, אלא שמתיחסת היא אל הדבר שבו האיסור, כמו יבום, שאינה מצוה המוטלת על קרקפתא דגברי בכלל, אלא שאם מת אחיו והניח אשה בלא בנים מצוה מה"ת ליבם אותה אשה, וכי היא מחייבי לאוין אמרינן דעשה דחי לא תעשה, וכמו כלאים בציצית, דאף על גב דבעשה דלבישה איכא ל"ת דלא תלבש שעטנז מ"מ דחי', וטעמא משום דהמצוה מתיחסת אל הבגד, דאם אין לו בגד אינו מחויב בציצית, רק אם יש לו בגד, וא"כ הבגד מתיחסת אליו המצוה, אבל מי שמחויב לאכול כזית מצה הלא מצוה זו אינה מתיחסת אלא על קרקפתא דגברא מונח החיוב שיאכל כזית מצה. ובמה יתרצה בדבר הנאסר, חלילה לקדוש ישראל להתכבד בדבר האסור והטמא. עכ"ל האור שמח. ואולם המתבונן יראה שהאור שמח פתח בחילוק שבין מצות אכילה באיסור אכילה ולכך הוקשה לו ממצות ביאה באיסור ביאה, ועל זה הוסיף את החילוק שבין חפצא לגברא..
5
ו׳ועי' ביבמות (כ' ע"א) על המשנה שמה באלו שחולצות ולא מתיבמות "אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל" וכו', שמקשינן בגמרא "קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא מן הנשואין - וכו' - אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת", ולכאורה מדוע לא מקשה הגמרא ממזרת לישראל שמכאן הקושיא עוד יותר חזקה? אם כהנ"ל, שבאופנים שכאלו לא שייך לבוא בזה מצד עשה דוחה ל"ת כנ"ל507כוונתו לחדש דדוקא באלמנה לכה"ג שהאיסור הוא רק מצד היבם (וגם מה שהיא אסורה היינו באיסור דידיה), אבל בממזרת לישראל העשה הוא ביבם והל"ת הוא גם גבי דידה. ואמנם דבר זה במחלוקת הוא שנוי יעויין תוספת יוה"כ ליומא פו, ב במה שאמרה הגמ' גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה שנמר לא יוכל בעלה הראשון וכו' וכתב ע"ז מקשים העולם מאי אולמיה דתשובה והלא כך היא המדה ראתי עשה ודחי ל"ת, והביא שבספר כסף נבחר ובספר אהבת עולם תירצו דהכא כיון שכנסת ישראל מקיימים את העשה של ושבת עד ה' וגו' ואת הלאו כביכול הקב"ה שזה בעלה עובר בזה לא אמרינן עשה דוחה ל"ת. ותמה עליהם התוספת יוה"כ ממה דאמרינן ממזרת ונתינה לישראל הרי דאמרינן עדל"ת בתרי גברי. ועיין בחי' הרעק"א יומא שם שתמה מדברי התוס' בגיטין מא, א שלא אמרינן עדל"ת בחצי עבד כיון שהבת חורין אינה מצווה, ע"ע מנ"ח מצוה תקטו סק"א. וע"ע שדי חמד מערכת עיי"ן כלל עג שתלה בחקירה זו מחלוקת המשנה למלך הל' עבדים פ"ג ה"ג והצידה לדרך שהובא שם, לענין מה דהאדון יכול לתת שפחה לעבדו הוא מדין עדל"ת. ויעויין בהפלאה כתובות כד, ב שתמה היאך יהני יבום מדין עדל"ת הא האשה אינה מצווה בעשה, עיי"ש מה שחידש, ועיין קובה"ע סי' ח סק"ח..
6
ז׳ואמנם נשאר לנו רק לבאר את דברי הירושלמי שהובאו בתוס' קידושין (ל"ח ע"א) שהקשה "למה לא אכלו - בנ"י כשנכנסו לארץ - מצה מחדש, יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש? - ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת לאחר הדבור", ולפ"ד הרי הקושיא מעיקרה ליתא, כי כשם שלא יוצאים במצה של טבל כך לא יוצאים במצה של חדש? אך גם מזה אין סתירה, דחדש שאני לפי ההלכה דקי"ל שהאיר המזרח מתיר אף בלי הבאת העומר כמבואר ברמב"ם (פ"י מהל' מאכלות אסורות הלכה א'), באופן שאיסור חדש אין זה רק איסור זמני וכל איסור זמני כבר אין זה בכלל "איסור גופו גרם לו", דבכלל כל דבר שבגוף בלתי ניתן להגבלת הזמן, כמבואר בר"ן נדרים (כ"ט ע"א), ובכלל לפי הסברנו הנ"ל, דבכל דבר שאיסור דבר אחר גרם לו הנה כל רגע ורגע משמש לנו בתור סבה חדשה, וה"נ בכל איסור זמני בודאי שכל רגע ורגע הוא בתור סבה חדשה, הסבה מה שעדיין לא בא מן ההיתר, ובשביל כך רק באיסור חדש אפשר לבא מצד עשה דוחה ל"ת אבל לא בשאר האיסורים508ראה מה שכתב הגאון המחבר בספרו דרך הקודש שמעתתא א פרק ב לחקור באיסור חדש אם הוא איסור עולמי רק שהעומר מתירו, או שהוא איסור עד שעת הבאת העומר..
7
ח׳[ועי' מה שכתבנו באות י"ב בההבדל שבין ט"ו נשים הפוטרות צרותיהן ובין אשת איש, אך כמובן שאין בזה סתירה, דס"ס עריות של קורבה אי אפשר לכלול לגמרי בסוג של "איסור דבר אחר גרם לו", אך מאידך גיסא ג"כ יש הבדל ביניהם ובין האיסורים שהמה בכלל "איסור גופו גרם לו", באופן שס"ס אפשר להגיד כי באיסורים מסוג האחרון אין בכלל הדין של עשה דוחה ל"ת].
8