המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו כ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 22

א׳ונשוב לההבדל בין עיקור לבין גלוי, הנה הנחנו דחכם עוקר הנדר מעיקרו, זהו לא בבחינת גלוי, שאיגלאי מלתא למפרע שלא חל כלל הנדר, אלא בבחינת עיקור, שזאת אומרת, שהדבר כן היה, אלא שנתעקר.

ב׳ובתור דוגמא מספיקה להבדל שבין שתי הבחינות האלה די אם נביא בזה את הר"ן בנדרים (פ"ז ע"א) שכתב "ומהא שמעינן, שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בכל כרחו ואינו יכול לעכב, אע"פ שיכול לשאול על נדרו, כיון דהשתא מיהא לא איתשל, מיהו היכי דאיתשל חייבים לשלם, דכיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הויין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם". הרשב"א, "ואני מסתפק בזה, לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו, ואע"פ שהאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל, שאינו מוצא שאלה בהפקר".

ג׳ובכאן אנו רואים באופן בולט את ההבדל אם אנו מפרשים את הגדר חכם עוקר את הנדר מעיקרו בתור איגלאי מלתא למפרע, שלפ"ז בודאי צדק הרשב"א⁵¹⁶להגאון המחבר ההפקר הוא מסובב מהנדר, ועל כן הוא מוכיח שאם היינו אומרים שהוא אגלאי מלתא למפרע על כרחך שכשבטל הנדר בטל גם ההפקר. אולם אפשר לבאר שאדם העושה נדר יש כאן ב' מעשים נפרדים נדר והפקר, ואין ההפקר תלוי כלל בנדר, אשר על כן גם אם אנו אומרים שהשאלה היא כמו גילוי מלתא שלא היה כאן נדר, מכל מקום לא הועילה העקירה לענין ההפקר אשר הוא מעשה שאינו תלוי בזה, וכך ביאר הקהלות יעקב נדרים סימן לב וסימן מב, עיי"ש שלדעתו מחלוקת הרשב"א והר"ן היא אם איסורי הנאה הוו הפקר, דלהרשב"א הטעם שהוי הפקר הוא מדין איסור הנאה, ועל כן בטל הנדר בטל ההפקר, אבל הר"ן ס"ל שאיסוה"נ לא הוו הפקר, ומה דנדר הוי הפקר הוא דבר אחר. ויעויין שערי יושר שער ה פכ"ג, שמתחילה נקט שהוא שני ענינים והקשה על זה דמכיון שחל הנדר והוי איסור הנאה שוב הוי אינו ברשותו ולא מצי להפקיר, וליכא למימר שמפקיר קודם דא"כ לא היה חל הנדר וגם ליכא ליישב שדוקא הכא שאחר כך נשאל על הנדר ואגלאי מלתא למפרע דהוי ברשותו לפיכך חל הנדר, דלענין אינו ברשותו לא מהני השאלה. ועל כן יישב דההפקר הוא תוצאה של הנדר, ומה דלא מהני שאלה על זה, הוא שדוקא במקום שהתוצאה היא ממילא וכמו אם היה הטעם משום איסורי הנאה (והוא מסובב ממסובב אחר) מהני שאלה על הנדר וממילא על ההפקר, אבל כאן אין הוא תוצאה של האיסור הנאה בנדר, אלא תוצאה של אמרי פיו, דהיינו שאע"פ שכל איסורי הנאה הם שלו לדעת הר"ן מכל מקום כאן שהוא עצמו האוסר הרי מוציאו מרשותו (ומסיבה אחת נעשים ב' מסובבים), וכיון דלענין הוצאה מרשותו לא מהני שאלה וכמו שלא מהני שאלה בכל הפקר דעל זה לא מצינו פרשת שאלה, עיי"ש. וע"ע מחנה אפרים זכיה סי' ד., ובין אם נפרשו בתור עקור דאם רק עוקר את מה שכבר מתקיים, וכיון באוסר הנאת פירותיו על עצמו, נסתעף כבר מדין הנדר גם דין ממוני, שזהו ההפקר, הנה לחכם יש רק כח לעקור נדר ולא לבטל דין ממוני⁵¹⁷לפי הגדר הזה יש מקום למה שכתבו האחרונים אמאי לא מהני שאלה אחר שהגיע ליד גזבר וכתבו (שו"ת הרי בשמים ח"א סי' נה, הלכה רבה אה"ע ח"ב הלכה קיט) ע"פ דברי הר"ן דלענין ממון לא מהני שאלה, וכיון שזכה הגזבר לא מהני השאלה להפקיע ממון ההקדש. אולם לפמש"נ לעיל מהקה"י והשערי יושר, יש לחלק בין נדר להקדש, שדוקא נדר הוו שני ענינים נפרדים ולפיכך לא מהני שאלה על האיסור לבטל דין הממון, משא"כ בהקדש אין האיסור פעולה נפרדת מהממון, אלא שההקדש הוא הפועל לענין הממון והאיסור (ובפרט למש"כ האחרונים שבבד"ה קודם הוי ממון הקדש ואח"כ הוי איסור, ואכמ"ל), ועל זה מהני שאלה ככל נדרים. אמנם יעויין בנודע ביהודה תנינא יו"ד סי' קיד שמבואר מדבריו שבכל תרומה והקדש מלבד מעשה זה איכא גם מעשה הפקר על ידי שמסיח דעתו ומתייאש ממנו, ועל זה מהני סברת הר"ן (עיי"ש בנוב"י אמאי לא מקרי הפקר רק לעניים)..

ד׳ויש ג"כ לומר ששניהם סוברים שזהו רק בבחינת עקירה ולא בבחינת גלוי, אבל סוף סוף אין כאן הבדל זמני, זאת אומרת, שאין אנו אומרים שאיזה רגע היה הנדר בתקפו, ורק אחרי כך נתעקר, ובדין ודאי נחשב כאילו לא היה קיים אף רגע, אלא שיש בזה הבדל עיוני, שבעוד שבכ"מ שאנו אומרים איגלאי מלתא למפרע אנו מציירים לעצמנו כאילו היה הדבר ונעקר בבת אחת, ממילא נופלת בזה גופא מחלוקת, אם נימא דכיון דבבת אחת נעשית העקירה אי אפשר להגיד שלרגע נעשה הפקר, וזהי סברת הרשב"א, או דכיון דס"ס אנו מציירים את הדבר כאילו ישנו ונעקר, אע"פ, שכאמור, שניהם באו בבת אחת בזמן, אבל ס"ס כיון שע"י התהוות הדבר קשורות גם ההסתעפות, שבמקרה דידן זהו ההפקר המסתעף מהנדר, וע"ז כבר אין הגדר עקירה כנ"ל, ומחלוקת הרשב"א והר"ן כאן הוא מעין אותה מחלוקת שבין הרא"ש והר"ן לענין עד המסייע פוטר משבועה כמו שהבאנו מקודם⁵¹⁸באות ו. ועיין בדומה לזה מה שכתב הגאון המחבר להלן מדה ז אות יז ואות כה. וע"ע לעיל מדה ג אות יב..