המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו כ״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 26
א׳בב"ק (ל"ג ע"א) "שני שורים תמים שחבלו זה את זה משלמין במותר חצי נזק, מועדין - משלמין במותר נזק שלם, אחד תם ואחד מועד, מועד בתם משלם במותר נזק שלם, תם במועד משלם במותר חצי נזק", ועי' בנמ"י ובש"מ שהקשו "שכולה משנה שאינה צריכה דפשיטא דלא ישלם אלא במותר? וי"ל דאתי לאשמעינן, שאף קודם העמדה בדין לא מחייב זה בזה אלא במותר, ונ"מ לר"ע, דאמר יוחלט השור לניזק, ואם הקדישו מוקדש, והשתא סלקא דעתך, דאם הקדיש כל אחד שורו של חברו כנגד כל חצי נזקו שיהא קדוש, קמ"ל דלא יהא קדוש חלקו כנגד חצי המותר, ואפילו לר' ישמעאל נמי נ"מ, כגון אם אבד אחד מהם, שלא יאמרו הבעלים של אותו השור שנאבד אגבה כל ח"נ שלי משור שלך ואתה תפסיד נזקך".
1
ב׳ואח"כ במשנה "אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם, תם במועד משלם במותר חצי נזק", ובנמ"י שם, דגם בזה שהרבותא היא, דהמועד צריך לשלם רק את המותר מההיזק של תם, ואם התם הזיק בחמשים והמועד מאה צריך לשלם בעל המועד רק נ' ולא ע"ה, וגם בשני מועדים שחבלו זה בזה אומר שם בש"מ דאיכא נפקותא למאי דקי"ל דבעינן מיתה והעמדה בדין שוין כאחד, ואם הפקיר אחד מהם שורו קודם העמדה בדין שלא יאמר לאידך שלם לי כל הנזק ואני פטור שהפקרתי שורי קודם העמדה בדין, אלא מצי למימר אידך איני חייב אלא המותר".
2
ג׳וכל אלו הדברים הולכים לשיטה אחת, דאין הגדר בזה שאנו מנכים חיוב כנגד חיוב, אלא דמה שהוא זה לעומת זה לא הועמד כלל חיוב לא על זה ולא על זה, ובשביל כך אף אם אחד מהם מצד איזה מקרה שהוא הוא נפטר מצד החוב כשהוא לעצמו, למשל אם נאבד השור בתם, או הפקיר השור במועד, או בכלל מצד שהשור הוא תם, בכ"ז לא יוכל לתבוע מהשני, שזאת אומרת, שלא באים בכוון מצד נכוי חיוב כנגד חיוב, אלא נכוי נזק כנגד נזק, ובכן לא הועמד לא על זה ולא ע"ז שום חיוב524בחידושי רעק"א מבואר להדיא להיפוך מדברי הגאון המחבר. דיעויין ברא"ש שם פ"ג סימן ג זה לשונו, פירשו התוספות דכולה משנה כדי נקטא דאין בה שום חידוש. ומתוך פירש"י נ"ל שר"ל שיש חידוש גדול במשנה וזה לשונו במותר שמין מה שהזיקו של זה יותר מנזקו של זה ובאותו מותר שהזיק יותר משלם החצי מועד בתם משלם במותר, כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם. ומה שהוצרך לפרש מועד בתם וכו' כבר פירש לנו פירושו של במותר אלא דקדק בלשונו אם הוא הזיק בו יותר משהזיקו תם לומר לך שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו כגון אם חבל מועד בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים קמ"ל שאין משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם. וסברתו משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא במותר כו'. והתוס' לא הסכימו על זה כיון שפירשו דמשנה שאין צריכה היא, עכ"ל הרא"ש.
ובחידושי רעק"א הביא את התוי"ט בשם הנמוק"י דאם האחד אינו שוה כ"כ אינו מנכה לו אלא מה שיוכל לגבות מגופו. וכתב ע"ז הרעק"א וז"ל, לענ"ד דברי הנ"י אלו רק לשיטתו שכתב אח"כ גבי תם במועד דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו וזהו רק מנכין ממה שהזיק המועד אותו, וכדדייק הרא"ש מדברי התוס', מש"ה היה נראה דמה שאינו יכול לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהיזקו שהזיק אידך לו, וכן פסקי' בש"ע סי' תג. אבל למה דהביא התוי"ט מיד בסמוך דברי הרא"ש דדייק מלשון רש"י דכל הנזק שהזיק התם למועד חשבינן לנכות ממה שהזיק המועד להתם, והטעם משום שהתחילו יחד אין כאן חבלה אלא במותר, ממילא ה"נ דאף מה שאינו יכול לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה אלא במותר, דתחלה מוקמי נזק נגד נזק והמותר הוא דנקרא חבלה (וגם בשני תמים הדין כן) וא"כ לא הו"ל להתוי"ט להעתיק בתחילה דברי נ"י בסתמא ואח"כ דברי הרא"ש הנ"ל. עכ"ל של הרעק"א.
ובאמת בנמוקי יוסף עצמו מבואר בריש דבריו שהוא סברא של ניכוי ולא שאין כאן נזק, דבתירוץ הראשון כתב שחידוש המשנה הוא שלא נימא שכל אחד מהניזקין יגבה וישתלם ממיטב, קמ"ל דלא אמרינן הכי דזהו מיטב שלו שיעמוד בחלקו, ואם הסברא היתה שאין כאן חבלה לא היה מקום לקושיא ולא לתירוץ. ועיין מה שכתב הגאון המחבר להלן מדה ט אות לה..
ובחידושי רעק"א הביא את התוי"ט בשם הנמוק"י דאם האחד אינו שוה כ"כ אינו מנכה לו אלא מה שיוכל לגבות מגופו. וכתב ע"ז הרעק"א וז"ל, לענ"ד דברי הנ"י אלו רק לשיטתו שכתב אח"כ גבי תם במועד דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו וזהו רק מנכין ממה שהזיק המועד אותו, וכדדייק הרא"ש מדברי התוס', מש"ה היה נראה דמה שאינו יכול לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהיזקו שהזיק אידך לו, וכן פסקי' בש"ע סי' תג. אבל למה דהביא התוי"ט מיד בסמוך דברי הרא"ש דדייק מלשון רש"י דכל הנזק שהזיק התם למועד חשבינן לנכות ממה שהזיק המועד להתם, והטעם משום שהתחילו יחד אין כאן חבלה אלא במותר, ממילא ה"נ דאף מה שאינו יכול לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה אלא במותר, דתחלה מוקמי נזק נגד נזק והמותר הוא דנקרא חבלה (וגם בשני תמים הדין כן) וא"כ לא הו"ל להתוי"ט להעתיק בתחילה דברי נ"י בסתמא ואח"כ דברי הרא"ש הנ"ל. עכ"ל של הרעק"א.
ובאמת בנמוקי יוסף עצמו מבואר בריש דבריו שהוא סברא של ניכוי ולא שאין כאן נזק, דבתירוץ הראשון כתב שחידוש המשנה הוא שלא נימא שכל אחד מהניזקין יגבה וישתלם ממיטב, קמ"ל דלא אמרינן הכי דזהו מיטב שלו שיעמוד בחלקו, ואם הסברא היתה שאין כאן חבלה לא היה מקום לקושיא ולא לתירוץ. ועיין מה שכתב הגאון המחבר להלן מדה ט אות לה..
3
ד׳וגם זה נכנס בכלל של שתי סבות המתנגדות זו לזו, כלומר, דכשחבלו זה בזה, הנה נגד החבלה האחת שגורמת חיוב באה החבלה השניה שגורמת פטור, אבל כשהן, הסבות, באות בבת אחת לא הועמד כלל חיוב מעיקרו, הנה הפטור בזה הוא לא מצד שמנכין חיוב כנגד חיוב, אלא דהופקע החיוב מעיקרו.
4