המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו ג׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 3
א׳אכן הצד השוה שבכולם, שאינם מכוונים נגד הסבה אלא נגד המסובב, כמו למשל, בטומאה בצבור שבין אם אנו אומרים שדחויה היא בצבור ובין אם אנו אומרים שהותרה היא בצבור, הנה סבת הטומאה בודאי שלא נסתלקה, והמחלוקת היא רק בטעמו של דבר שהסבה אינה מביאה את המסובב למנוע את העבודה הצבורית, אם זהו מטעם דחיה או מטעם היתר וכן לענין עשה דוחה ל"ת וכדומה446הגאון המחבר הדגיש כאן 'שסיבת הטומאה בודאי שלא נסתלקה'. והן אמת שכדבריו כן הוא, אולם יש לדון בכאן נדון אחר והוא, האם הטומאה מהווה כעת סיבה לאיסור עבודה בטומאה (והלא גם באשת אח דלקמיה הרי אשת אח יש כאן אלא שאין היא סיבה לאיסור אשת אח לפי הגדרת הגאון המחבר). ולפי זה עפ"י מה שכתב הקובה"ע שמובא להלן בהערות שיש ב' מיני הותרה א. הותרה כדין דבר שיצא מכללו וכמו חלב חיה ולא נאמר כלל איסור במקום זה. ב. שהמצוה הוא סיבה להיתר והיינו שיש סיבה לאיסור אך דהמצוה מתירתו בכל שעה. ויש לדון א"כ מהו גדר הותרה גבי טומאה בצבור. ובתוס' מנחות טו, א דטומאה הותרה בציבור לא מהני להתיר הבשר באכילה אפילו הוא טהור, (ועיין טה"ק זבחים טז, א שחילק בזה בין מ"ד הותרה או דחויה. ויעויין רמב"ם מעה"ק פ"י הכ"ג וכס"מ שאינו חולק על התוס'. אך ראה או"ש בהשמטות בסוף עבודה ובכתבי הגרי"ז מנחות שם וגרי"ז עה"ת פ' בהעלותך שהרמב"ם חולק על התוס'). ועיין מהרש"ל יבמות לג, א שנפק"מ בין מ"ד הותרה לדחויה היא לענין איסור חל על איסור (וראה אחיעזר ח"א סי' ג ושיעורי ר' שמואל יבמות שם), וראה אג"מ או"ח ח"ד סי' פט, שאף ללישנא בתרא שהותרה לגמרי יהיה אסור להטמא כדי להקריב בטומאה..
1
ב׳ובזה יובן לנו הסבר הדברים בתירוץ הקושיא של התוס' בסוגיא ד"עליה" ביבמות אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אי לא, שהקשו, דאמאי לא נילף ממצות יבום גופא שיש בזה ל"ת שיש בו כרת, הל"ת של אשת אח? אכן, לדברינו הנ"ל כבר התירוץ מובן מאליו, כי לא רק שאין זה בסוג דחוי אך אין זה ג"כ בסוג היתר, דכאמור היסוד גם לדחוי וגם להיתר הוא שיש שתי סבות המתנגדות זו לזו, אז אחת מהסבות הללו או שדוחה את המסובב מהסבה השניה או שמסלקת את המסובב הנ"ל לגמרי. נקח, למשל, יבום של אחות אשה אפילו אם נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, הנה יש כאן שתי סבות המתנגדות זו לזו, אשת אח בלי בנים זו היא סבה למצוה, מצות יבום, אחות אשה זו היא סבה לאיסור, ואם אנו באים בזה מצד דחוי, אין זאת אומרת, שאין הסבה לאיסור, דהלא אי אפשר להכחיש את המציאות. אלא שהסבה של המצוה מתגברת על הסבה של האיסור לדחות את המסובב ממנה, אבל במצות יבום גופא, הלא אין כלל שתי סבות המתנגדות זו לזו, אלא אדרבא רק סבה אחת המתחלפת גם לאיסור וגם למצוה, כלומר, שכשם שאשת אח עם בנים היא סבה לאיסור, כך אשת אח בלי בנים היא סבה למצוה447בתוס' יבמות שם תירצו שאין ללמוד דין עדל"ת מיבום משום דמצוותו בכך, וכן כתב שם בדף ה, א לענין כלאים בבגדי כהונה. ולכאורה היה מקום לומר שזה גופא כוונת התוס' כתירוץ הגאון המחבר שבמקום שכך היא המצוה לא נאמר כלל הלאו, ראה יד רמ"ה סנהדרין נג, ב שכתב כן להדיא. אך עיין בקובץ הערות סי' ט סק"א שאין כוונת התוס' 'דמצוותו בכך' שהוא בגדר הותרה, שלהדיא אמרו התוס' שם דדין בגד"כ הוא מטעם עדל"ת. ואמנם הביא הקובה"ע את דברי הרמ"ה בסנהדרין נג, א שיישב ג"כ את קושית התוס' ומלשונו אכן משמע שיבום הוא הותרה בשונה משאר עדל"ת, וכן דייק מדברי הרמב"ן בתורת האדם לענין דחיית מת מצוה טומאת כהונה. עיי"ש שהביא מהרמב"ן שבת קלג, א שביאר דעת ר"ת שגם כלאים בציצית הוי הותרה ולא דחויה (וראה שם לעיל מיניה שלראב"ד ניתן לחלק בזה, ויישב קושית השאג"א סי' ל שתמה בזה על הראב"ד). והנה מכל מקום למדים לדין עדל"ת מכלאים בציצית, ועיי"ש בקובה"ע שתרי מיני הותרה ישנם. א. הותרה של יוצא מן הכלל דבכה"ג אינו ענין כלל לדחיה עיי"ש שבכה"ג לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, דהוי כמו אשת איש שנתגרשה שפקעה סיבת האיסור (ובעיקר הענין עיין יפה מראה לירושלמי נדרים פ"ג ה"ב, שו"ת מהר"ם אלשקר סי' קב בשם הגאונים). ב. היכא שהמצוה היא המתירה שאע"פ שהוא בגדר הותרה, מכל מקום סיבת האיסור קיימת אלא שהיא מתירה את האיסור בכל שעה. עיי"ש באריכות. (ועיי"ש סי' ג סק"ד שע"כ דביבום סיבת האיסור נשארה דאל"ה לא שייך לומר הואיל ואשתרי ואשתרי). וע"כ אף שהוא בגדר הותרה ניתן למילף מיניה כיון שמצד סיבת האיסור אין חילוק ובשניהם הסיבה לאיסור קיימת. ועיין לעיל גדר דחויה לפי זה.
ובמה שהוכיח הקובה"ע מדברי התוס' דכלאים בבגדי כהונה הם מדין עדל"ת ואפ"ה כתבו התוס' שמצותו בכך, חזינן דלאו מגדר הותרה הם. הנה לפי הגדרת הגאון המחבר יש לחלק בין כלאים בבגדי כהונה ליבום אשת אח, דכלאים בבגדי כהונה סוף סוף אין הכלאים סיבה למצות בגדי כהונה, אלא שמצות בגדי כהונה להיעשות בכלאים, מה שאין כן ביבום עצם מה שהיא אשת אח זה גופא מה שהוא סיבה למצות יבום. ועיין מה שנכתב בהערות למדה ג אות כג שאולי הכלאים היינו תערובת הצמר והפשתים הם מה שגורמים 'לכבוד ותפארת' ושפיר הם הסיבה למצוה, וצ"ע.
ולעצם דברי הגאון המחבר שאותה הסיבה משמשת הן לאיסור והן למצוה, יעויין בספרו דרכי משה דרכי הקנינים שמעתתא ז פרק א, שאין הגדר דבמקום מצוה ליכא איסור אשת אח, אלא דבמקום זיקה ליכא איסור אשת אח, וגדרם של דברים שכל שיש סיבה לאישות החי על ידי זיקה דוחה היא את האיסור הבא כתוצאה מאישות המת. וכתב שלפי זה במקום שלא נוכל לומר שיחול זיקת אישות החי אף על פי שיש לנו סיבה למצות יבום, בכה"ג יחול אשת אח, והדברים יבוארו להלן באות ה ובהערות, עיי"ש..
ובמה שהוכיח הקובה"ע מדברי התוס' דכלאים בבגדי כהונה הם מדין עדל"ת ואפ"ה כתבו התוס' שמצותו בכך, חזינן דלאו מגדר הותרה הם. הנה לפי הגדרת הגאון המחבר יש לחלק בין כלאים בבגדי כהונה ליבום אשת אח, דכלאים בבגדי כהונה סוף סוף אין הכלאים סיבה למצות בגדי כהונה, אלא שמצות בגדי כהונה להיעשות בכלאים, מה שאין כן ביבום עצם מה שהיא אשת אח זה גופא מה שהוא סיבה למצות יבום. ועיין מה שנכתב בהערות למדה ג אות כג שאולי הכלאים היינו תערובת הצמר והפשתים הם מה שגורמים 'לכבוד ותפארת' ושפיר הם הסיבה למצוה, וצ"ע.
ולעצם דברי הגאון המחבר שאותה הסיבה משמשת הן לאיסור והן למצוה, יעויין בספרו דרכי משה דרכי הקנינים שמעתתא ז פרק א, שאין הגדר דבמקום מצוה ליכא איסור אשת אח, אלא דבמקום זיקה ליכא איסור אשת אח, וגדרם של דברים שכל שיש סיבה לאישות החי על ידי זיקה דוחה היא את האיסור הבא כתוצאה מאישות המת. וכתב שלפי זה במקום שלא נוכל לומר שיחול זיקת אישות החי אף על פי שיש לנו סיבה למצות יבום, בכה"ג יחול אשת אח, והדברים יבוארו להלן באות ה ובהערות, עיי"ש..
2