המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 8

א׳ואמנם בעצם ההנחה הנ"ל דאונס איננו שולל לגמרי את סבת החיוב אלא שמביא לעומת זה סבה פטורית, יש לכאורה לומר שאין זו הנחה מוסכמת לכולי עלמא, ובמחלוקת רב ושמואל היא שנויה בב"ק (מ' ע"ב) דעל הא דאמרינן שם "שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגחוהו אחרים, איבעיא להו, מהו לגבי מזבח? רב אמר כשר ושמואל אמר פסול, רב אמר כשר, אנוס הוא, ושמואל אמר פסול, הרי נעבדה בו עברה", ולכאורה משמע דבזה היא המחלוקת, דרב סובר דמעשה באונס לא נחשב כלל למעשה, ולכן, אף במקום שאין אנו דנים בעניני חיוב ופטור, כמו לענין שור נגח לגבי מזבח שלא החיוב שבזה פוסלו לגבי מזבח, אלא מעשה הנגיחה כשהוא לעצמו פוסלו, נמי אפשר לנו להוציא אונס מן הכלל הזה ושמואל סובר, כפי הנחתנו הנ"ל, שאונס הוא רק סבה פטורית, אבל עצם המעשה בתקפו עומד, ובכאן שאין אנו מדברים לענין חיוב ופטור, אלא לענין פסול והכשר לגבי מזבח, אין לנו נ"מ בין אונס ובין רצון.

ב׳ובאופן שכזה היה יוצא, דלרב באונס אין כלל סבה חיובית במציאות, ולא כמו שאמרנו מקודם, שהאונס הוא רק סבה נגדית לפטור.

ג׳ומכיון דהלכה כרב, כמבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות איסורי מזבח (הלכה ג'), הרי דבאונס אין כלל סבה המחייבת.

ד׳אולם בודאי שראיה גמורה אין מזה, דאפשר דסברת רב ג"כ מיוסדה רק על הכלל של אונס רחמנא פטריה, שלדידיה המושג בזה הוא, שבאונס אע"פ שאי אפשר להכחיש שהמעשה נעשה, אבל באופן שכזה אין המעשה מתיחס אל העושה וממילא הוא פטור⁴⁶²הגדרה זו של אונס, שהמעשה אינו מיוחס אל העושה, נמצאת כבר בשו"ת חמדת שלמה או"ח סי' לח הו"ד בקובץ שיעורים כתובות אות ט-י וכתב שם שהוא מחלוקת הראשונים (וראה דרו"ח לרע"א על קלב"מ בעבירה באונס). וע"ע בית האוצר אות אל"ף כלל כד ד"ה ודע, שפת הנחל דרוש יא, חידושי הגר"ש שקאפ כתובות במילואים סימן נ, ברכת שמואל נדרים סימן יב סק"ב., וזה שייך ממילא גם בשור אצטדין, דס"ס הפסול בזה לגבי מזבח הוא מה שהשור הוא שור נגח ובאונס לא נקרא כלל שור נגח, ובאופן שכזה אפשר שוב לומר דהאונס רק שולל את הסבה החיובית, אבל לא הוי בבחינת העדר הסבה החיובית לגמרי⁴⁶³עיי"ש בחמדת שלמה שהוכיח דין זה מהא דאמרינן בע"ז נד, ב דנעבד באונס מותר וחזינן דהוי כנעשה מאליו. ובחידושי הגר"ש שקאפ שם ביאר באופן אחר דבנעבד תלוי אם איכא על זה שם עבודת עכו"ם ובאונס לא מקרי עבודת עכו"ם עיי"ש שנתקשה בטעמו של רבא הסובר דהיכא שמחוייב למסור את נפשו הבהמה נאסרת ומה תלוי זה בזה. ובחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות ע"ז כתב ליישב דחלוק דין ע"ז מדין נעבד, דהחפצא דע"ז תלוי רק בעצם העבודה וגם באונס מקרי עבודה, משא"כ דין נעבד לגבוה תלוי בעבירה ובאונס לא מקרי עבירה (ולפי"ז רבא דס"ל דמצוה למסור את נפשו שוב הוי מעשה עבירה (ואפשר דמחלוקת ר"ז ורבא שם אם הדין דיהרג ואל יעבור הוא דהאיסור ע"ז לא נדחה או דהוא רק דין בקידוש השם). והנה לדברי הגר"ש שקאפ מבואר שלא כסברת החמדת שלמה, אלא דבאונס הרי זה חסרון ב'שם המעשה'. אולם לדברי הגרי"ז אפשר שהוא הסבר גופא בדברי החמדת שלמה שאין כוונתו שבאונס לא מקרי כלל בעל המעשה (והא יש מהראשונים דסבירי דאדם המזיק אפילו באונס גמור חייב). אלא שבכל מעשה יש לדון מצד מעשה גופו ומצד ה'אדם' וכשאנו באים לדון אם עשה 'עבירה' האונס מנתק את היחס שבין המעשה מה'אדם' שבו, ודו"ק. וע"ע עונג יו"ט סי' קכא ובספר הזכרון להגר"ש רוזובסקי סימן סה ענף א..

ה׳אבל כיון שזהו רק בבחינת שולל ולא בבחינת העדר כנ"ל, שוב במקום שהמעשה הוא ודאי והאונס הוא ספק, נכנס זה בכלל של אין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל.

ו׳ויוצא מתוך כך, שהמחלוקת של רב ושמואל הוא בזה, דלרב האונס מנתק את היחס שבין המעשה ובין העושה, וממילא זה שייך אף בשור האיצטדין כנ"ל, ולשמואל, אין זה מן השם ולעולם גם באונס מתיחס המעשה אל הועשה, אלא שהאונס הוא סבה חדשה לפטור כמו פרעון ומחילה למשל, שבודאי אינם שוללים את סבת החיוב. וממילא, זה לא שייך רק במקום שאנו דנים לעניני חיוב ופטור, אבל אין לזה שייכות לעניני הכשר ופסול לגבי מזבח כנ"ל⁴⁶⁴ביאור זה במחלוקת האמוראים לענין שור האצטדין כבר נכתב בשפת הנחל שם ובית האוצר שם, וע"ע זרע אברהם סי' טו סקי"ח, חי' הגרז"ר בענגיס סי' כב אות ד, חי' הרי"ז הלוי נזקי ממון פ"ו ה"ה..