המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו ט׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 9
א׳וראיתי לאחד מן האחרונים465כוונתו לבית האוצר שם. שרוצה לחדש, דלשמואל הנ"ל יהיה נ"מ גם לענין מצוה הבאה בעברה, שאפילו אם העברה תהי' נעשית באונס נמי לא יקיים את המצוה כבכל מצוה הבאה בעברה466בענין מצוה הבאה בעבירה כשהעבירה נעשית באונס עיין שו"ת רדב"ז ח"ז סי' ב והביא דבריו המהריט"א בכורות פ"ח אות סה ליישב הא דבממזר מקיים פר"ו דמיירי כשבא באונס ולכך ל"ה מצוה הבאה בעבירה. וכ"כ בערוך לנר סוכה שם, שו"ת תורת חסד או"ח סי' נח. וראה מש"כ הג"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן בספרו דגן שמים חידושי פסחים עמ' ח ובספרו תירוש ויצהר סי' טו, שהנה התוס' סוכה לה, א הקשו אמאי צריך קרא שיוצאין במצה של טבל תיפו"ל מצד מצוה הבאה בעבירה, והקשה רצ"ה ברלין אמאי לא משני דמיירי כשכפאוהו (ועיין בפר"י דלהלן), ויישב האדמו"ר מקאצק דכל כפיה למצוה מהני כיון דנפש הישראלי חפצה בזה, משא"כ הכא דאיכא עבירה שוב ליכא רצון גם על המצוה (ב'סיני' כרך מו הובא תירוץ זה בשם הג"ר אליהו רגולר) . ועיין מנחת חינוך מצוה י אות ב שכתב כן לענין פקוח נפש (וראה להלן שחלוק פקוח נפש מאונס).
אכן בשו"ת פרי יצחק סי' מב נוקט בפשיטות להיפך, ובשדי חמד מערכת מ"ם כלל עז (מצוה הבאה בעבירה) אות ט הסכים עמו וביאר את דבריו, דגם באונס מקרי מעשה עבירה אלא שאין נענש על זה, ולענין מצוה הבאה בעבירה אנו דנים את המעשה., וכן לענין מה ששנו בברכות (נ"ג ע"א) דנר שהודלק בשבת אסור לברך עליו במוצש"ק מפני שנעבדה בו עברה יהיה הדין גם בהודלק באונס.
אכן בשו"ת פרי יצחק סי' מב נוקט בפשיטות להיפך, ובשדי חמד מערכת מ"ם כלל עז (מצוה הבאה בעבירה) אות ט הסכים עמו וביאר את דבריו, דגם באונס מקרי מעשה עבירה אלא שאין נענש על זה, ולענין מצוה הבאה בעבירה אנו דנים את המעשה., וכן לענין מה ששנו בברכות (נ"ג ע"א) דנר שהודלק בשבת אסור לברך עליו במוצש"ק מפני שנעבדה בו עברה יהיה הדין גם בהודלק באונס.
1
ב׳אבל באמת אין לזה שחר, ומי שמדמה את הדברים הללו לא שם לב להבדיל בין מעשה העברה ובין האיסור שבעברה, דבודאי גם לשמואל, כיון דאונס רחמנא פטריה ממילא, מי שעבר עברה באונס לא עבר איסור, מפני שהאיסור זהו כבר בבחינת חיוב ופטור, וע"ז שייך בודאי הגדר אונס, אלא במקום שלא האיסור גורם, אלא המעשה, מעשה העברה, גורם, שם אין להבדיל בין רצון לאונס, כמו, למשל, בשור האיצטדין, דבשור לא שייך לא חיוב ולא איסור, אלא רק מעשה העברה כשהוא לעצמו כנ"ל467אם בשור שייך חיוב ועונש, עיין רמב"ן עה"ת בראשית ט, ה עה"פ מיד כל חיה אדרשנו שהחיה נתבעת אם הורגת אדם, והאריכו האחרונים בזה היאך שייך עונש בבע"ח והביאו גם דמצינו עונש בדוממים, עיין בכל זה: עטרת חכמים ב"ק מא, ב, כובע ישועה ב"ק מד ב, כלי חמדה יתרו עמ' 210, בית האוצר ח"א סי' נה, זכר יצחק ח"ב סי' מא., משא"כ לענין מ"ע הבאה בעברה, שבודאי שם המכוון הוא האיסור שבעברה דזיל בתר טעמא, שהוא מצד ש"אין זה מברך אלא מנאץ"468סברא זו דאין זה מברך אלא מנאץ נאמרה בב"ק צד, א לענין ברכה באוכל דבר איסור, ועיי"ש הטעם דחשיב כמצוה הבאה בעבירה (וראה בתוס' שלגבי ברכה מקרי מהב"ע אף שקנאהו בשינוי), אבל לא מצינו שהסברא דלא מהני מצוה הבאה בעבירה היא מצד דהוי כניאוץ, ועכ"פ גם הגאון המחבר יודה לכאורה שגם לסוברים דבשוגג לא מקרי מנאץ מ"מ בעבירה בשוגג מקרי מצוה הבאה בעבירה (וכן ס"ל לאחרונים עיין שו"ת חמדת שלמה סי' כט, פרי יצחק שם, שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רצה, שנות חיים למהרש"ק סי' רנז, אך יעויין שו"ת מראה יחזקאל סי' מ, וכן נקטו האחרונים בשיטת ר"ת עיין חת"ס לסוכה ל, א ומהר"ם שיק שם ואמרי בינה ח"ד בענין מהב"ע), ומשום שאין הגדרים שוים דאין זה הכרח דמצוה הבאה בעבירה הוא בעושה ואפשר שהוא במעשה ולפי זה גם אם לא ניחס את המעשה אל העושה עכ"פ מעשה עבירה הוא זה והוי מצוה הבאה בעבירה. ואולם יעויין במהרי"ט אלגאזי שם שדימה הדברים, ואכמ"ל., בודאי באונס, כיון שס"ס אונס רחמנא פטריה לא נחשב זה למ"ע הבאה בעברה, וכן לענין נר שהודלק בשבת, כיון דאמרינן שם להדיא "אור של חיה ושל חולה מברכין עליו" ואנו רואים מזה דאין אנו מביטים על עצם המעשה של העברה אלא על האיסור שבעברה, בודאי גם לשמואל, כיון דאונס רחמנא פטריה יהיה מותר להבדיל ע"ז במוצש"ק469צ"ע דהא להדיא שם ברש"י דנר שלא שבת ממלאכת עבירה, היינו נר שעשה עכו"ם מלאכה לאורו, והא לעכו"ם אינו איסור ואדרבה היתר גמור הוא, וחזינן שאנו באים כאן מצד מעשה העבירה ואם כי לעכו"ם מותר לחלל שבת עכ"פ מקרי מעשה עבירה דחילול שבת (עיין אתוון דאורייתא סי' כא שהוכיח מכאן שאיסורי שבת איסורי חפצא הן, ואכמ"ל). ונראה דאונס שאני מפקוח נפש דפקוח נפש אינו מוגדר אפילו מעשה עבירה (הן לצד דהותרה והן לצד דדחויה, ואין שייכות לזה שהנדון כאן הוא מצד הפועל ולא מצד הפעולה, ודו"ק), עיין בחידושי הגר"ש שקאפ כתובות שם סי' נ שדן בחילוק בין אונס לפקוח נפש. מאידך מצינו שאונס חמור מפקוח נפש שפקוח נפש מוגדר כרצון ואונס אינו מוגדר כרצון, עיין או"ח סי' רד ומשנ"ב ס"ק מו-מח לענין חיוב ברכה באכילת איסור, ועיין ישועות ישראל סי' כא שמחלק בין מכניס עצמו לאונס למכניס עצמו לפקו"נ, וראה חלקת יואב דיני אונס ענף ה שחולק (וע"ע קבא דקשיתא קושיא א, אבנ"ז אה"ע סי' רמד סק"ב וסי' רמה, כלי חמדה פרשת בהר לקח טוב כלל ו, קה"י שבת סי' טו), ולענין עונש על ג"ע דאיתא ברמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"ד שאינו נענש אם היה אנוס כתבו האחרונים שחלוק אונס מפקו"נ עיי"ש ברמב"ם ה"ו, ראה: מנ"ח מצוה רצו סק"ג, או"ש על הרמב"ם שם, ברכת שמואל כתובות סי' ז סק"ד ובסי' ט, קוב"ש כתובות אות ח, אהא"ז חובל ומזיק פ"ח ה"ד. וההבדל בשניהם יסודו אחד, דבאונס ההיתר הוא מחמת 'ולנערה לא תעשה דבר' שאין המעשה מיוחס לעושה, אבל בפקוח נפש שאינו בא מסיבה חיצונית אך רצון האדם הוא לחיות ולהתרפאות ועל כן הוי כמו רצון כמו שכתבו האחרונים אי אפשר לבוא מטעם היתר זה, ובעינן לילפותא דוחי בהם ומצד ההיתר הזה אין זה אפילו מעשה עבירה (ואינו תלוי בהותרה או דחויה, כמו שלענין עדל"ת לא מקרי מעשה עבירה), דו"ק..
2
ג׳ומביא עוד מהא דיבמות (צ"ג ע"ב) דמבואר שם דגם בניסת עפ"י עדים שמת בעלה ואח"כ נמצא שבעלה חי הולד ממזר אע"פ כשניסת עפ"י עדים היא נחשבת לאנוסה, כמבואר שם, (צ"א ע"א), ויוקשה, כיון דהלכה כרב בשור האיצטדין הנ"ל, ואנו משתמשים במושג אונס אף כשאין הדבר נוגע בחיוב ופטור אלא בכשר ופסול, וג"כ כאן היינו צריכים לומר דהולד כשר מחמת דהיא אנוסה?
3
ד׳אולם לפ"ד אין מזה השגה, דכל טעמיה דרב הוא מפני שבאונס לא מתיחס המעשה אל העושה, אבל כאן מה שהולד ממזר, זהו לא מחמת העושה אלא מחמת המעשה גופא, דס"ס בכ"מ דלא תפסי קדושין דינא הוא דהולד ממזר470כל זה הוא להגדרה דמעשה עבירה באונס מקרי מעשה עבירה, אולם אם לא מקרי מעשה עבירה הדבר תלוי במה שדנו האחרונים אם ממזר תלוי בביאת איסור, עיין הגהת ר"פ לסמ"ק הו"ד במשל"מ הלכות אישות פט"ו ה"ד, ובב"ח ובט"ז יו"ד סי' קצה סקט"ז לענין נתעברה באמבטיה שאין הולד פסול, ונקטו האחרונים בדבריו שהולד ממזר הוא רק בביאת איסור, אמנם אפשר כוונתם לאו מצד הביאה האסורה אלא מצד מעשה הביאה ועל כן כל שלא היה ביאה אין הולד ממזר, ומאידך גיסא גם ביאה בלא איסור יהיה הולד ממזר. ואכן יש אחרונים שהסתפקו או שנקטו שבביאה שאין בה איסור לא יהיה הולד ממזר, עיין עונג יו"ט סי' קכא שהסתפק בהיו שניהם באונס אם הולד ממזר (ושם לגבי חלל בעדל"ת דפסולי כהונה, וראה להלן). וראה חידושי ר' ראובן ב"ב סימן יד שבאומרת ברי ונשאת לאחד מעדיה אין הולד ממזר,
ואולם אין להביא ראיה מהמו"מ בגמ' ריש יבמות דיבום יהני מצד עדל"ת והרי גם אם נימא כפשוטו דעדל"ת הוא דחיה לכאורה פשוט שלא יהיה הולד ממזר, משום שזה ברור דבאופן של עדל"ת אף להצד דדחויה לא מקרי מעשה עבירה אלא אדרבה מעשה מצוה (ראה לעיל לענין פקוח נפש), וכל הנדון כאן הוא רק בנדון אונס, שגם אי נימא שאין העבירה מתיחסת לעושה אך עכ"פ מעשה עבירה יש כאן. (אכן יעויין בעונג יו"ט שם שרצה להוכיח כעי"ז ממה דאין נעשה הבן חלל בעדל"ת דיבום כהן בגרושה וכתב שם שתלוי אם נימא דעדל"ת הוא הותרה או דחויה ולהנ"ל אין זה תלוי זב"ז). ונראה יותר שאפילו לצד שדנו האחרונים (שלא כדברי הגאון המחבר) דבאונס הוי חסרון בעצם מעשה העבירה, מ"מ חלוק הוא מעדל"ת דבעדל"ת אין כאן לתא דעבירה כלל (אף אם הוי דחיה ואף לפי הגדרת הגאון המחבר לעיל שהוא עקירה על הבפועל ולא על הבכח), משא"כ במעשה באונס שמעשה בלא רצון הוא חסרון בהגדרת המעשה אבל אין כאן עקירת העבירה לגמרי. ונמצא שיש לנו כמה דרגות במדה זו של התנגדות בין שתי סיבות. א. אופן בו הוא גילוי מלתא שבכה"ג אין התנגדות כלל וכגון בדוגמת חלב חיה שהביא הקובה"ע, וראה לעיל מש"כ הגאון המחבר במצות יבום. ב. באופן שסיבה אחת עוקרת את עצם הסיבה השניה, ראה לעיל לענין עד המסייע. ג. במקרה בו יש סיבה בכח אך בפועל ישנה דחיה ובזה יש לדון אם הותרה או דחויה. ולעיל האריך הגאון המחבר בפרטים השונים הנוגעים לזה. אך כל זה ביחס לסיבת העבירה אולם בכל המקרים דלעיל אין אנו רואים כאן מעשה עבירה. וייתכן לצרף לזה גם היתר של פקו"נ בשבת ובשאר מצוות (והאחרונים גם חילקו ביניהם ובין איסורי חפצא לאיסורי גברא, ראה להלן אות יא), ולא לדמותו לאונס, וכמו כן בנדון דמלאכת אוכל נפש ביו"ט וכדקמיה. והכלל לכאורה הוא שבכל מקום שהתירה התורה לעבור על איסור מאיזה סיבה שתהיה, אי אפשר לכנות דבר זה כמעשה עבירה. משא"כ בהפטור ד'ולנערה לא תעשה דבר', התם חוץ ממה שפשוט שסיבת האיסור קיימת, הנה גם ברור שיש כאן מעשה עבירה, אלא שהתורה לא חייבה על עבירה באונס, אם מצד שיש נתק בין המעשה לעושה ואם מצד שמעשה שאינו ברצון פחות הוא בחשיבותו ממעשה הנעשה ברצון (ואמנם אפשר שלצד זה כלפי האיסור של התורה אינו נחשב כמעשה כלל), ודו"ק..
ואולם אין להביא ראיה מהמו"מ בגמ' ריש יבמות דיבום יהני מצד עדל"ת והרי גם אם נימא כפשוטו דעדל"ת הוא דחיה לכאורה פשוט שלא יהיה הולד ממזר, משום שזה ברור דבאופן של עדל"ת אף להצד דדחויה לא מקרי מעשה עבירה אלא אדרבה מעשה מצוה (ראה לעיל לענין פקוח נפש), וכל הנדון כאן הוא רק בנדון אונס, שגם אי נימא שאין העבירה מתיחסת לעושה אך עכ"פ מעשה עבירה יש כאן. (אכן יעויין בעונג יו"ט שם שרצה להוכיח כעי"ז ממה דאין נעשה הבן חלל בעדל"ת דיבום כהן בגרושה וכתב שם שתלוי אם נימא דעדל"ת הוא הותרה או דחויה ולהנ"ל אין זה תלוי זב"ז). ונראה יותר שאפילו לצד שדנו האחרונים (שלא כדברי הגאון המחבר) דבאונס הוי חסרון בעצם מעשה העבירה, מ"מ חלוק הוא מעדל"ת דבעדל"ת אין כאן לתא דעבירה כלל (אף אם הוי דחיה ואף לפי הגדרת הגאון המחבר לעיל שהוא עקירה על הבפועל ולא על הבכח), משא"כ במעשה באונס שמעשה בלא רצון הוא חסרון בהגדרת המעשה אבל אין כאן עקירת העבירה לגמרי. ונמצא שיש לנו כמה דרגות במדה זו של התנגדות בין שתי סיבות. א. אופן בו הוא גילוי מלתא שבכה"ג אין התנגדות כלל וכגון בדוגמת חלב חיה שהביא הקובה"ע, וראה לעיל מש"כ הגאון המחבר במצות יבום. ב. באופן שסיבה אחת עוקרת את עצם הסיבה השניה, ראה לעיל לענין עד המסייע. ג. במקרה בו יש סיבה בכח אך בפועל ישנה דחיה ובזה יש לדון אם הותרה או דחויה. ולעיל האריך הגאון המחבר בפרטים השונים הנוגעים לזה. אך כל זה ביחס לסיבת העבירה אולם בכל המקרים דלעיל אין אנו רואים כאן מעשה עבירה. וייתכן לצרף לזה גם היתר של פקו"נ בשבת ובשאר מצוות (והאחרונים גם חילקו ביניהם ובין איסורי חפצא לאיסורי גברא, ראה להלן אות יא), ולא לדמותו לאונס, וכמו כן בנדון דמלאכת אוכל נפש ביו"ט וכדקמיה. והכלל לכאורה הוא שבכל מקום שהתירה התורה לעבור על איסור מאיזה סיבה שתהיה, אי אפשר לכנות דבר זה כמעשה עבירה. משא"כ בהפטור ד'ולנערה לא תעשה דבר', התם חוץ ממה שפשוט שסיבת האיסור קיימת, הנה גם ברור שיש כאן מעשה עבירה, אלא שהתורה לא חייבה על עבירה באונס, אם מצד שיש נתק בין המעשה לעושה ואם מצד שמעשה שאינו ברצון פחות הוא בחשיבותו ממעשה הנעשה ברצון (ואמנם אפשר שלצד זה כלפי האיסור של התורה אינו נחשב כמעשה כלל), ודו"ק..
4
ה׳ומסתפקים עוד471בבית האוצר שם בכלל כו ועיי"ש כלל כז. באונס במ"ע, אם האונס מסלק את עצם החיוב של העשה, או שהחיוב בכח נשאר, והאונס מסלק רק את החיוב שבפועל.
5
ו׳ומביאים ראיה כצד השני מהא דע"ז (כ" א'), דמחלקינן שם בין ערל שמתו אחיו מחמת מילה ובין אשה, דהראשון איכא בכלל ואתה את בריתי תשמור, אבל אשה איננה בכלל זה, ואי נימא דהאונס מסלק את עצם החיוב אפילו בכח, איזה הבדל יש ביניהם, הלא שניהם אינם בכלל החיוב לגמרי, ויש עוד ראיות על זה אך אין כאן המקום להאריך, והביאנו זה רק כדי לחזק את הנחתנו הנ"ל שהאונס איננו מסלק את סבת החיוב לגמרי, אלא שזהו סבה התנגדות לפטור וממילא נשארה הסבה החיובית במה שנוגע בבחינת בכח, כי הלא ע"ז אין התנגדות מצד האונס, כי האונס הוא רק בבחינת בפועל.
6