המידות לחקר ההלכה, חלק א, ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VI 8
א׳גם ב"כאשר זמם" יש להסתפק אם זהו חידוש בהסבה או רק בהמסובב, כלומר, דאם העידו למשל שפלוני הרג את הנפש והוזמו דחייבים מיתה, אם הוא מטעם דנחשב כאילו באמת הם הרגו את הנפש, והמה חייבים מיתה מצד רציחה, או דהחידוש הוא רק בהמסובב שהם חייבים בהמסובב של הסבה הנ"ל, אע"פ שהמה בעצמם לא שייכים בהסבה הנ"ל.
1
ב׳והארכתי בזה בספרנו דרכי משה - דרכי הקנינים שמעתתא א' (פ' י"ז וי"ח) והבאנו דיש בזה מחלוקת הראשונים, למשל, מחלוקת התוס' בב"ק (ה' ע"א) והרב המאירי בש"מ שם, באם העידו על פלוני שחייב לשני מנה דדינו בבינונית, אם העדים זוממין יצטרכו לשלם מעדיות, אחרי שעדים זוממין הם מכ"ד אבות נזיקין וכל אבות נזיקין משלמין ממיטב, שדעת התוס' הוא דמשלמין ממיטב, ודעת הרב המאירי היא, שבאופן כזה משלמין רק מבינונית, מפני שהמאירי סובר, דהחידוש הוא בהסבה, ואם העדים העידו שאחד חייב לשני מנה והוזמו הוי כאילו הם בעצמם לוו, וע"ז יש רק דין של זבורית, והתוס' סוברים שהחידוש הוא רק בהמסובב, וכשהעידו למשל, שפלוני חייב לפלוני מנה המה חייבים לשלם אותה כמות הממון אבל לא מצד סבת הלואה, אלא מצד סבת עדות שקר, ועדות שקר הרי זהו בכלל מזיק שדינו במיטב. ולא שייך להקשות הלא ס"ס גם המסובב הוא רק בזבורית? כי ההבדל בין עדיות בינונית וזבורית אינו הבדל בעצם החיוב560עיין אבי עזרי הל' נזקי ממון פ"א ה"ז שביאר שבזה גופא נחלקו התוס' והמאירי אם מיטב הוא מעיקר החיוב או שהוא דין גביה, שאם הוא עיקר החיוב לא שייך לחייבם יותר ממה שרצו, מה שאין כן אם הוא דין בגביה עיין שם., כי ס"ס כמות החיוב אחד הוא, וההבדל הוא רק באופן התשלומין, וההבדל הזה בא דוקא מהבדל הסבות של החיוב, אם זוהי סבה של נזקין, או סבה של חוב וכתובת אשה, וכיון שהחידוש בכאשר זמם הוא רק בהמסובב, אבל סבת חיובו היא מצד העדות ששקר וזה נכלל בכלל מזיקין ממילא המה חייבים ממיטב561עיין צפנת פענח על מסכת ב"ק שם וזה לשונו, וזה תלוי אם הך כאשר זמם הוא הטעם של העונש או רק זה דין וכו' ומהך דב"ק דף ה' ע"א בתוס' שם שכתבו דאף אם העידו לשלם רק מזיבורית צריכים הם לשלם מעידית חזינן רזה הוי דין וכו' עי"ש כמה מ"מ בנוגע להך חקירה. וביתר ביאור בתשובותיו סי' קלט אות ו וזה לשונו, וז"ל והגדר ר"ל כך אם זה דבר חדש כמו בעדים זוממין דזה כאשר זמם לא ר"ל דזה טעם לכך עונשין אותו רק זה סימן, ועי' בתוס' וכו' עכ"ל. ודו"ק..
2
ג׳ועלינו להוסיף, כי הדוגמא הזו משונה מעט מן הדוגמאות הקודמות, ששם היה הספק על מסובב בלי סבה לגמרי, אלא ש"החדוש" בעצמו זהו הסבה, וכאן בכל האופנים יש סבה למסובב, אלא שהספק הוא אם הסבה הוא בעצם המציאות, וכשהעידו שראובן הרג את הנפש הנה סבת המיתה שלהם היא מציאות הרציחה, או מחמת הסבה החדשה של עדות שקר.
3
ד׳ואמנם הנ"מ שהביאנו הנ"ל הוא יותר לקולא אם אנו תופסים כהצד הראשון, שהחידוש הוא בעצם הסבה של החיוב, אך יש נ"מ להיפך, כוונתי להשקלא וטריא שעדים זוממין צריכים התראה ו"הדר אמר אביי, לאו מלתא הוא דאמרי אי סלקא דעתך עדים זוממין צריכים התראה, כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו, מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלי התראה ואינהו בעי התראה, הא בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא", ובולט הדבר שבזה הוא השקלא וטריא, דאם החידוש הוא בעצם הסבה, וכשמעידים שראובן הרג את הנפש הוה כאילו הם הרגו ממש את הנפש, ומאחרי שעדותם היתה ג"כ על התראה, שהלא אמרו שפלוני הרג ע"י התראה שהתרינו בו, ממילא נחשב כאילו גם הם הרגו את הנפש ע"י התראה, ולא יתכן שיצטרכו לעוד התראה חדשה, אבל אם החידוש הוא רק בהמסובב, ועצם סבת החיוב הוא רק העדות שקר, הנה ס"ס על עברה זו של עדות שקר, הלא אנו צריכים להתראה מיוחדת, דהא ההתראה אפילו לפי דבריהם היתה רק על הרציחה ולא על עדות שקר562הרמב"ם הל' עדות פ"כ ה"ד כתב הטעם שעד זומם חייב גם בלא התראה משום שאין שם מעשה, והק' עליו הראב"ד דהלא גם במגדף אין מעשה ואפ"ה צריך התראה. והכס"מ הקשה על הרמב"ם אמאי שביק הטעם דמי איכא מידי שנזכר בגמרא. ובאבי עזרי הל' סנהדרין פי"ב ה"ב יישב את שתי הקושיות, שלפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין שם שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, א"כ הוצרך הרמב"ם שם (בהלכות עדות) להקדים מקודם הדין שאין לעדים זוממין שגגה, ומזה יוצתא הדין שאין עדים זוממין צריכין התראה להבחין בין שוגג למזיד, מאחר שאף בשוגג חייבין משום כאשר זמם שזהו יסוד הדין שאין צריכין התראה משום דאף שוגגין חייבין, ועל מה שחייבין העדים זוממין לא סגי בהטעם דמי איכא מי מידי וכו' שהרי מכל מקום שוגגין הם ואין לחייבן שום עונש דאף שאין הסברא נותנת לפוטרן שהרי עכ"פ זממו לחייב את חבירו ויש דין כאשר זמם, אבל מכל מקום אי אפשר לחייב את השוגג, על זה כתב הרמב"ם משום שאין בה מעשה וכו' והסברא דמי איכא מידי הוא רק מה שמכריח אותנו לחלק בין שאר איסורים שאין השוגג חייב לעדים זוממין מה שאין בה מעשה, ואינו דומה לכל איסורין שבתורה ומיושב שפיר השגת הראב"ד ממגדף שבודאי אף עבירה שאין בה מעשה ג"כ צריך התראה אלא שעדים זוממין משום הטעם דמי איכא מידי חלוק הוא עבירת עדים זוממין לחייבן לפי שאין בה מעשה, ואף אם היו מזידין ג"כ גזירת הכתוב הוא לחייבן שהרי כל איסורין שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא שגזה"כ הוא וכו' הגזה"כ לחייבן אף שוגגין משום דמי איכא מידי, והוא פשוט. עכ"ד. ועיי"ש מה שהקשה על התומים סי' לח.
ויעויין באגרות ורשימות קה"י אמרות משה סימן ג שהקה"י כתב למחוק את דברי התוס' רא"ש בסנהדרין עב, א (שנעתקו מספר חמרא וחיי) שהקשה על הא דבעינן שם אי רודף צריך התראה, שלכאורה יש להקשות מי איכא מידי דאיהו בעי למקטל בלא התראה והוא נבעי התראה, עכ"ל. והדברים מפליאים דדוקא בעדים זוממין שכתיב בהו כאשר זמם יש לדונם בלא התראה כפי שזממו לעשות, אבל ברודף אין שום סברא שלא יצטרך התראה מפני שהוא רוצה להרוג שלא בהתראה, וכתב שהוא מתלמיד טועה..
ויעויין באגרות ורשימות קה"י אמרות משה סימן ג שהקה"י כתב למחוק את דברי התוס' רא"ש בסנהדרין עב, א (שנעתקו מספר חמרא וחיי) שהקשה על הא דבעינן שם אי רודף צריך התראה, שלכאורה יש להקשות מי איכא מידי דאיהו בעי למקטל בלא התראה והוא נבעי התראה, עכ"ל. והדברים מפליאים דדוקא בעדים זוממין שכתיב בהו כאשר זמם יש לדונם בלא התראה כפי שזממו לעשות, אבל ברודף אין שום סברא שלא יצטרך התראה מפני שהוא רוצה להרוג שלא בהתראה, וכתב שהוא מתלמיד טועה..
4